מערת נטיפים כתומה וסוערת. נתגלתה ביהודה הלוי פינת אנגל

מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש כוח. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה עוולות לתקן.

אבל "המדריך למהפכה" הוא קלוז אפ על תוככי המאבק הנחוש של צברי ברשות השידור, בכיבוש שלה את כלי השידור הציבוריים, ואת כספי הציבור. הוא מבט מבפנים על אנשים שדברים שחשובים להם יכולים להוריד אותם מהפסים, אבל יכולים גם לשנות במשהו את המציאות שבה אנחנו חיים, והוא מיקרוסקופ שממוקד במה שצריך בנאדם כדי לדבוק במטרה שחשובה לו, כנגד זו שחשובה להרבה אחרים (רשימת המרכיבים: אובססיה, כוח, כריזמה, חזון, אופטימיות, נאיביות, עיוורון, רצון טוב וחבר טוב אחד לפחות).

מרחוק, כולה דלעת. עם גרעיני דלעת ונבטי דלעת. אה, וגם דלעת

זה סרט שכדאי לראות, לא רק כי עבדו עליו המון זמן. את "המדריך למהפכה" כדאי לראות פשוט כי הוא סרט טוב – מרתק, מצחיק, ולפעמים גם מפחיד ומטריד. אני מכירה את דורון צברי כבר המון שנים, מספיק כדי לדעת שהוא לא מאלה שעוצרים באדום. אבל בכל פעם שצברי שעל המסך פרץ בגופו את חומות השומרים שחסמו את דרכו, התכווצתי בכסא. לא הכל ברנז'ה, אידיאלים וכתבות בשבעה ימים, לפעמים גם חוטפים כאן מכות. 

צברי מגייס תומכים. פריים מהסרט

לצאת מאולם חמש של קולנוע לב ולמצוא שם את אורי ענבר מרצה, ברהיטות וללא גרם התלהמות, על מצב ההתקדמות של חוק רשות השידור, זה כמו לצאת ממערבון ושג'ון ויין ידגים לך איך מנקים את האקדח.

אורי ענבר מגייס תומכים. פריים מהחיים

ענבר מסביר, רותם, משכנע. מאחורה, פופקורן שפג תוקפו

נכון שכמעט כל מאה ושמונים הצופים באולם חמש הם מהתחום, או לפחות מ"התחתית" (איך אני יודעת? כשהקהל לא קם בזמן שהקרדיטים רצים, סימן שיש לו תקווה קטנה בלב שהוא ימצא את עצמו שם). אבל ברנז'אי לא מוכרחה להיות מילה גסה, בטח לא בסוגיות שעוסקות בקולנוע ובשידור ציבורי, ואילו כל מי שהחליף אי פעם צ'פחות עם צברי יגיע לסרט, תפוצתו היתה הולמת יותר את חשיבותו.

לכו לסרט, כל עוד אפשר. ולצערי, גם אם נדמה בטעות, אי אפשר לעשות מהפכות דרך עמוד בפייסבוק. אבל בהחלט אפשר לשמוע איך הן מתקדמות, ולבחור להצטרף במקום, בזמן ובדרך שנמצא לנכון.

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.

שיאו, המעצב הגרפי שעבר להכנת תה בעקבות אשתו השפית. יאמ'צ'ה

כשהחלטנו לנסוע לסוף שבוע זוגי באחת הערים האהובות עלינו ביותר, כל מה שהיינו צריכים זה בעצם לייצא את הבנות למבוגרים אחראים בתשלום. וכך זכינו בסוף שבוע פריזאי ארוך, נטול ילדות ונטול משימות (אם נתעלם מאחת גדולה בתחילתו ואחת גדולה בסופו. כן, נתעלם). זה היתה הזדמנות טובה לגשת לרשימת ההמלצות שלנו ולראות מה מתוכה אנחנו מתכוונים סוף סוף ליישם.

ליאמ'צ'ה התכוונתי כבר מזמן להגיע. ההמלצות עליה היו כה לוהטות, עד כדי שלובראנו היה מודאג שהן מזניקות את אדלין גראטאר, השפית, לעמדה שהיא לא תוכל לשרוד בה ותאלץ לאכזב. עופר ואייל הספיקו להשתמש בהמלצה הזאת לפנינו, וכל כך נהנו. לא רק מפני שהאוכל שם עדין ומיוחד, והם מסוגלים להערך לצמחונים שזאת דרישה מקדימה אצלם, אלא שהארוחה מלווה בתה מסוגים שונים, שמותאם למנות. ברגע שקראתי שזה הגימיק של יאמ'צ'ה, ידעתי שאם יש לקוחות לטריק כזה, אלה עופר ואייל, שאוהבים תה עד כדי כך שרכשו קומקום טמפרטורות חדש (אייל משום מה חושב שזה לא אקט נחוש יותר מאשר מסירותנו האינסופית למכונת הקפה שלנו, אבל אני אומרת: קומקום טמפרטורות?!). בכל אופן, אייל ועופר נהנו כל כך ביאמצ'ה, שבביקורם הבא הם התעקשו להזמין אותי לארוחה איתם, אבל בגלל שביאמצ'ה מקפידים מאוד על השעות, לא הצלחנו לארגן את זה. אז אייל ועופר שוב הלכו ושוב נהנו ושוב אמרו שאני פשוט מוכרחה ללכת.

אז לא היתה ברירה. הלכנו.

בצהריים. כי בצהריים עוד אפשר להשיג מקומות מהשבוע להשבוע. והאמת, שיש בה משהו שמתאים לצהריים. לא כי היא לא מפוארת מספיק, אלא יש בה איזו עדינות, היא דורשת התעכבות על ניואנסים שסביר יותר להבחין בהם באור יום.

בישול שליו להפתיע במטבח הקטן. יאמ'צ'ה

המסעדונת הקטנה הזאת, לא יותר מעשרים מקומות ישיבה כולל שניים שיושבים ממש על סיפו של המטבח, נפתחה רק במרץ וכבר ההזמנות שלה לארוחות ערב סגורות חודש קדימה, פשוט כי יותר מחודש הם לא מוכנים לקחת הזמנות. בעלה של אדלין, שיאו, (שאת שמו האמיתי אני לא חושבת שיש דרך בעולם לתעתק לעברית או לשפה כלשהי, רק אפשר לומר שזה קצת יותר מסובך מלומר יאמצ'ה), הוא במקור מעצב גרפי ובמקור מהונג קונג. אלא ששבני הזוג החליטו להקים מסעדה קטנה משלהם, אחרי שאדלין עשתה את הסיבוב שלה בל'אסטרנס, ואחר כך במסעדה הונג-קונגית של איזה שף קצת משוגע, הוא הפסיק עם העניין הזה, והתחיל להכין תה.

יחד עם מסלול הטעימות שלהם, ב-45 יורו לסועד, הם מציעים מסלול של יין שמלווה את האוכל, מסלול של תה, ומסלול משולב, שעליו הלכנו אנחנו, כדי לנסות להבין פעם אחת מה מלהיב את כולם בנוזל השחור ומכתים השיניים הזה עם הזכרונות מהצופים, של עשרות תיונים מסתחררים בדוד ענק, עם קילו סוכר שנשפך פנימה.

ביאמ'צ'ה לא מציעים את שני סוגי התה האהובים עלי, יחסית, תה מהצופים ותה של אמא כשחולים (אותו דבר עם המון לימון), אלא תה יסמין ותה מההרים עם ניחוחות של טחב ויער וכל מיני כאלה.

התפריט משתנה בכל יום, לפי התוצרת העונתית, מה שמביך את בעלה כל כך, כמו שהוא אומר במבט קונדסי מאחורי הזגוגיות ומתחת לשיער הקופץ, כי הוא מתאים את התה למנה שהוא חושב שתצא, ואז היא מפתיעה אותו במשהו אחר. אז אדלין מבשלת במטבח ובעלה מכין תה. ואתה ציירת את שושנות המים על הקיר? אני שואלת אותו אחרי שהוא התחיל לשאול אותנו שאלות על צילום המנות. לא, זה חבר, שבא לכאן וחשב שזה ממש יתאים כאן.

כמקובל בימינו (ראה זה קיטשן גלרי) המטבח של אדלין פתוח לחלל ההסעדה, והיא עובדת בו בטמפרמנט של מרפאה בעיסוק. כשהיא מסיימת את הסרוויס ופותחת לפטופ, היא אפילו לא נראית הרוגה.

"הנינוחות הזאת צריכה לבוא מאיתנו", מסביר שיאו, "אחרת לא יהיה נעים במסעדה. גם אנחנו משתדלים לא להרוג את עצמנו. אנחנו לא לוקחים יותר מהזמנה אחת לאותו שולחן לסרוויז, כך שלא צריך לזרז אף אחד בזמן האוכל".

ניסינו לצלם את המנות, מה שזיכה אותנו רק בסוף הארוחה בשאלה של שיאו (למה?), ובהמשך לתשובתנו בשאלת ההמשך: "אתם מכירים את עופר ואייל?". אבל ברוח הנעימות והנינוחות הכללית, אפלולי שם ולגמרי אין תאורה שמתאימה לצילום אוכל. אני מביאה את הצילומים וגם את פירוט המנות (עד  לספרה החמישית אחרי הנקודה, לא יותר מזה, כי באנו לחגוג, לא לכתוב ביקורת אוכל, וגם ממילא הכל משתנה מארוחה לארוחה), בשביל ההתרשמות. אבל את השורה התחתונה אפשר לכתוב כבר באמצע: תזמינו. זה מעניין ונעים, ויפה נורא, וחלק מהמנות היו ממש מעוררות התפעלות, ובעל הבית נזכר מדי פעם בחציל ההוא, אז כנראה שהם עושים משהו נכון. ובשביל שיאו, הוא נורא חמוד.

מה שנורא כיף במקום, זה שהמלצר מבקש את כל המגבלות ואי האהבות, ואז השפית מחליטה בשבילך מה לאכול.

חציל משומר בפלפל סצ'ואן ונקניק איברי עם פירורי ברוקולי. יאמ'צ'ה

עוף מנורמנדי בשתי צורות הכנה, אורז איטלקי שחור וכרוב סגול. יאמ'צ'ה

קינוח של מחית אננס, גבינה לבנה, פרחי לוונדר ועלה מקנה סוכר. יאמ'צ'ה

אז אכלנו שם כרובית בפרחי כוסברה סגולים וסומסום לבן, חציל משומר בפלפל סצ'ואני איבריקו פלוס עוד משהו מגורגר (שוב ברוקולי?), מרק ירוק מאוד של Cresson, עלים ירוקים ממשפחת החרדליים. אכלנו פעם משהו דומה, מחסות, באו ליונז, הביסטרו היקר של אלאן דוכאס, אבל כאן הוא היה טעים ממש, ופיסות של פואה גרא וקלאמרי שהיו בו, הוסיפו (הקלמרי קצת פחות, אם שיאו או אדלין במקרה קוראים כאן).

אלה היו ראשונות. הדבר היחיד שהיה קצת מתסכל באופן האכילה הזאת, שלא ידענו עוד כמה מנות לפנינו, והתביישנו לשאול, וככה היה קשה יותר לפקח על הקיבולת (לא שהיינו מסוגלים להפסיק אחת מהמנות האלה באמצע, אבל לחשוב על זה, זה גם משהו). היה גם עוף, שלשם הגיוון לא היה מברס אלא מנורמנדי, והגיע בשתי צורות הכנה: טיגון ואידוי. והונח על אורז איטלקי שחור, עם עלה של כרוב סגול ועלה ירוק כלשהו. שאלנו על זהותו, אבל שתי כוסות היין שהתווספו לכל אחד מאיתנו, הראשון היה לבן, ששמו נשכח מיד, והשני בורדו 2005, וגם שמו נשכח מיד, אז אנחנו לא יודעים מה היה העלה הירוק מאד שהתקפל מתחת לעוף הצהבהב.

תה ושתי כוסות. יאמ'צ'ה

והתה? התה הגיע בקנקני חרס קטנים ומתוקים להפליא, ואכן שיאו טרח ללא הרף על הכנת התה המתאים לכל מנה, אבל התה, אחרי הכל, צר לי להודות, היה תה. אפילו אם הוא קצת עם לחות ועשביות יערית, כפי שהיה התה ההוא, עדיין נשאר תה, עם הבסיס התה-אי שלו, שתמיד מעיק טיפונת על החך. ואילו תה יסמין, סליחה, תמיד מזכיר לי מטהרי אוויר.

הקינוח נראה בהתחלה כמו אכזבה: מחית אננס עם גבינה לבנה עדינה מאוד, פרחי לבנדר, ועלה מקנה סוכר. זה קצת הזכיר לנו פרילי, אבל מביס לביס הוא הפך ממכר יותר ויותר. ומשום מה, בעוד הוא מפנטז על החציל אני כמהה שוב לשילוב המוזר והתינוקי/קשיש הזה, של פרילי אננס וגבינה לבנה. הרבה יותר בוגר מצידו.

ורק כי יש עוד פרטים והמלצות לחלוק, וכל כך מעט זמן, אני אסתפק בינתיים ברשימה הקצרנית הזאת, בעיקר כדי שלא תגידו שלא אמרתי. הרחבות בהזדמנות.

אחרי יאמ'צ'ה הלכנו ללובר, ואחרי הלובר לקרוסל דה לובר, שזה סוג אחר לגמרי של חוויה תרבותית, ובסופו התחשק לנו סרט של וודי אלן, קנינו פריסקופ וגילינו איזה קולנוע מתוק להפליא בגדה השמאלית, עם חנות ספרים משומשים, ומסעדה (פושטית לגמרי, והאוכל גרוע, אבל היא רומנטית), הקרנות מיוחדות, אולמות זעירים, והמון שמאלנים. הזכיר את קולנוע סמדר בירושלים (אני לא בטוחה שככה באמת קראו לו) וזאת היתה גם הזדמנות להיזכר בעובדה שוודי אלן נחשב לאלטרנטיבה ושוליים, בכל מקום אחר בעולם, פרט לישראל, ועוד סיבה טובה להיות גאים בישראל.

למחרת היינו באיטינרר, מסעדה שזכתה לביקורות נלהבות מצד כל החבר'ה שאני קוראת, ולצערי אני לא יכולה להצטרף לתשואות. לא שהיה שם רע, אני יכולה להבין את הביקורות הטובות, כי על פניו האוכל עשוי מחומרים מצוינים ועם יותר משמץ של יצירתיות, והמחיר בסדר גמור: 36 יורו לארוחת שלוש מנות.

אבל בערב שבו היינו אנחנו היה צפוף נורא, כאילו ניסו לחקות איזו אינטנסיביות ניו יורקית, הושיבו אותנו בשולחן לא טוב, וזכינו לשירות די מחורבן. האוכל עצמו היה מוצלח, אבל היה הרבה יותר יפה ממעולה. די אם נזכיר את קינוח עוגיית תה ירוק, שהיה יפהפה: בין שתי פרוסות מלבניות של עוגות סולת, עם שכבה בעובי זהה של עדשים, כן, עדשים, היה מוס במרקם דביק, כמו רובה, רק בצבע ירוק מאוד, מעליו גלידה וניל נחמדה, ובה נעוצים דפים דקיקים ירוקים. היה יפהפה, משונה, ובכלל לא טעים.

ואחרי הצניעות והרוגע והייחוד של ארוחת יום האתמול – בואו נאמר שהארוחה ביאמ'צ'ה הזכירה לנו את שארלוט גיינסבורג – אז הארוחה באיטינרר היתה קולנית מדי, מגרדת אפילו. מה שכן, לקחת פיק סנט לופ התברר בפעם השניה כבחירת יין מוצלחת במחיר סביר (למעשה כמעט הכי זול בתפריט).

(לא להתבלבל. על האיטינרר אני לא ממליצה. שתי המסעדות האחרות כאן הן אלה ששוות).

אה, וגם בפעם השלישית הפיק סן לופ התגלה כבול מתאים. לקחתי אותו כשבדקתי בעניין ה-KGB, מסעדת הבת של הזה קיטשן גלרי,  שגם כן סוחטת תשואות ממי שלא תרצו. הפיק סן לופ היה שוב טוב, האוכל היה עדין ומיוחד וטוב, הקינוחים היו פנטסטיים, והמחיר היה טוב. והקהל היה שווה התעמקות יתירה. לא מתעלפת, אבל זאת אפשרות נהדרת לארוחה קלה, מוצלחת, ולא מאוד יקרה במקום אופנתי בגדה השמאלית (והנה – ביקורת שלישית באותה מכה. אפשר ללכת לעבוד סוף סוף).

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

את "ג'ולי וג'וליה" רקחה נורה אפרון משני סיפורים אמיתיים של גאולה דרך האוכל, דרך המטבחים. ג'וליה צ'יילד היתה אשתו של דיפלומט שהוצב בפריז בשנות החמישים. מתוך אהבה לאוכל ולא פחות מתוך שיעמום, פנתה ללימודי בישול בקורדון בלו, ובסופו של דבר חיברה את אחד מספרי הבישול המשפיעים ביותר באמריקה. היא הפכה למבשרת האמריקאית של הבישול הצרפתי האיטי, האיכותי והחמאתי.

חמישים שנה מאוחר יותר, ג'ולי פאוול היא בשלנית חובבת, העובדת למחייתה בתפקיד משרדי מדכדך בניו יורק שאחרי אסון התאומים. כצפוי, חברותיה המצליחניות מותירות אותה מאחור, ואם לא די בכל אלה, היא ובעלה נאלצים לעזוב את ברוקלין ולעבור לגור מעל פיצריה בקווינס. בייאושה כי רב, היא מחליטה על פרויקט בעל דד ליין ומשמעות: לבשל במשך שנה את 524 המתכונים בספרה האלמותי של ג'וליה צ'יילד. בבלוג שלה היא תיעדה מדי יום את המאמצים, את ההצלחות והכשלונות.

את הסרט ראינו בלה האל, הקניון המכסה על המלכודת התחבורתית המכונה שאטלה. בית הקולנוע, שנקרא – רמז מטרים שלא קלטנו בזמן – "אוריינט אקספרס", היה קטן ודחוס. בין שני הכסאות היחידים הפנויים באולם ישבה אישה חמורת סבר, שקראה לה בספר הקטן שלה בהמתנה מתוחה לתחילת הסרט. כמעט נחרכנו מהבעות אי שביעות הרצון שלה, כשביקשנו ממנה לזוז כסא אחד. חיש מהר התברר גם, שהאולם נהנה מתכונות ייחודיות לאולמות שנמצאים מינוס ארבע קומות מתחת לאדמה, בעיבורה של אחת מתחנות הרכבת הגדולות בעיר: הוא היה טחוב, מחניק, חם מדי, והכי טוב – כל כמה דקות הרעידה אחת הרכבות את כל האולם.

בהתחלה זה הרגיש כמו אפקט משוכלל להמחשת הרעש בדירתם הקווינסית של ג'ולי ובעלה, אבל אחר כך התברר שכניסתה של רכבת לתחנה מזעזעת את האולם הקטן מדי ארבע דקות, גם כשעל המסך מופיעה פריז, בצבעים דהויים ופאר ישן של שנות החמישים. אבל הסרט, ככל סרט נורה אפרוני, היה כיפי ונעים ומצחיק וכתוב טוב ובעל חום אנושי בסיסי, מריל סטריפ כג'וליה צ'יילד היתה מצחיקה ונוגעת ללב, ומהאישה הקפוצה שישבה לידינו, בקעה אחת אחרת, שהתפקעה מצחוק לבדה, דיברה אל המסך בקול רם בשתי השפות, צרפתית ואנגלית, בסבתאיות ג'וליה צ'יילדית עולצת ויודעת-כל.

פול משכנע את ג'וליה למצוא כיוון ולשנות את העולם. טיפה

ג'ולי נחושה בדעתה. וחמושה

ג'ולי מנסה משהו. במאמץ

כה שלא הלכנו לדרוש את הכסף בחזרה, וממילא לדרוש כסף בחזרה בצרפת הוא פרויקט ארוך יותר מחיי המוצר והלקוח גם יחד. זה סרט מתוק ומבעבע, ומריל סטריפ נהדרת כג'וליה צ'יילד הסבתאית מלידה. ועם זאת, למרות כל הניסיונות של ג'ולי ושל ג'וליה לפלט דגים, לחלץ עצמות מברווזים, להשתלט על סרטנים סוררים, אף מנה על המסך לא תופסת אותך בבטן באופן משכנע וחסר רחמים, לא הסול מונייר בתחילתו, לא הברווז הממולא העטוף בבצק שבסופו, ואפילו הבף בורגיניון שניסתה ג'ולי להכין, נשרף פעם אחת יותר מדי. אז נכון, אומר בעלי, זה לא סרט על אוכל. זה סרט על פרויקטים מגלומניים ודבקות דתית בהם, הוא מציע, תכתבי על זה. הנה משהו שאת מבינה בו.

אבל העובדה שסרט שלם על בישול צרפתי לא מעורר את בלוטות הטעם, מציפה שאלה שאנחנו משתדלים להדחיק כבר מזה זמן: מה יש להם, לצרפתים, שהם כבר לא מתלהבים מאוכל הצרפתי שלהם?
יהיה קל מדי להאשים את התיווך האמריקאי בהשטחת הטעמים, באיבוד התשוקה לאוכל. אכן, ג'ולי פאוול סופגת קיתונות של ביקורת על העדר ההבנה האמיתית שלה בבישול. על האישום הזה, אגב, היא עונה: אפשר לחשוב שטענתי אחרת! והנה הבדל אחד מכריע בין האשה האמריקאית לצרפתיה: הכנות הבלתי הכרחית הזאת. מצחיק ומשביע לחזור הביתה מהסרט, ומיד לקרוא את הבלוג והמקורי של ג'ולי פאוול, שמתעד את "פרויקט ג'ולי וג'וליה", כמו גם את הבלוג העכשווי שלה, שמתעד את "פרויקט ג'ולי פאוול הופכת לסלבריטי בזכות עצמה". באותה קלות, אפשר גם למצוא באינטרנט את שיעורי הבישול הטלוויזיוניים המקוריים של ג'וליה צ'יילד, ולהתחיל למרוח חמאה על הכל, כולל על החיים עצמם.

אבל אי אפשר להאשים את האמריקאיות בהכל. מהסרט "דינר ראש", אמריקאי לא פחות, עם קמצוץ של איטלקיות חיונית, שעטנו כאחוזי אמוק למצוא בדחיפות מסעדה שתגיש אוכל כלשהו שיהיה מסעיר ועסיסי כמו זה שראינו על המסך. לא, במקרה הזה, יש אמת בפרסום. הצרפתים התרחקו מהבישול הצרפתי הפול בוקוזי, זה שג'וליה צ'יילד ביקשה להביא לפתחם.

בין שאר החלומות שהצטיידנו בהם בטרם בואנו לצרפת, היה גם אחד בנוגע לרכישה סדורה ויסודית של תורת הבישול הצרפתי, הישר מהמקור. רציתי ללמוד להכין מרק בצל סמיך ועמוק בלי להשקיע בו יום עבודה שלם, להפוך סטייק על המחבת כך שהוא יהיה אדום מספיק ועדיין נימוח ולעיס, ולדעת להכין טארט טטן, טרי וחמצמץ ומקורמל לתפארה.

רצינו ללמוד, אבל אין ממי. בפעם הראשונה שאכלנו רע אצל חברינו הצרפתיים, חשבנו שאנחנו הוזים או שמדובר בטעות דגימה. אבל הבישול המחופף התברר כממצא עקבי למדי.

יש מי שמאשימים את מרד הסטודנטים של 68′, והמגמות לשיחרור האשה שפקדו מאז את צרפת. הסבר כזה קראתי בבלוג של מולי בנטמן, שבמשך חמש השנים שבהן חי בצרפת, הוא נאלץ לאכול בבית לפני ארוחות ערב אצל חברים צרפתיים. בעיני, הנשים כאן לא משוחררות משום עול פרט לעולו של הצלוליטיס, ולמרות זאת, הן יכולות להציע לארוחת ערב קלילה בגט עם חמון ספרדי מהשוק או עוף צלוי שנקנה בשוק במחיר גבוה מעט יותר ממחירו של אותו עוף טרי.

אוכל צרפתי טוב, יש להודות, אנחנו אוכלים כאן בעיקר אצל חברינו הישראליים. אצל הצרפתים אנחנו אוכלים אוכל רע, אוכל מהיר ופיקחי כמו טארטים שמתקתקים בדקות מהבצק המצוין שנמכר בסופר, או אוכל טרי ובלתי מתבשל: גבינות, לחם, ירקות, נקניק. המארחת הממוצעת, גילתה לי ברי ואן דר קאמפ מקומית, נסמכת על הסיוע ההומניטרי שמגישה לה תמיד רשת פיקאר, שמייצרת מנות קפואות לא רעות בכלל וייצוגיות מספיק לאירוח.

הבישול הצרפתי הממושך, כמו הארוחות האינסופיות, נתפסים כאן כמשהו משפחתי, עתיק, כפרי, ישן, שאבד עליו הכלח. אם כבר תתפסו צרפתי בן דורנו טורח על הסירים, הוא עסוק, ככל הנראה, בבישול של משהו בריא, רצוי אורגני, כמו תרד ושקדים במעט לימון וסויה, האנטיתזה המוחלטת לתבשילי מיליון השעות ומיליון הקלוריות המסורתיים.

וכך, למרות שנסעתי לכאן נחושה ללמוד את סודות המטבח הצרפתי, התברר לי, שאי אפשר לקצר טווחים עם מרק בצל, שסטייק מעולה מכינים בקלי קלות רבה מבשר מעולה, ושבתוך סיר הברזל הנכון יקבל כל תבשיל את העומק הצרפתי הנדרש של מאות שנות מסורת.

מה שבסופו של דבר למדנו כאן, הגיע ממטבחים אחרים מאשר אלה של ג'וליה, ג'ולי ופול בוקוז. למדנו להכין מרק עוף תאילנדי עם חלב קוקוס ופטריות, לחתוך דגים נאים לסביצ'ה של יילו טייל, אבוקדו וצ'ילי ובעונת הסיילים – לקנות סירי ברזל איכותיים. ולא, אף לא סופלה זהבהב ואוורירי אחד.

את הנשק הסודי שלנו לחורף, בף בורגיניון משכר ורב טעמים, אנחנו קוטפים, כל פעם מחדש, מתוך מתכון ישן שגזרנו פעם מעיתון "העיר".

* פורסם לראשונה בטור שלי, "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

חיליק גורפינקל מאתגר את הביף בורגיניון הקבוע שלנו בסיפור יפה ומגיר מיצים על הביף בורגיניון ביועזר ומתכון מתווך היטב של זנב שור של פטרישיה וולס, מתוך "אחר".

מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

אני מוכרחה להסתובב קצת ברחובות שלי כשאני חוזרת הביתה. ברגע שאני נוחתת בישראל, צריך לעבור ביהודה הלוי ומשם בשדרות רוטשילד, לחלוף באגביות נרגשת עד לסרעפת בקפה בשדרה, לראות אם אני עוד מכירה שם מישהו, אם מישהו עדיין מכיר אותי שם, לעשות את הסיבוב של שינקין ואחד העם, שדרות בן ציון, לפעמים להגיע עד לים, לפעמים לעצור בבית קפה, עם עיתונים, עם מחשב נייד, עם חברים, לבד.

שדרות בן ציון, כניסת השבת

שגרת החזרה לפריז, לעומת זאת, עדיין פתוחה להתנסחות. לא קשה לנחות כשיש לך בסיס אם, בית ובעל וילדות וכביסה, והסיבוב שמתחיל בחיבוקים אינסופיים על הספה בסלון ונמשך במאפיה שבכיכר הסמוכה ובגנים של הילדות מחזיר אותי הביתה, לשכונה. אבל בכל פעם מחדש, אחרי הנחיתה בשכונה, צריך גם לוודא נחיתה בפריז, להזכר בצרפתית ובצרפתיות השאולה שלי. וצריך רק לתפוס מטרו כלשהו, כדי לתת לאחת המודעות לתפוס את העין ואת הבוקר הפנוי הבא.

אחת מהן מספרת, בתמונת שחור לבן גדולה, על התערוכה של רוברט פרנק בז'ה דה פום. הז'ה דה פום, שאיננו, בשום פנים ואופן, קרוי על שם מיץ תפוחים אלא על שמו העתיק של משחק הטניס, הוא מוזיאון לאמנות בת זמננו שנמצא בקצה המערבי של גני טיולרי, בכיכר הקונקורד. לז'ה דה פום היכולת המופלאה להנחית אותך בפריז, על רוחב שדרותיה, בנייניה הסדורים, ויפי גניה ועציה, המלבבים גם כשהם עומדים בעירום החורף שלהם. זאת נחיתה שהיא בו זמנית גם המראה, כי השגרה הפריזאית היא הכל מלבד יומיומית, רגילה, אפילו האפור שלה משמח.

אמריקה של רוברט פרנק (1)

אמריקה של רוברט פרנק (2)

אמריקה של רוברט פרנק (3)

רוברט פרנק, צלם שוויצרי שהיגר לארצות הברית, נסע בין השנים 1955-1956 לאורכה ולרוחבה של היבשת וצילם את פניה המגוונות והמשתנות, בלי לטרוח לאפר אותן קודם. ארצות הברית של פרנק מורכבת מניו יורק, לוס אנג'לס ולאס ווגאס, וגם מדרום קרוליינה, דטרויט ובשוליו של כביש 66 המפורסם באריזונה. היא תפורה מדיינרים, מכוניות, כבישים, מהמון שחורים ומלבנים מתייפים ומתגנדרים, מתאמצים להראות כמי שמשתייכים למעמדות גבוהים, וממוות בצורותיו השונות.

פריזאים נערכים בשורות, מחכים לתורם לראות את הצילומים של פרנק, שומרים על הסדר, מקפידים שלא לחדור האחד למרחב האישי של השני. אחרי שייגמר האולם של תמונות אמריקה, יתחיל האולם של הצילומים הפריזאיים של פרנק.

רוברט פרנק על אמריקה, רוברט פרנק על פריז

בין שני האולמות, אי אפשר שלא לחשוב על פרנק אחר, שטורד את מנוחתי מאז סיימתי לקרוא עליו ב"חלון פנורמי" המצוין של ריצ'רד ייטס; טרם הספיקותי לראות את הגרסה הקולנועית של סם מנדז, שבה ליאונרדו דיקפריו וקיית וינסלט הופכים מנאהבים צעירים ויומרניים לבעל ואשה והורים מבוזבזים וממורמרים. הסיפור של פרנק ווילר, גבר שמרתק את כל שומעיו והבטחה שאינה מוגשמת בתחום שעדיין אינו ידוע ואייפריל, אשתו היפה, בעלת החיוך המואר והירכיים הרחבות מדי, מתרחש באותה שנה בדיוק שבה צילם פרנק, רוברט הפעם, את ארצות הברית של אמריקה. הווילרים עזבו את דירת האהבהבים הניו יורקית שלהם, הקטנה מכדי לגדל בה את שני ילדיהם, וכמו מיליוני זוגות מציאותיים כמותם, עברו לבית בפרברים, השנואים עליהם, שעל תושביהם, הרדודים, המשעממים, הריקים, הם מתנשאים בהתמדה. היה להם חלום, היו להם הרבה בעצם, אבל אחד מהם אייפריל שולפת פתאום, כגלגל הצלה אחרון, כשהיא מרגישה, מבלי דעת עד כמה היא צודקת, שפרנק מתרחק ממנה: לעזוב הכל ולנסוע לפריז. שם, בפריז, אייפריל תחפש עבודה, תפרנס את משפחתה, ולפרנק יהיה סוף סוף זמן, לחשוב מה הוא באמת רוצה לעשות, להיות.

להשוות בין פריז לארצות הברית, זה כמו לתלות על קיר תקריב של קרסול מעודן, מחוטב, מטופח של נערה אחת, ולידו לתלות תצלום של כל כולה של נערה אחרת, על שערה הבריא והגולש, עיניה היפות, ירכיה התפוחות מדי, בטנה הרופסת, שיניה הבולטות מעט והשערות ברגליים. זה לא כוחות.

פריז של רוברט פרנק (1)

רוברט פרנק על פריז (2)

נעזוב את מה שעושים הווילרים עם חלום פריז שלהם, בעיקר כדי שתקראו בעצמכם את הספר המצוין הזה. אבל השכנים שלהם, וגם ייטס, חושבים על החלום הזה שלהם את שלוש המחשבות הבאות: אחד, זה מקסים. זה באמת חתיכת חלום להגשים אותו, משהו שיכול לשנות את החיים. שתיים, פריז? באמת! עם שני ילדים, בלי לדבר צרפתית ובלי עבודה מסודרת? חוסר אחריות, שיטיון רומנטי שיחלוף ברגע שייתקלו בבירוקרט הצרפתי הראשון. שלוש, מה הם חושבים לעצמם, שהחיים בפריז יתקנו את היחסים ביניהם, ימציאו לבני הזוג ייעוד אחר, ימחקו את תלאות החיים? אי אפשר להמלט מהמסלול הבורגני, אפילו עד פריז לא; במקום הפחח הטוקבקיסטי, אתם מתבקשים להוסיף כאן פפף צרפתי, ארוך ומזלזל. ואני חושבת, ארבע: נראה אותם (בהתרסה), נראה אותם (בעידוד), מגשימים את ההזייה הבלתי סבירה הזאת.

כי ההגשמה חסרת האחריות הזאת, שקולעת אותנו לזרות נצחית ולפעמים גם לבדידות, שדנה אותנו לעילגות חברתית ולשונית, לפיתולי קריירה בלתי צפויים ובוודאי לחוסר בטחון כלכלי, היא אחד הדברים החשובים ביותר שעשינו בחיים שלנו.
לא רק בגלל היופי של העיר הזאת, שמצפה את החיים בשכבה דקה של אבקת פנינים. ולא רק בגלל הסדר של החיים בה, שמשתקף בתמונות פריז של רוברט פרנק, הסדר הזה של זמני הגעת המטרו, של העליה במדרגות תמיד מצד ימין, המסורת של מאות שנים, המקצב הקבוע והמורגש של מעבר ימי השבוע, החופשים. בתמונות של פרנק הסדר של פריז דמוקרטי, מאפשר: מי שמקבל את החוק הצרפתי משתלב בו בקלות, ומכאן האלגנטיות של כל מצולמיו, כמו הגבר ההוא ששוכב על הדשא בחליפת שלושה חלקים. הוא לא חשב מה ללבוש בבוקר, הוא עשה מה שעושים בפריז, ועשה את זה בסטייל כי ככה עושים את זה כאן.

הסדר בעיר עושה סדר בגוף, והיופי מרחיב את הנפש, כמו לעבור בפעם האלף מעל הסן, ולהבין שכל עיר צריכה נהר גדול ורחב שיעבור בליבה. הרמוניה.
השאלה הגדולה לגבי הזיית החיים בפריז, כמו לגבי כל אבקת כביסה, היא האם זה עובד; עם כל הכבוד לאסתטיקה ולזרות ולרומנטיקה ולתעוזה, האם באמת החיים בפריז טובים יותר. במילה אחת: כן.

ההחלטה שלנו לזרוק את עצמנו במו עצמנו מהמסלול החיים שבו היינו נתונים, הרחק מכוח המשיכה של המאורות הגדולים והקבועים שעיצבו את חיינו – עיר, עבודות, משפחה וחברים, למקומות חדשים לנו, לאנחנו חדשים לעצמנו, חושפת אותנו בלבד לתביעות מטעם עצמנו בלבד, מסירה את תאי העור המתים, מגרה את קצות העצבים לטעמים וצבעים וריחות חדשים, למחשבות ורגשות חדשים בעוצמות אחרות. ואולי זאת לא פריז, אלא המעבר, ואת המהלך הזה, של קילוף תאי העור המתים, אפשר יהיה לשחזר אחר כך, בעוד כמה שנים, במעבר שלנו לניו יורק, או בחזרה לתל אביב, או בהגירה לרמת אביב הירוקה, לפרדס-חנה כרכור או למצפה בגליל. זה, לפחות, מה שאני אומרת לעצמי.

* פורסם לראשונה בטור שלי ב"24″ של ידיעות אחרונות.

עכשיו באים? פריים מתוך "ואלס עם באשיר"

מחר, כלומר בשישי, 6.2, ב-11:00 בבוקר יוצג בהקרנה מיוחדת הסרט הישראלי הנפלא, עטור הפרסים והמועמד לאוסקר "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן. "ואלס" הוצג כבר בפריז בהקרנות מסחריות וזכה להצלחה לא מבוטלת, אולם הפעם יפתח את ההקרנה דוד פולונסקי, המאייר הראשי, המוכשר כשד, של הסרט, שבאמתחתו עבודות יפהפיות אחרות, כמו למשל "לילה בלי ירח" הפנטסטי, שכתבו אתגר קרת ושירה גפן, אבל האיורים משחקים בו תפקיד, שקול לפחות לטקסט (המצוין גם הוא).

ב-13:30 יחתום פולונסקי על הספר "ואלס עם באשיר", שהוא ספר הסרט בתמונות-תמונות, סתם כי מוזר לקרוא לזה קומיקס. אפשר פשוט לקרוא לזה BD, השם הצרפתי המקובל לכל האמנות הזאת שבאה איורים-איורים, כרוכה ונמכרת באחת (או יותר) מהחנויות הרבות המוקדשות לתחום.

MK2 Bibliothèque
128-162 avenue de France 75013 Paris
tél : 0892698484

metro: Bibliothèque François Mitterrand, Quai de la Gare‏

צילום: ברידג'יט להקומב, טלגרף

נתחיל בתודה ללירון שהלשין.

במסגרת רטרוספקטיבה שעורך הסינמטק הצרפתי לז'ולייט בינוש המקסימה-מתוקה-מרירה, היא תיפגש ביום שישי הבא, 5 בדצמבר 2008 ב-17:30, עם קהל. היא תדבר על בחירותיה כשחקנית, המפגש שלה עם אנשי קולנוע שונים וגם על הפרויקט החדש, השונה והמסקרן שלה: הופעה של תאטרון ומחול בתאטרון העירוני של פריז, 19-29 בנובמבר, שהיא מעלה יחד עם הכוריאוגרף אכראם חאן. שם, לראשונה בחייה, גם תרקוד בינוש על במה.

הכניסה היא כמעט חינם, 6 יורו ופחות מזה אם אתם מחזיקים בכרטיסים שונים. הכניסה היא על בסיס מקום פנוי ואת הדלתות פותחים שעה קודם, בארבע וחצי.

(יוסי מטלון מבקר את המבנה שתכנן פרנק גרי ובו שוכן הסינמטק פרנסז).

הרטרוספקטיבה של בינוש נסגרת ב-5 בדצמבר. עד ה-19 לינואר מתקיימת במקום תערוכה ורטרוספקטיבה לשחקן דניס הופר.