פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם » קפה דה פלור

לבזבז אלף יורו במסעדות פריז (בהרחבה)

Sat, 03 May 2008 08:52:53 +0000

לבזבז אלף יורו במסעדות פריז

הפעם אנחנו שיחקנו אותה. בדרך כלל, זה קורה לאחרים שזוכים בטובות הנאה כאלה ששומטות לנו את הלסת התחתונה ומאמנות אצלנו את שריר הקנאה הרדום. אבל הפעם זכינו אנחנו, יום לפני הטיסה לפריז,לשמוע מעורך עיתון זה את המשפט הבא: "קחו לכם 1000 יורו, ותאכלו איפה שאתם רוצים בפריז. שאתם תיהנו והקוראים יהנו".

יא רבי, איזה כיף. הדירה ששכרנו משולמת מראש, וגם הטיסות, מחירן הופקע עוד בטרם עת. ככה שמאלה שוכחים מרגע ששילמת ועד הרגע שחוזרים לארץ. מה שהורג אותך במהלך הטיול באירופה זה יוקר המחייה, חמשת היורו שעולה בקבוק דיאט קולה ששותים בשורה הראשונה של בית קפה הצופה לפומפידו (או לכל מקום אחר, לצורך העניין), חבילת עוגיות המקרון הצבעוניות שעליהן תשלמו – ולא על חבילה גדולה במיוחד – 30 יורו, וסתם כל ארוחת צהריים שהיא, במקום סביר ולא יותר מזה, שתמורתה תשלמו 60 יורו לארוחה לא גדולה לזוג, הרבה לפני הטיפ.

חלק ניכר מהשבים מפריז לישראל חוזרים לארץ בתחושת הקלה, שסוף סוף נחלצו ממעגל העוני שאליו נקלעו בפריז. המעבר מפרנקים ליורו, הפער בין השקל ליורו, אתם יודעים. אבל אנחנו חזרנו מפריז עם תחושה אחרת לגמרי, של עיר מקסימה, מסבירת פנים לתייר, ומבחינה כספית קצת יקרה, אבל אפשרית לגמרי. חוש המציאות שלנו נמחק לטובת חשבון ההוצאות הנדיב שלנו, שהזמין אותנו לנפח אותו כמה שיותר. קצת התאכזבנו, אפילו, כשהחשבון במקום הראשון שבו אכלנו, אחד מהמקומות החמים לפי רשימת המסעדות של הקונדה נסט טרוולר, הסתכם ב-150 יורו. הבנו שכדי לבזבז 1000 יורו בטיול הזה, נצטרך להתאמץ קצת יותר בפעם הבאה. והמאמץ, כידוע, משתלם. ארוחתנו האחרונה הסתכמה ב250 יורו לשנינו, וככה סגרנו אלפיה 1000 (לא כולל קרואסונים, דמי-בגט ושוקו חם כל בוקר וקניות סופר מרשה הכרחיות להזנת הילדה). אני יודעת, וכבר אמרו לי כמה ממקורביי שבעבורם 1000 יורו הם דמי רכישת הערמונים בסתיו הפריזאי, זה לא הרבה מדי. אנחנו, לעומת זאת, הרגשנו שתפסנו את אלוהים, או במקרה הזה את ז'ואל רובושון, בביצים. והוא כנראה, החליט לא לשתוק לנו על זה ותפס אותנו, הרבה יותר חזק, באלה שלנו. אבל זאת בהמשך.

לפריז נסענו מצויידים ברשימות של מסעדות מומלצות ממספר לא מבוטל של פריזולוגים משוכללים ומביני אוכל, חלקם עשירים גם ביורו, אחרים סתם מוכנים להוציא לא מעט על אוכל. מסע האוכל שרשמיו מובאים כאן, הורכב בסופו של דבר ממסעדות שעל רובן היו לנו עליהן לפחות שתי המלצות ממקורות שונים, אבל גם הושפע על ידי המציאות: בחלק מהמקומות לא הצלחנו להזמין מקום, באחרים לא התאים שנבוא עם תינוקת, ובסופו של דבר, היו לנו רק שישה ימים ומתוכם רק בשלושה השגנו בייביסיטר. אגב, אביזר הכרחי להצטייד בו אם אתם מעוניינים לאכול כמו שצריך בערב. וככה הלכו להם 1000 היורו שלנו.

ל'אנטרקוט (אבל לא הל'אנטרקוט הזה): 46.30 יורו

הנחיתה הקשה שלנו, שכללה נסיעה מפרכת לתוך פריז עם נהג שאטל שקיבץ אליו ישראלים אבל לא הכיר מספיק את פריז כדי לפזר אותם בזמן ובמקום המתאימים, כמעט גרמה לנו לוותר על טיול הערב הראשון שלנו שם. מקלחות, סקרנות ודי רצון לחוויה מתקנת, בגדים חמים מאוד לילדונת הקטנה ולנו, והנה אנחנו מטיילים בפריז. חיפשנו משהו קל לאכול, בטח לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל ממש כמה דקות לתוך ההסתובבות שלנו מצאנו את ל'אנטרקוט. כל מקורותינו המליצו לנו על ל'אנטרקוט, וכשנתקלתי בשלט קופץ לי מול העיניים בלי בכלל שהתכוונו ללכת למקום מהרשימה, אמרנו שאמנם אנחנו לא בדיוק מוכרחים כרגע אנטרקוט, אבל אם אנחנו כאן והיא כאן, ויש מקום, אז מוכרחים. לא לקחנו בחשבון שיש כמה מסעדות שמתהדרות בשם הזה בפריז, ורק כשחזרנו לחדר, לסמן וי תמוה משהו על מסעדה מהרשימה, התברר לנו שזאת שבה היינו היא או מתחזה או סתם לא כלולה ברשימות שלנו. אחרי הכל, גם המסעדה הכשרה ומחרבת הסטייקים מתל אביב נקראת ל'אנטרקוט, והיינו צריכים להבין מזה משהו. זה לא היה המקרה עם ל'אנטרקוט ברחוב סן דני תודה לאל, זאת בסך הכל מסעדת סטייקים חביבה עם מלצריות ענייניות, בשר סביר וצ'יפס טוב. וכמה מסקנות בכל זאת, אם אתם במקרה שם:

תחשבו טוב לפני שאתם לוקחים את ארוחת הפונדו בורגיוניון (או כל פונדו אחר). בניגוד למסיבות המרשמלו והשוקולד החם שאתם אולי זוכרים מהצופים, כאן מדובר בסיר ששמן לוהט רוחש בו, ערימה של בשר אדום, וכמה רטבים גרועים. לי לקח די הרבה זמן ללמוד איך להגיע לרמת עשייה מוצלחת של הבשר, וגם זה אחרי ששני צרפתים מהשולחן השכן לא יכלו עוד להתעלם מהבשרים הנאים ששלפתי מהסיר, ועדכנו אותי שלפחות דקה וחצי. זה יכול להיות עיסוק משעשע אם אתם ארבעה מבוגרים לא רעבים במיוחד, אבל בינינו, אנטרקוט לא נועד לטיגון עמוק, אנחנו באנו לכאן לאכול ובכלל, סירים של שמן לוהט הם לא הפריט המועדף עלי בשולחן האוכל.

ולפי השמועות – לא בדקתי – ל'אנטרקוט המפורסמת, זאת שאי אפשר להזמין אליה מקום בטלפון, נקראת Relais Léntrecote ונמצאת ב-57 Rue Marbeuf ברובע השמיני. בהצלחה.

ג'וליין – הפריזאית השורשית : 61.4 יורו בצהרים

היא קצת רחוקה מהמרכז, בדרך אליה ברובע העשירי צריך לעבור על פני זונות של צהרי היום וסיטונאי טקסטיל שחוסמים את המדרכה בגלילי הבד הענקיים שהם מובילים מחנות לחנות, אבל איזה קסם פריזאי ישן ומקסים יש על הביסטרו הזה שהעיצוב ההדור שלו, מין אר-נובו בוהמייני וגרנדיוזי, נותר על כנו עוד מ-1879, והאוכל טוב, והמלצרים בחליפות רשמיים אבל נחמדים ומדברים מספיק אנגלית בשביל לעזור לך.

מרק הבצל שאכלנו היה מסורתי, כבד ונהדר, כמו גם הסלט הירוק שעליו הונח נתח של גבינת שברה (שחת) נהדרת וחמה עטופה בבייקון. הילדה זכתה לכסא מתאים, להתעניינות והתפעלות ולצ'יפס צרפתיים מצויינים שלא הפסקנו לזנב בהן. העיקריות שלנו, סטייק טונה ומיניון של חזיר על פטריות, היו טובות, אם כי טובים יותר היו הירקות שליוו אותן. וקרם הברולה היה ממש מעולה.

ג'וליין

ל'אנוטקה – האיטלקיה הצפונית: 59 יורו בצהרים

חשבתם שהאיטלקים חמים ושהצרפתים אנטישמים? ל'אנוטקה תגרום לחשוב על זה מחדש, ולהזכר בהבדלים העצומים שיש בין הצפון והדרום וגם אולי להכיר בתהליך הקוסמופוליטיזציה שעבר על פריז, במסגרתו היא נעשתה הרבה יותר מגוונת, דוברת אנגלית ומסבירה פניה לתייר ו- מה לעשות, זה המחיר – הרבה פחות פריזאית. לא מעט פעמים בטיול שכחתי איפה אנחנו נמצאים והרגשתי סתם בעיר אירופאית קסומה. במסגרת אותה שכחה, וגם כי קיבלנו עליה המלצה מצוינת וגם כי היא משתלבת נהדר בטיול הכי כיפי שעשינו שם, הגענו לל'אנוטקה.

זאת מסעדה מקומית מאוד, אבל גם צפון איטלקית מאוד. שם למשל, לא היה כסא לתינוקת, וכשסוף סוף השתמשנו בכיסכיסא (המצאה מצוינת, אגב) שסחבנו איתנו בתיק כל הטיול כי לא ידענו שכמעט כל המקומות יקבלו כל כך יפה את התינוקת שלנו, הגיעה המארחת ובפנים חמורות פרשה מפית בד בין הנעליים הזעירות של התינוקת ובין ריפוד הקטיפה הכחול של הכסא, ולא משנה שהתינוקת עוד לא כל כך הולכת. גם אם לא הסבירו לנו שם פנים, האוכל היה שם מצוין. ראויים לציון היו ריזוטו צהוב מזעפרן שבליבו מצקת של בקר ביין וגם "פנטזיית ירקות", סלט מרתק של עלים מסוגים שונים, מחית שעועית עדינה ופרוסות גבינה דקיקות.

לשם כדאי ללכת ביום הכי שמשי שתצליחו לתפוס שם, בסיור שמתמסר לרובע המארה, בדרככם לפלאס דה ווז', כיכר רחבה ומרחיבת לב. המסעדה עצמה נמצאת במיני אזור שנקרא סן פול, גם הוא שווה ביותר התמהמהות.

קולט ווטר באר – הקולית מכולן: (56 יורו בצהרים)

רגע לפני שעוברים לארוחות הרציניות באמת, מוכרחים לעצור לשעשוע חך קטן אחרון ודי. קולט היא החנות השווה ביותר שהיינו בה בפריז, וכנראה גם בעוד כמה מקומות. אם נניח תרצו לפנק אותי בתלושי חג לאיזו שהיא חנות בעולם, אז בבקשה תעשו את זה לשם. אפילו אם בא לכם לקנות לי מתנה בלי פתק החלפה, בבקשה שזה יהיה משם, כי זאת החנות המגניבה ביותר בעולם (המערבי. טוב, זה שהיינו בו. לאחרונה). יש שם קולקציה נפלאה של בגדי מעצבים וגם של טי שירטים, של בשמים ושל מגזינים עדכניים ומגה קוליים של עיצוב ואוספים פרטיים שלהם של מוסיקה, יש שם קולקציה שעוצבה במיוחד בשבילם על ידי מעצבי על של נרתיקים מחזיקי PSP, הוא הגדג'ט הלוהט של הרגע, הפלייסטיישן הנייד והסקסי. בין לבין, גם במדרגות וגם בשירותים, מוצגים פריטי אמנות של העדכניים והלוהטים שבאמנים הצעירים. בקיצור, הכי מגניב שם שיש.

אפשר היה להניח שמקום כזה הוא מלכודת לתיירים, ולמה לעצור שם לאוכל. מה גם שהיות המסעדונת שבקומת המרתף שם בר מים, הוא מין טריק כזה שאפילו בתל אביב נכשל כבר לפני כמה שנים. אבל ניסינו וכדאי לכם מאוד לנסות גם. מאוד מעושן שם, וקחו את זה בחשבון, אבל אם תעשנו גם אתם אולי לא ישימו לב שאתם, כמו שאנחנו עשינו, מורידים דרמטית את מפלס הקוליות במקום הזה. במרתף המעושן הזה, עם השולחנות הטוריים והמנורות המשתלשלות מלמעלה, ובקבוקי מים מכל העולם (כולל עין גדי, אגב), נמצא המיצוי המוצלח ביותר של הצרפתי הקולי, החתיך, יפה התואר וכנראה שגם בעניינים. וגם הצרפתיות שם כאלה.

קולט ווטר באר

והאוכל – מצוין, מנה אחרי מנה. הוא קליל וברובו צמחוני; למרות השמועות, כנראה שבכל זאת קל יותר להיות צרפתיה לוהטת כשאת חיה על ירוקים מאשר אחת שניזונה מסטייקים ופרופיטרול. אכלנו שם את האנטיפסטי המעודן שנתקלנו בו לאחרונה, שאפילו הקישואים בו הצליחו להיות סקסיים, וקיש כרישה שסתם היה משובח, וגם תותים בשמנת ומוס שוקולד מצטיין ומקושט בנקודת זהב אכיל, בשביל הקומפוזיציה. שתינו ווס, מים נורבגיים ב-7 יורו ל800 מ"ל, והשלמנו בסיינט ג'ורג', מים בבקבוק שעיצב פיליפ סטארק, שאני מקווה שלא אותו, הסתמי והכעור, הוא מציג בתיק העבודות שלו. המלצר היה קצת בשוק מכמות האוכל שהזמנו, שכנראה לא אופיינית למקומי הנפוץ, אבל המשיך לפנק את התינוקת במקלות שוקולד ובפקקים מעניינים של בקבוקי מים מהעולם. התינוקת, מצידה, איתרה את בראד פיט המקומי יושב ממש ממול (ולידי!), ושיגרה לעומתו כל כך הרבה חיוכים מתחנחנים, שעד עכשיו אנחנו תוהים איכה הצליחה לצבור מניירות של בת שש עשרה נועזת בתריסר חודשי חייה. תזכורת: צריך לבדוק מה בדיוק קורה שם בגן השעשועים.

ועכשיו ברצינות

השגנו בייביסיטר, והגיע הזמן לשלוש ארוחות רציניות. הראשונה, למרות זאת, היתה יותר מועדונית מרצינית, השניה היתה תענוג רציני, והשלישית היתה רצינית עד מוות, או לכל הפחות עד הרעלת מזון. ואלה שמות.

מיוזיק הול, המאגניבה (150 יורו)

את מועדון הלילה שנמצא ליד השאנז אליזה מצאתי ברשימת השולחנות הלוהטים של הקונדה נסט טרוולר לשנה זו. מעניין שהנציגה הישראלית היחידה ברשימה זו היא מסה התל אביבית, וכשחושבים על זה, הן די מזכירות אחת את השניה.

המיוזיק הול היא מסעדה שהחליטה להיות ורי ורי קול. היא מנוגנת על ידי דיג'יי תורן ומעוצבת כולה לבן, ובקירותיה קבועים גופי תאורה שמחליפים צבע כל כמה שניות. המשמעות היא, שכל רגע נצבע העולם בכחול, ואז בסגול ואז באדום, ואז בכתום ובצהוב ובירוק. מאגניב, אכן, בעיקר אם אין לך בעיה בראיית הלילה שלך, ומה שכן, לא עוזר לפוטוגניות של האוכל. אגב, גם לא של האנשים. ירוק זה לא גוון שהולם את העור מי יודע מה. מילא. עד כמה שהצלחנו לראות, היה באמת ורי קול מסביבנו, אם כי קצת צפוף ולא לגמרי נוח. התפריט, לעומת זאת, שגם הוא מנסה להתחכם, להתקשקש ולהתמדרן (אבל לפחות מתורגם לאנגלית), דווקא היה מוצלח מאוד.

הראשונות מתומחרות בטווח הפראי שבין 11 יורו ל-70, שאותם תשלמו בעבור 20 גרם קוויאר מהים הכספי. אנחנו דווקא נמנענו מהקוויאר, והמנות שלקחנו היו עדינות, מעניינות וטעימות. טרטר הטונה שנח על קרם טונה היה טוב, אבל די נהדר ומושחת כולסטרולית היה כדור הפואה גרא שנח בתוך קרם עדין של שעועית שלג, ותחרה דקיקה של לחם מיובש.

גם העיקריות היו מוצלחות ומקוריות: הטלה נמס בפה, ורוטב הפטריות הלם אותו מאוד, ופילה הבקר שמושרה בתבלינים כמו סויה עם פירה ושמן סומסום היה עשוי בול ומוצלח. שום דבר שלא ראינו למשל בכתית שלנו, אבל כתית נהדרת. הקינוח היה תרכובת שוקולדים ממקומות שונים ובמרקמים שונים, והיה נהדר. בכלל, היה משהו קצת חובבני באוויר, בתמונות שלא קשורות לעיצוב ובשירות החביב אך מסתדר בקושי, ובכל פעם מחדש הופתענו כשהגיעו מנות, שהיו כאמור, מיוחדות, עשויות היטב וטעימות. האווירה המגניבה פעלה נגד האוכל: בשביל התחככות באנשים הנכונים אפשר להסתפק במזטים עשויים היטב, לא צריך ארוחת של שלוש מנות ושישים מרכיבים.

מקרונים בלה דורה: 30 יורו לקופסה בינונית

אחרי שסמכנו על השמרטפית הצרפתיה שלנו, שהוכיחה שהיא יודעת להרדים יפה תינוקת ישראלית אחת, הזמנו אותה הפעם מוקדם יותר, ושוב שמנו פעמינו לכיוון השאנז אליזה שהמסעדה של הערב נמצאת באחד הרחובות היוצאים מהן, והפעם מוקדם יותר, כדי להזדנגף לנו בנחת. קנינו בחנות של דיסני כמה קשקושים לעצמנו (שכחנו שיש לנו אובייקט טוב יותר לבזבז עליו כסף) ואז ראינו שלה דורה, המתוקייה המפורסמת של אלאן דוכאס, עוד פתוחה. אמרו לנו שמוכרחים לאכול מקרון בלה דורה, ואחד גם בפייר הרמה, לשם השוואה. זה השני עבד בלה דורה, וכשיצא לדרך משלו הוא שיכלל את המקרון, אותה עוגייה שעשויה משני עיגולי מרנג המוצמדים זה לזה בקרם, לדרגת אמנות. בלה דורה כמעט ולא היה תור, אבל מצד שני גם כמעט ולא היתה סחורה. המוכרים המפונפנים עמדו מאחורי תיבת תכשיטים מפיצה אור נגוהות והציעו לנו באדישות את העוגיות האחרונות לאותו ערב. שכחנו שפייר הרמה יותר נחשב בתחום המקרונים, ולקחנו קופסה ובה 18 מקרונים, ב-30 יורו. כלומר, כעשרה שקלים לעוגייה. לקחנו שתיים מכל טעם: קפה וקרמל ותותים ושוקולד ופרג ועוד איזה כמה שיצרו קופסה יפהפיה. ואז, אחרי שהקופסה נחתמה ונארזה, לקחנו לנו עוד שניים לדרך, לאכול עכשיו. הם היו נהדרים, המקרונים שאכלנו בשאנז אליזה. אווריריים ורכים ונשיכים ואז, כשמגיעים לקרם, עשירים ולחים ועמוקים. כמה שמחנו שיש לנו עוד 18 כאלה.

מקרונים מלה דורה. לא התאפקתי

לא יודעת למה העליתי על דעתי להביא לארץ את התכשיטים הצבעוניים האלה. הרי היה ברור שאת המקרונים צריך לאכול כשהם טריים. ממילא לא התאפקנו וחיסלנו כמה ביום שלמחרת, ואלה כבר היו פחות טובים. וגם לא כל הטעמים טובים כמו השוקולד. עדיף היה להסתפק בשני מקרונים, שאוכלים במהירות על ספסל בשאנז אליזה, למרות שעוד רגע הולכים לארוחת טעימות ממושכת בספון הסמוכה.

ספון – אח, ספון (240 יורו, בערב)

בספון שכחנו שאנחנו בפריז. לא שזה רע להיות בפריז, חלילה. אבל ספון, רשת מסעדות בינלאומית של השף אלאן דוכאס (אותו אחד של לה דורה מקודם) היא קודם כל בינלאומית, אחר כך מפנקת מאוד, ובסוף גם מקום שמגיש אוכל יוצא מן הכלל, אבל גם כזה שאיננו צרפתי בכלל. כבר לא נהוג לקרוא לזה פיוז'ן, ובלית הגדרה זמינה אחרת, אפשר רק לומר, שהאוכל שאכלנו בספון היה מצויין בכל היבט שלו, במרקמים, בצבעים, בשילובים שמתבררים כאפשריים וגם כמובן בטעמים. ולמה, למה בנוסף לששת הסניפים הקיימים בעולם אין איזה אחד קטן גם כאן.

התפריט של ספון (בהחלט גם באנגלית) מציע להרכיב בעצמך את הארוחה מאלמנט מרכזי אחד, לרוב בשר או דגים, ולצידו רטבים או תוספות לבחירתך. נחמד, אבל מפרך אף יותר מלהזמין בצרפתית. זה היה הזמן להזכר בתומך הנדיב שלנו, ולהזמין את תפריט הטעימות, על אף שזה ענה לשם הדבילי c'xy menu. מה אומר, דבילי, אבל בהחלט סקסי (ועולה 85 יורו לאחד). בנוסף יש כמובן לרכוש לעצמך יין, ובשיטת התומך הנדיב, העזתי ולקחתי מרלו מיורה מנאפה ואלי, במחיר הצנוע של 28.5 יורו לכוס של 180 מ"ל (אפשר לקחת יין בכוסות של 180 מ"ל או של 120 מ"ל, מה שמוכיח, אגב, שהגובה שעד אליו נהוג למזוג את היין איננו, כמו שנטען, רק פונקציה של שטח הפנים שלו במגעו עם האוויר. עוד קצת פמפלונס ותקבלו אותו בגובה אחר לגמרי). מעט זול יותר היה הסירה האמריקאי מסאן לואיס, אוביספו, 16.5 יורו לכוס גדולה. למרות המחיר השערורייתי נחסוך לכם את נושא הטנינים. היינות היו מצויינים.

אבל עזבו אותם. בואו נחזור לתפריט הסקסי, שהוא למעשה סוג של קידום מכירות לספר ענק, פיזית ורוחנית, שמאגד את המתכונים האחרונים של ספון. המלצרים יוצאי הדופן בחביבותם (עד כדי כך, שכשראו אותנו יוצאים החוצה באמצע הארוחה, כדי לנהל שיחה סלולרית מנומסת, הם חשבו שאנחנו בהחלט משאירים את החשבון עליהם אבל בכל זאת בירכו אותנו בערב טוב, בפעם העשירית באותו ערב), הם הבטיחו לנו שהשף מרכיב במיוחד בשבילנו ארוחת טעימות, כולה לקוחה מתוך הספר. פנטסטיק. נורא ספונטני השף הזה, וכנראה גם בוחן כליות ולב, כי פתאום הגיעו המלצרים ובדחיפות ערכו לנו מחדש את השולחן: השף התחרט ובמיוחד בשבילנו הוא מכין משהו אחר. נו טוב.

המשהואים האחרים שהוא הכין לנו היו נהדרים. נראה לי שהנקודה הזאת כבר די ברורה, אז הנה דגימה קטנטנה ממצעד המנות המסחרר שהוגש לנו, ואגב, השף היקר השקיע בנו והכין לכל אחד מאיתנו מנות נפרדות ושונות. אנחנו מקווים שלא היה אכפת לו שקצת התחלפנו.

דים סאם של שרימפס ועגבניות עדינידינים, מונק פיש בשעועית לבנה, ספריבס צלויים אלוהית, מונחים על נייר משי שקוף שעשוי בעצם מפלחים דקיקים של תפוחי אדמה, עגל עם פולנטה תפוזית, דיונון עם פטריות ונבטים, אורז תאילנדי עם צ'טני של מנגו, והכל מלווה ברטבים הורסים, שבאמת עושים לך לרגע חשק לסחוב את הספר עב הכרס הזה הביתה, רטבים שאפשר לזהות בהם נגיעות של כוסברה או טחינה או בזיליקום אבל יש בהם עוד אלפי הדי טעמים שיוצרים משהו מרתק. והמנות נראות כאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני אבל אופטימי במיוחד, עשויות בצבעים זרחניים וצורות גיאומטריות, והכל מרתק וטעים מאוד, אפילו גלידת המסטיק ופיצת השוקולד שקיבלנו לקינוח.

אני מוכנה למסור בתמורה איזו חנות דונה קארן שתשוב למקורותיה, MAC או מה שלא יהיה. אפשר לשקול לייבא לכאן איזה SPOON אחת, אמיתית (נא לא להתבלבל עם זו שנמצאת בגני התערוכה, שנושאת את אותו שם. זה לא אומר שהיא לא טובה, זה פשוט לא זה באמת).

ל'אטליה של ז'ואל רובושון – סוג של גיבושון (222 יורו. בלי טיפ. בכלל. לא כולל 14 יורו בקפה דה פלור)

אח, כמה מתחשק לי לתפוס איזו שיחה צפופה עם ז'ואל, החייכן מערוץ החיים הטובים, שמלמד איך להכין יונים צלויות בעדינות בבצלי אשקלון קצוצים לקוביות זהות בגודלן וממולאות בפטה ברווזי בר מנומרים. הוא נראה כל כך נחמד, ידידותי למשתמש, שאפילו אתה לא מרים גבה על הסיזיפיות שבהקצפה הידנית של השמנת המתוקה עד לקצף יציב, ועל שליקת הארנבונים כאילו אין ילדים שמזדהים עם נפשה של החיה העדינה הזאת ועל תחיבת פואה גרא בכל כריך, כאילו אין עורקים סתומים בעולם וחשבונות בנק מעוקלים. אם האטליה של רובושון הוא הוא חדר העבודה של האיש החייכן הזה ומלמד משהו על מאחורי הקלעים של האיש והאימפריה הגסטרונומית, הרי שמדובר בטעות. אוכל טוב לא נעשה על ידי אנשים נחמדים שאוהבים אדם ואת החיים הטובים. אם כבר, אנשים קשוחים עושים אוכל גאוני, מבריק, מסחרר, ולא תמיד מהנה. וגרוע מזה, מי שמחפש הרפתקאות קולינריות יידע לו, שלא תמיד ישוב מהן בשלום.

וככה זה היה. בלילה האחרון שלנו בפריז, בחרנו לרקוד את הטנגו שלנו באטליה של רובושון. כן, אמרו לנו שזה הביסטרו הצעיר והזול יחסית (אם כי יקר מאוד) של רובושון, שהמנות זעירות ושהמקום קצת ספרטני, שאין מה להזמין מקום מראש, ושההמתנה, שעה בערך, שווה את זה. כי האוכל גאוני. אז לקחנו. ולקחנו כמובן גם בייביסיטר. ולקחנו מטרו לרובע הלטיני, ואפילו אמרנו לעצמנו שדווקא יהיה נחמד להסתובב כאן שעה, כי לא היינו כאן מספיק במהלך הטיול. לא הבחנו ברמזים המטרימים, כמו למשל, כמה בלתי אפשרי להגות את שם הרחוב שבו נמצאת המסעדה. וכמה לא נצליח למצוא אותה בחזרה אחרי סיבובים ממושכים ברובע הלטיני, בגדה השמאלית ובפריז רבתי.

התייצבנו שם בשמונה בערב קריר במיוחד, ואיש בחליפה יצא אלינו החוצה, לקח את שמותינו, ועדכן אותנו שכדאי אולי שנחזור בעשר וחצי. זאת לא הזמנה, הוא הדגיש, זאת הערכה. כמו שהערכנו בעצמנו, השעה הראשונה היתה דווקא נורא נחמדה. ראינו את הסיין מהצד השני שלו, חלפנו על פני המון חנויות ברובע הלטיני (חנויות שוות ביותר של בגדי ילדים. מזל שהיו סגורות) והיה לנו זמן גם להסתנן למבואות חניה מקסימות של בניינים משותפים פריזאיים, ולסכם, שהיינו גרים שם בלי שום בעיה. יופי. הגיעה השעה תשע. יש לנו רק עוד שעה וחצי, והקור כבר חודר את המגפיים והמעיל, מצד שני, כבר קצת מכביד. המממ. איזה בניין זה, שאלנו את השומר שעמד בפתחו של בניין מרשים במיוחד, והוא אמר שהוא לא יודע, אבל שיש כאן מסיבה והוא כאן כדי לסנן את הקרואים. נעצרנו ליד חלונות ראווה של משרדי תיווך נדל"ן כדי לראות אילו דירות פריזאיות לעולם לא נוכל לרכוש, ואפילו חקרנו לעומק את חנות הבנטון האזורית. ועברה לה עוד חצי שעה. השיטוט הרגלי ששמחנו לו בהתחלה הפך מתיש. התחלנו בסביבות עשר כבר התחלנו להכיר את חתולי הרחוב המקומיים לפי שילובי הצבעים הייחודיים שלהם, ונתקלנו פתאום בקפה דה פלור, שזכרנו משהו לגביו, אז למרות שאוטוטו אוכלים, התיישבנו לשני שוקולה שו. 14 יורו, ולא טיפת בושה אחת. אבל אחלה שוקולה. ואז, כבר הגיע הזמן, כמה דקות לפני השעה היעודה, ושמנו פעמינו לכיוון המסעדה. או שככה לפחות חשבנו. בשעתיים וחצי של שוטטות הספקנו לעשות כל כך הרבה סיבובים, שאיבדנו כל חוש כיוון. היינו רעבים, מצוננים קצת ומותשים, והציפיה לאתגרים הקולינריים של רובושון כבר הפכה לסוג של כעס קטן ומוצק.

מצאנו אותו בסוף, ברבע לאחת עשרה. לא שמישהו מיהר לפתוח לנו את הדלת הנעולה כשהגענו. איזו אדמונית אחת סימנה לנו מהמטבח שהיא רואה אותנו, ושנמתין. מישהו כבר יבוא לפתוח לנו. אולי. אם יתחשק לו.

בסוף, תודה לאל (ואולי לא), התחשק לו. הכניסו אותנו לקודש הקודשים, שהתברר כשחור משחור. כל האטליה כולו הוא בר שחור או חשוך, שבנוי סביב מטבח שבמהלך כל הערב (או הלילה) נראה מוכן ומזומן לצילומי כרומו מוקפדים. רק המטבח שופע אור נגוהות והבר עליו מונחות הצלחות. כל השאר לא משנה, כנראה. אותנו הושיבו בחלק השמאלי של הבר, בין זוגות שכמונו רצו בוודאי עד עכשיו למיליון ברחובות פריז. חשבנו שתם מסע הכומתה, או שלפחות נקבל תגיות, אבל מה פתאום. קיבלנו במקום תפריט שלא היה לנו כל סיכוי להבין, אז הראנו להם מה זה ושוב נקטנו בטקטיקת ארוחת הטעימות, והפעם במחיר הצנוע של 98 יורו לאדם, לא כולל.

גם האדם המותש והעצבני ביותר, שחשב וטעה שיקבל איזה חיוך, מנומס לפחות, מהאנשים שהוא בא לאכול אצלם, לא יוכל להתכחש לגאונות ששפעה שם מהמטבח. אם לתמצת את זה במשפט אחד, הסיפור שם הוא מיצויים, תמציות וקרישתם בצורות ובמרקמים שונות. כל מנה שם, מיקרוסקופית כמובטח, התחילה כנראה גדולה הרבה יותר, אבל צומצמה ומוצתה שעות, עד שהפכה לגרעין, למהות של הדבר עצמו. הכל מאוד יפה וצבעוני, ומאוד מאוד נסיוני. יש שם הרבה דברים טעימים, אבל הרבה יותר מרתק שם ומחנך את החך מאשר סתם פאן (אני רק יכולה לדמיין את ז'ואל בכבודו ובעצמו מצליף בכפות ידי על עצם הגיית המילה האמריקאית המילקשייקית הזאת בצמוד לג'לטינים הקדושים שלו).

מאחורי הבר נמצאים המלצרים, שתפקידם בעיקר להעביר לנו את המנות שיוצאות מהמטבח, לומר לנו במילה אחת מהן, ולמזוג לנו מבקבוק המים שלנו שנמצא אצלם, כשנראה להם. עוינים כמו טבחים בטירונות, רק מעט יותר חתיכים והרבה פחות חמים.

אבל האוכל מדהים. כפתיח קיבלנו גספצ'ו שהיה בסך הכל מיצוי של עגבניה שאלוהים גידל בכבודו ובעצמו, עם שמן זית ובזיליקום ושום. אחר כך קיבלנו תמצית אבוקדו קרושה, עם שקדים ופרג ושמן כתום ומתחתיו בשר סרטנים קצוץ דק. אני מודה,. כאן קצת התרככתי. באיזה אופן משונה המנה הזאת הצליחה לקחת טעמים מוכרים ולזקק אותם ככה שכל אחד מהם בנפרד היה עדין ונפלא, אבל ביחד הם היו מסעירים לגמרי.

ואז הגיע מול מרינייר. זה כל התיאור שקיבלנו לגביו מהמלצר, גם הוא שחור משחור, שהגיש לנו. והאמת, זה מה שהוא היה. מול מרינייר, או ליתר דיוק שלושה, עדינים, מונחים על מלח גס, עם קצת שום ועשבי תיבול, אבל מול מרינייר. זה, במקרה שלא שמתם לב, האקדח שנופף בו מול עינינו רובושון המטאפורי, במערכה הראשונה. חכו לו בשלישית.

ואז קיבלנו את העוף. זה מה שאמרו לנו עליו. "עוף". מין גירסה מוקטנת ומעודנת של קנטאקי פרייד צ'יקן: רגל של עוף זעיר, ומצופה בפירורי לחם, על פרוסת אננס דקיקה ורוטב שמרגישים בו מלח וגם סוכר בו בזמן. מגניב. בשלב זה המלצר נראה כאילו ויתר לנו על שכיבות הסמיכה של אמצע הארוחה ובמקום זה הגיש לנו את המנה הבאה כשהוא מציג אותה בלקוניות: "פיש". המלצר הנחמד (בחיי, הם כנראה סיכמו קודם מי הולך להיות המלצר הטוב ומי הרע), דחק בצלעותיו ותיקן אותו: "קוד פיש". יענו, אחי, אל תקמץ במילים. אנשים פה באים בשביל החוויה הקולינרית, רוצים קצת יחס, קצת פירוט לגבי המנות. תן עוד מילה אחת. וזה אכן היה הקוד פיש. דווקא מנה לא זעירה של פילה של דג קוד, כאמור, עטוף באטריה דקיקה ומעוטרת בעלים המוטבעים בה, ושוחה בתוך מרק עוף קלאסי, עם גזר ועגבניות וסלרי, ואפילו בועות השמן שמוכרות מבית אמא. הלוואי שהיינו יודעים להכין מרק כזה, שהצליח לאצור בתוכו את אב הטיפוס של כל הטעמים של מרק עוף, אבל זה מה שזה היה. המלצר פינה את הצלחות המלאות בחציין (אנחנו עדיין לא במערכה השלישית, אבל המול ממקודם כבר התחיל לפעול עליי את פעולתו האכזרית) והגיש לנו כוס מרטיני ובה חומרים שונים מוקצפים, העונים לכותרת "אגז". ביצים. טוב, זה לא דומה לביצים שקיבלתם בצבא או בשום מקום אחר בעולם, לצורך העניין. גם זאת היתה מנה מדהימה למדי, של איזו משחה ירוקה ששחתה בתחתית הכוס, חלמון מבושל קלילות שצף בתוך קצף חלבונים אפרפר, כנראה מפטריות. שילוב המרקמים היה מרתק אם כי לפעמים קצת מבהיל.

אחר כך קיבלנו שתי מנות כולסטרוליות במיוחד, אחת של שקדי עגל והאחרת של בשר שומני במיוחד. לא ידענו עוד שמבעבעת בנו הרעלת מזון אינטנסיבית, אבל תת המודע התחיל לסמן לנו לאכול פחות. זה היה קשה יותר כשהגענו לקינוחים, שהיו מהממים. באמת. יפים כמו ציור וטעימים כל כך. בתוך צלחת כתומה וזורחת כשלעצמה קיבלנו מרק ליצ'י, ווניל וקוליס (רכז ומיצוי) של pampelmousse ופטל וביסקויט של משהו כתום שקוף. יפהפה ומרענן. והיה גם את סנסציית השוקולד, כף של מקפא שוקולד עם פירורי בראוניז שקוע בתוך מוס שוקולד שכאילו לא הצליח ולכן היה כיף לשקוע בו, ולגלות בתוכו כדורי ביסקויט ושוקולד קטנים, כלומר קליק. היה נהדר.

כשאני כותבת על האוכל, ברור לי עוד יותר, שאם היו מקפידים שם קצת פחות על השחור משחור, ולולא כמעט שלוש שעות המתנה, והיחס המדכא, זאת היתה ארוחה מרתקת. אני, לעומת זאת, רציתי מאוד הביתה. המלצרים היו מגעילים אלינו. כדי לא להרוס את האסתטיקה, בקבוקי המים שלנו שכנו מאחורי הבר, כך שהיינו תלויים בחסדיהם והיה שם משהו כל כך לא נעים באוויר. לא ידעתי באותו זמן שלא רק באוויר מתבשל לו משהו מבאס, אלא גם אצלי בבטן. אבל רגע, כל הזמן חשבתי שזאת מדיניות, שמטרתה לשים את האוכל במרכז, ולא להתייפייף בדיבורי מלצרות. ואז הגיעה מישהי שלדעתי מאוד מזכירה את כרזות הפרסומת לסרט צרפתי שהיו אז פזורות בכל פריז. לא יכולתי לזהות בוודאות, אבל כנראה שגם המלצרים חשבו שזאת היא. פתאום נבע מהם מעיין של נחמדות וחנופה, והפיש, או הקוד פיש בשמו המפורש, הפך למצע לדיון ולהתחכמויות. זה היה הזמן להבין מפורשות: זה לא הם, זאת אני.

ואז הגענו הביתה. והרגשתי נורא. ואיום. זוועה ממש. בחורה לא יכולה לתאר בפרוטרוט הרעלת מזון ועדיין לשמור על כבודה, אז נשאיר את זה בזה: היה לילה גיהנומי. בחיי. חוץ מהריצות לשירותים ולאמבטיה (הנה, כבר אתם מכבדים אותי פחות, נכון?), רעדתי בכל הגוף והזעתי, והרגשתי איך המול הזה, או בשמו המפורש, מול מרינייר, נוקם בי את נקמתו של רובושון. ככה ייעשה לאורח שלא מוכן להסכין עם שלוש שעות המתנה ויחס משפיל. לשם הגילוי הנאות יש לציין שאני טיפוס די רגיש, ובמיוחד יש לי איזה עניין לא פתור עם מולים, ושהאיש שאיתי לא סבל עד כדי כך באותו לילה. גם הוא לא הרגיש טוב במיוחד, אבל לא עד כדי כך שהוא תוהה איך לעזאזל הוא יצליח לעלות ככה על מטוס. אז נכון. קצת קשה לי עם מולים, אבל חשבתי שאם יש מקום בעולם שאפשר לסמוך על טריותם של המולים זה אצל רובושון. טוב, אז אולי לא באטלייה. אולי במסעדות המושקעות באמת שלו. הרעלת המזון באה אל סיומה עד הבוקר, והיום האחרון שלי בפריז היה מוקדש להתאוששות בעיקר ולאיסוף כוחות. ובגלל שבסופו של דבר אני אולי רגישה למולים, אבל אופטימית כמו מיצוי של תות שדה אביבי, שמחתי שזה היה בלילה האחרון. אם זה היה קורה קודם, רק מהפחד הייתי מתמסרת לאיזה יוגורט ביו מהסופר ומפסידה את ספון הנהדרת. וזה כבר היה יכול להיות באמת חבל.

אוקטובר 2005

* פורסם לראשונה במגזין "ביג טיים"

L'Entrecote Des Halles, 38 rue st Denis. Tel: 01.40.28.95.30
Julien. 16, rue de Faubourg St-Denis, 10e. Tel: 01.47.70.12.06
L'enoteca, 25 rue charles V, tel: 01.42.78.91.44
Colette. 213, rue St-Honore, 1e. Tel: 01.55.35.33.90 . metro: tuileries
Spoon food & wine. 14, rue Marignan. Tel: 01 40 76 34 44.
Metro : Franklin Roosevelt
Music Hall. 63, Ave Franklin Roosevelt. Tel: 01.45.61.03.63. metro: Franklin Roosevelt.
L'Atelier de Joel Robuchon. 5, Rue de montalbert, Tel: 01.42.22.56.56. metro: rue de Bac.
Café de Flore. 172, boulevard saint Germain. Tel: 01.45.48.55.26

ג'וליין שייכת לרשת של בראסרים שמופיעים באתר הבא, ביניהם גם לה קופול ובופינגר המפורסמות, כולן יפהפיות, כולן מגישות אוכל מסורתי למדי:

http://www.flobrasseries.com/brasseries/en/

רשימת המסעדות השוות של פריזאית

בתי הקפה של סארטר ובובואר

Mon, 28 Apr 2008 23:58:57 +0000

לה דום. אקווריום וחנות פירות הים

פריז היא עיר שחיה על מיתוסים. זה הופך אותה למרתקת ומרגשת, כשמכירים אותם הופכות פינות הרחוב הרלוונטיות לטעונות בערכים היסטוריים, והטיול בה נטען ברבדים חדשים. אבל זה לא אומר, כמובן, שהמקומות שמרוויחים את לחמם מעבודתם כמיתוס, הם אכן טובים בכל קנה מידה אחר.

את הכתבה הזאת כתבתי לראשונה למוסף "מסלול", לפי הביוגרפיה המשותפת של סארטר ובובואר. אין כאן ביקורת של בתי הקפה, עדיין לא בדקתי את האוכל בכולם, גם לא את הקפה, אבל ממילא נדמה לי שזה לא העניין. עדיין, הליכה בעקבותיהם, במקומות שבהם הם באמת חיו ויצרו את המיתולוגיה הפרטית והציבורית שלהם, היא מרתקת.

כבר חודש, מהראשון בינואר, שבתי הקפה של פריז נקיים מעשן סיגריות. אצל ויטו במארה אפשר לעשן במרפסת המחוממת והמאווררת, תכסיס שמצליח פה ושם גם בבתי קפה נוספים. אבל ברוב המקרים, הפריזאים מתלוננים על החוק החדש שגוזל מהם את מה שהם מכנים "החירות הקטנה שלהם", מצייתים ומעשנים בחוץ.

כשקוראים את "בארבע עיניים" הביוגרפיה המשותפת של סארטר ודה בובואר שחיברה הייזל רולי (בהוצאת "כתר" ו"עברית"), ברור שעולם סטרילי שכזה לא היה מרשה את ההרפתקאות שלהם – המיניות, הרגשיות, האינטלקטואליות, הפוליטיות והספרותיות. ענני העשן של בתי הקפה הפריזאיים הוסיפו למסתורין ואולי גם מיסכו את הנזקים בנפש שהסבו השניים האלה זה לזו ולרבים אחרים. בעולמם הארעי, הציבורי ומלא הסודות, המריח מקפה ומסריח מסיגריות, הם רקמו חיים עמוסים, מרתקים ומסוכנים של מערכות יחסים מקבילות וסבוכות.

סארטר ודה בובואר היו פילוסופים וכותבים עטורי פרסים ותהילה. סארטר כתב את "הבחילה", הרומן הצרפתי המפורסם של תקופתו, את "המילים" האוטוביוגרפי שעליו זכה בפרס נובל, מחזות רבים ומסות פילוסופיות חשובות כמו "הישות והאין", ו"ביקורת התבונה הדיאלקטית". דה בובואר כתבה את "המין השני" הפמיניסטי והמהפכני, רומנים וספרי זכרונות. יחד הם ייסדו את "זמנים מודרניים", כתב עת פילוסופי, ספרותי ופוליטי משפיע בצרפת, הרצו, פרסמו וכתבו בעיתונות הצרפתית והעולמית. והם היו גם זוג יוצא דופן.

הם הכירו בגיל צעיר ובמהרה התחייבו למערכת יחסים פתוחה. הם נשבעו אחד לשני אמונים, החליטו שתמיד יהיו המשמעותיים ביותר אחד עבור השני ושתמיד יספרו את האמת אחד לשני. והם אהבו, כל אחד לחוד ולעתים יחד, נשים וגברים אחרים, שכבו איתם, טיפחו אותם, גידלו אותם, פירנסו אותם והעבירו אותם מהאחד לשניה.

לה דום. הפנים החמים

שניהם היו מחוייבים לכתיבה שלהם. יותר מזה: הם רצו לחיות את חייהם באופן כזה שיהיו שווים סיפור, רקמו קודם כל את סיפור חייהם ולאחר מכן הפכו אותו לפילוסופיה, לאידיאולוגיה, לרומנים מצליחים ולמחזות. ובעוד הכתיבה עשויה להיות מעשה בודד מאוד, קיומה בבתי קפה הפכה אותה לאקט פומבי.

"אף פעם לא נמאס לי לשבת על כסאות שאינם שייכים לאיש (או, אם תרצו, שייכים לכולם), ליד שולחנות שאינם שייכים לאיש: לכן אני הולך לעבוד בבתי קפה: אני מצליח להגיע שם למעין ניתוק והתבוננות פנימית" (סארטר, מתוך "בארבע עינים").

"מה שבאמת יפה בפריז אלה חיי הלילה בבתי הקפה", כתבה דה בובואר. "אחרי שעבדת כל היום (בבתי קפה, כמובן; כ.ר), אתה מטייל בבולוואר סן ז'רמן, ובלי לקבוע פגישות, אתה יכול להיות בטוח שתמיד תפגוש חברים שאיתם תוכל לבלות קצת לפני שתלך לישון".

רבים הם בתי הקפה שזכו לארח את הצמד ואת שלל חבריהם המרתקים לא פחות, אבל אלו שהיו מרכזיים בחייהם וביצירתם, הם לה קופול, לה סלקט ולה דום במונפרנס ולה דה מאגו ודה פלור בסן ז'רמן.

לה סלקט. מיקי חתול הבר לא מפקיר את העמדה

באותו פרק של בולוואר מונפרנס, ממש ביציאה ממטרו ואוון (vavin), נמצאים שלושה מבתי הקפה המפורסמים ביותר בפריז – לה קופול ולה דום בצד האחד, ולה סלקט בצד השני. סלקט הוא הפשוט מכולם, ביסטרו סטנדרטי שנראה שבעיקר המיקום והמזל שיחקו לטובתו, כדי שידבק בו אבק הכוכבים. מאז פתיחתו ב-1923, הוא מתהדר באורחים כמו פיקאסו, קוקטו, מטיס, הנרי מילר, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, וגם במיקי, חתול הבית, שמן ויהיר, שיושב על הבר עם מי שלא יהיה.

לה סלקט

דה בובואר נהגה לשבת בלה סלקט עם בוסט, שהיה ידיד ומאהב וגם – שימו לב, יש מבחן בסוף הפיסקה – בן זוגה החוקי של אולגה, שהיתה תלמידה ומאהבת של בובואר, בת זוגה באופן מזדמן, בת חסותם של בני הזוג, מושא האובססיה המתמשכת של סארטר ועוד לא דיברנו על אחותה, ואנדה.

למרות המתירנות המינית והחברתית שלהם, סדר היום של צמד הסופרים היה מובנה להפליא. הם חילקו את זמנם במשורה ובקפדנות בין כתיבה אינטנסיבית וממושמעת, שנעשתה בבתי קפה בבוקר ואחר הצהריים, ובין החברים שלהם, איתם נפגשו לארוחות צהריים ואחרי השעה שמונה. והם גם הקפידו זה על פרטיותו של האחר."אם סארטר אכל עם ואנדה בלה קופול, או אם בובואר ישבה עם אולגה בלה דום, לא בא בחשבון שהשני יצטרף אליהם באופן ספונטני", כותבת רולי.

לה דום. גם העציצים בדום

לה דום, שנפתח ב-1989, הוא המזמין מבין שלושת בתי הקפה במונפרנס. הוא מוקף בשיחים קטנים גזומים בקפידה, וחלקו הפנימי ספון עץ וריפוד עור אדום וירוק. דרך הויטראז'ים נשפך פנימה אור צבעוני ואהילים גדולים בצהוב וכתום מוסיפים לחמימות הפנימית. העובדים ממרקים את המעמדים הכסופים של דליי השמפניה, מסדרים אגרטלים עם זרים צפופים של נוריות טריות וגוזמים מהעציצים הגדולים קצוות של עלים יבשים. הקירות מוקדשים לאורחי העבר הנכבדים כמו בונאר, קיסלינג, בראק, ג'קומטי, דאפי, סוטין ומטיס, ויש כמובן גם צילום של סארטר ודה בובואר, שכתבה שם את ספרה "האורחת".

במלחמת העולם השניה נאלצה פריז להחשיך את אורותיה הרבים כדי להקשות על זיהויה מהאויר. בלה דום העניינים נמשכו כרגיל, ושם בילו סארטר ודה בובואר את הערב האחרון שלפני גיוסו של סארטר לצבא. דה בובואר היתה יושבת במרפסת של לה דום, מביטה בפסל בלזאק מאת רודן שנמצא ממול, ומחכה לסארטר שישוב אליה.

לה קופול שולחן 149

מבחוץ, אין לשער עד כמה לה קופול מרשים. החזית שלו היא מודרנית ולא מעניינת במיוחד. כשנכנסים, מבינים: לא מדובר בקפה, אלא במוסד ובמפעל, המאכיל 1100 איש ביום. לה קופול, שנפתח בדצמבר 1927, שוכנת בחלל ענק, כמעט שדה תעופה קטן, שפסל מונומנטלי במרכזו ועמודים מצויירים רבים תומכים בתקרותיו הגבוהות. למרות גודלו, שזרי הענק רק מדגישים אותו, החלל מחולק בחכמה לעשרות תאים של חבורות-חבורות, כדי שיהיה אפשר ליהנות גם ממעט אינטימיות.

לה קופול. היכל מרשים

תמונותיהם של סארטר ודה בובואר תלויות במקום שבו היה השולחן הקבוע שלהם, שולחן 149, ליתר דיוק. כך מספר ז'ורז' וייה (viaud), האחראי על המורשת ההיסטורית של לה קופול ושל רסטורסיון פלו (flo), רשת ביסטרואים ותיקים, כמו ז'וליין ובופינגר. כן, בהחלט, יש שם תפקיד כזה, ווייה לוקח אותו ברצינות רבה. יחד עם תומס דפרסן הוא הוציא ספר שמתאר את ההיסטוריה של לה קופול לפי אותיות ה-abc. בובואר וסארטר מופיעים שם בלא פחות מ-14 ערכים.

וייה מספר שסארטר העדיף את השולחן הזה, שהיה צמוד למלתחה, בזכות הנוף שנשקף ממנו: נשים צעירות צועדות בסך. בובואר העדיפה את אחד השולחנות המכוסים במפות נייר, שם ישבו אמנים שבהפסקת הצהריים שירבטו על המפות סקיצות, שאחר כך נלקחו לסטודיו להמשך עבודה. סארטר, לעומתה, רצה לשבת באזור מפות הבד הצחורות, בשולחן עם התצפית המצוינת. סארטר ניצח בכל פעם מחדש.

תחת הערך "נדיבות" בספר של לה קופול מופיעים האמנים קיסלינג ופסין יחד עם סארטר. וייה מספר שסארטר היה מזמין את כל השולחנות מסביבו, ולעתים השאיר תשר בגובה החשבון כולו.

שני בתי הקפה האחרים של הצמד נמצאים בסן ז'רמן, בכיכר שקרויה היום פלאס סארטר-דה בובואר, מרחק קילומטר אחד ממונפרנס. כדי להגיע לשם יש להמשיך על בולוואר רספאיי ולעבור לרו דה רן. וייה, לוקל פטריוט של הרובע ה-14, לא מבין איך ייתכן שסימון דה בובואר נולדה ומתה במונפרנס ובכל זאת, הכיכר על שם הצמד נמצאת ברובע ה-6.

לה דה מאגו. נקודת תצפית מעולה על ככר סארטר-בובואר

קפה לה דה מאגו, הפועל מאז 1914, וקרוי על שם שני פסלים אסיאתיים גדולים שתלויים עדיין על עמוד מרכזי בו, הוא קפה ספרותי, לפי הגדרתו העצמית. בין יושביו הקבועים היו אוסקר וויילד, סנט אכזופרי, ג'יימס ג'ויס, אלבר קאמי וארנסט המינגוויי, ומזה 75 שנה שהוא מחלק פרס שנתי על כשרון ספרותי ומקוריות, לפי בחירתה של ועדה מטעמו. בשנות הארבעים המאוחרות, שימש דה מאגו כחדר העבודה של דה בובואר, שם היא ישבה מדי בוקר לכתוב.

גם דה מאגו מתרפק על עברו, כשאתר האינטרנט שלו מציע את כסאות הרטאן הממוספרים שלו למכירה.

בשנות השמונים פתח דה מאגו סניף בטוקיו ולפני כשנתיים סניף בביירות. מעניין לראות את הכפילים היפניים והלבנוניים של סארטר ודה בובואר כותבים שם את הרומנים הגדולים שלהם, ונראה אותם מעיזים לנהל בהם רומנים, גדולים כקטנים.

היתה להם – ליתר דיוק לסארטר, ונראה שבובואר הסכימה בלית ברירה – חיבה עזה לשלשות, להרבה שלשות. ובתי הקפה של פריז סיפקו את התפאורה ההולמת לכל זה.

קלוד לנצמן, הסופר והקולנוען היהודי, שהיה בן זוגה של דה בובואר במשך שבע שנים, סיפר איך ב-1953 התלווה לצמד, יחד עם מישל ויאן, שהיתה אז בת זוגו של סארטר, לחופשה בסן טרופה. "לסימון דה בובואר היה קול חזק, וכשהיא בילתה עם סארטר במסעדה אחת, אני ישבתי ואכלתי לבד במסעדה השנייה. שמעתי אותה מספרת לו הכל – הם תמיד סיפרו הכל זה לזו, זה היה הכלל. שמעתי אותה מתארת באוזניו כל מה שעשתה איתי במשך היום: לאן הלכנו, מה אמרתי לה, איזה ספר קראתי, איזה ספר היא קראה… כשנפגשתי איתה שוב אחרי הארוחה היא סיפרה לי כל מה שסארטר אמר לה בזמן הארוחה, כל מה ששמעתי לפני רגע".

קפה דה פלור

בקפה דה פלור הסמוך אפשר לראות היום חבורות פריזאיות מבוגרות והדורות, וקל להרגיש את הזרמים הבלתי נראים שעוברים בין השולחנות. כמו לה קופול, גם דה פלור הוא מוקד משיכה לתיירים, ובבוטיק הצמוד אליו אפשר לרכוש מזכרות מהביקור בו. ממטבחו הקטן יוצאים קרוק מאדאם וקרוק מסייה ומהבר שלו נמזג שוקו חם ומצוין. אלא שסארטר ודה בובואר העמיקו את אחיזתם בקפה דה פלור מסיבות פרוזאיות: בתקופת המלחמה הקפיד בעל הבית לחמם את המקום היטב, על אף הקיצוב בעצים והפסקות החשמל. מדי בוקר תפסו סארטר ובובואר שולחנות בקומה השניה בו, ובהמולת הקפה, בשני קצוות שונים של החדר, כתבו במשך שעות ארוכות.

אחרי ארוחת הערב חזרו אליו עם כל המשפחה, כפי שהם קראו לפמליית המאהבים והמאהבות שלהם. "הם מעולם לא ישבו יחד כקבוצה", מספרת רולי. "הם נפגשו כזוגות, מחוץ לטווח השמיעה של האחרים. הם בירכו זה את זה כשנכנסו ויצאו אבל חוץ מזה הניחו זה לזה". לא רק חיבתם לשיחות אינטימיות אחראית לסוג המפגשים הזה, אלא גם העוינות, הקנאה, החשדנות והמתחים בין נשות המשפחה חיזקו את הסידור הזה, כך שימשיך להתקיים לאורך זמן.

בשלב מסוים, לקראת ימיו האחרונים, היו בחיי סארטר לא פחות מתשע נשים. כך שעבורו, הניסוי שלו כנראה הצליח מעל לכל שיעור; המשתתפים האחרים בניסוי, ספגו מחירים כבדים על ההתחככות בגדולה, בתהילה: אחת מהן התמוטטה נפשית, אחרת התאבדה ואחרים סבלו מייסורי קנאה, מחוסר בטחון ומבדידות. אבל משהו במורשת שלהם, ההרפתקנית, הנועזת, נותר מרתק גם היום.

Le Select , 99, Boulevard du Montparnasse, 75006. Tel : 01 45 48 38 24

Les deux maggots, 170 blvd, St Germain, 6^th

Café de flore, 172 blvd, St Germain, 6^th.

La Coupole, 102, boulevard du Montparnasse, 14er

Le Dôme, 108, Boulevard du Montparnasse, 75014

התפרסם לראשונה בידיעות אחרונות, במוסף "מסלול"