קפה וקרואסון וטרטן ומיץ תפוזים. בוקר על השולחן היחיד שתפס שמש בכיכר

השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.

לא האמנתי שאגיע לרגע, אבל כרגע לא מתחשקות לי יותר ארוחות מצוייצות, לא רוצה יותר רטבים מוקצפים ועננות הדרים, קוביות זעירות וזהות בגודלן של ירקות חתוכים, ואין לי צורך, לעת עתה, בשילובי הלמון גראס, קארי ירוק, דבש הדרים, סויה וג'ינג'ר ויין פורט או מה שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה להתרפק על ההסתפקות.
אני מוכרחה ללמוד משהו מהעם שבקרבו אני חיה. למשל לומר לא. "לא" כמו ב"לא, תודה". "לא" כמו ב"לא תודה, כבר אכלתי בננה בבית", משפט ששמעתי בוקר אחד מחברה שקפצה לבקר, והגשתי לה יחד עם התה, קווין אמאן שעדיין היה חמים מהאפייה וההשחמה שלו בתנור המאפיה המעולה שבכיכר הסמוכה. קווין אמאן, תבינו, הוא מאפה שמקורו בברטאן, שכמויות הסוכר והחמאה הפליליות שבו מקרמלות את בצק העלים ככה שאין כל אפשרות להתנגד להם. אז זהו, מתברר שאפשר. כל מה שצריך הוא חינוך ראוי, כלומר צרפתי.

קווין אמאן. אמאן היא פשוט "חמאה" בברטונית

במסגרת ההכפשות הפראיות שלהן זוכה המדינה המארחת שלנו, והניסיון לטעון שצרפת היא לא המקום הנפלא שאתם חושבים, עכשיו גם מיתוס הנשים-הצרפתיות-לא-משמינות נמצא תחת מתקפה. אלא שההשמצה הנוכחית מגובה במחקר שנערך בקרב עשרים וחמישה אלף משתתפים.
מדי שלוש שנים סוקרים בצרפת את מצב ההשמנה, והתמונות קשות, גם אם צבעוניות. הגרפים בדו"ח המחקר יפים כל כך, שלו הייתי מיסוני הייתי הופכת אותם למעיל גשם (אבל הייתי מקפידה שהעמודות ירוצו רק לאורך, כדי שיהיו מרזות). אבל הנתונים מחרידים. בשתים עשרה השנים האחרונות הוכפל כמעט שיעור השמנים באוכלוסיה, הצרפתיה הממוצעת עלתה בשלושה קילו ומתניה התעבו בכמעט חמישה סנטימטרים.
כיום, טוענים הממצאים, 14.5 מהצרפתים הם שמנים מאוד, וכמעט 32 אחוזים נוספים סובלים מעודף משקל. מדו"ח המחקר, שערכה האפידמיולוגית ד"ר מארי אלין שארל ומימנה חברת התרופות רוש, עולה שהחקלאים, הפועלים והפנסיונרים סובלים מההשמנה החריפה ביותר. העניים, כנהוג בעולם המערבי, השמינו יותר מכולם, בעוד בעלי המקצועות החופשיים משמינים במתינות יחסית ואילו העשירים ממש הצליחו לא רק לעצור את הגידול בהשמנה, אלא אפילו לרזות.

שחור מרזה. קלישאה מדוייקת ורווחת במקומותינו

הכי משמין לגור בעיר קטנה, שיש בה עד עשרים אלף תושבים, ולמרות שהטבעת שמקיפה את פריז מסמנת את האזור המשמין ביותר במדינה, הפריזאים עצמם השמינו פחות משאר עמיתיהם למדינה, ואפילו בינינו, מתברר, יש 13 אחוז שהם שמנים ממש.
אבל אף גרף לא מודה בהשערתי הבלתי תקינה-פוליטית: הסיבה לתוצאות המחקר המפחידות, הן הדגימה הסטטיסטית, שמתעקשת שהנשאלים ייצגו את כל חלקי האוכלוסיה. וכך, בעוד הכותרות שמחות לאידן של הצרפתיות המשמינות, נדמה לי שאלה אנחנו, הזרים, שדופקים להן את הסטטיסטיקה.
האפריקאיות מגדלות ישבן לתפארת, שהוא בטח לא רק תורשתי, אלא גם חיוני כשהן משעינות עליו ילד בן שנתיים שאותו הן כורכות על גבן במטפחת בד דקה צבעונית ומודפסת. האמריקאים כאן ממילא משוכנעים שהם מתו והגיעו לגן עדן ולכן הם יכולים לחוקי הביולוגיה (ולא, הם לא). והישראליות? מכירה לפחות אחת, שגם אם תשנן כל חייה "לא תודה, אכלתי בננה", או "טעמתי קרואסון אחד, טעמתי את כולם", לא יחצו מילות האיפוק וההגיון האלה את סף פיה.

אל"ף, מפני שמדובר בשקר כלשהו. הקרואסונים שונים זה מזה, אני עדיין מחפשת את הטוב מכולם. בי"ת, בגלל שברגע שטעמת אחד טוב ממש, אי אפשר שלא לחשוב שחיים טובים הם כאלה שנפתחים מדי בוקר בחמש מאות הקלוריות האלה, הפריכות, העשויות מעלעלים דקיקים זהובים, עם השיזפון החמאתי שלהן, והקולות שהן משמיעות במהלך המעבר המהיר מדי שלהן מהדלפק במאפיה היישר לאזור המתניים. גימ"ל, בגלל הידיעה שיום אחד אאלץ להסתפק ברוגלעך.
גם הצרפתים מאמינים בקרואסון. אוכל, כידוע, הוא עניין מרכזי בחיים כאן, וברחובות רואים אנשים שהולכים בנחת יחסי עם עגלות שוק, גברים ממהרים בחליפות כשתחת זרועותיהם בגטים עטופים בנייר, ונשים הנוהרות לבית הספר לאסוף את ילדיהם עם קרואסונים טריים של שוקולד.

גבינה, מישהו?

אבל בואו לא ניתן לשפע הפחמימות המתהלכות ברחובות להטעות אותנו. אם נייקי הצליחה לתפוס את הרוח האמריקאית כשהציעה לנו פשוט לעשות את זה, הצרפתים מצידם דוגלים ב"פשוט לא". האומה הזאת מתגרה בעצמה ללא הרף, מייצרת עוד ועוד אוכל טעים, פותחת שווקים חדשים, מגדלת ירקות, גבינות וחזרזירים יוצאי דופן באיכותם, מציעה עוד ועוד מסעדות מעולות ומפתחת טכניקות בישול קפדניות וחדשניות. ובמקביל היא מסתגרת בין גדרות, חוקים וכללים, מתגאה בעמידתה המבוצרת בפיתויים שהציגה בפני עצמה.

והם פשוט אומרים לא: לא מתחילים לאכול לפני שכולם מתיישבים לשולחן, לא מסכימים לקבל תוספת, לא אוכלים בין הארוחות, לעולם לא אוכלים ברחוב ובטח שלא בעמידה. ואם אתה לא יכול לעמוד בזה, צא לעשן סיגריה, או תעלה לישראל.
זאת לא סגפנות, זה משחק אינסופי של שידול והימנעות. בחודש אוקטובר מתקיים בבתי הספר שבוע הטעם, בו הם חוקרים בהנחיית המורה שלל טעמים, ובהשראתו החליטו הילדות לאכול את ארוחת הערב בעיניים עצומות, והבדילו בקלות בין סנט מור לקממבר לקונטה.
מפתה לקשור את העובדה שהצרפתיות הן רזות ועשויות היטב, ולמרות כל אלה אינן סקסיות, עם האופן בו הן מודדות כל דבר שהן מכניסות לפה. ואי אפשר להתעלם מההיבטים הדכאניים באומה כזאת, שעוצרת רעב ספונטני, שבה על הנשים בהריון נאסר להעלות גרם אחד יותר מאשר משקל העובר וכל הציוד ההיקפי שבא איתו, שנמנעת גם מחוסר נימוס, ועל הדרך גם מנמיכה את חומה האנושי, שהוא מסוכן באותה מידה, כי גם הוא עלול להמס את הגבולות הידועים.

שוקולד, מישהו? חלון הראווה של מישל קלוזיאל ברחוב סנט הונורה

ומה רע בקצת אנאליות, בעצם? המסגרות הברורות של מתי אוכלים ואיך, מייצרת סדר פנימי, הגיון, ובעיקר איזו הסתפקות במועט בכל תחומי החיים. הארונות של הצרפתיה המצויה לא מתפקעים מבגדים, והדירה הפריזאית קטנה וצנועה לאין שיעור ממקבילתה התל אביבית, למשל. אפילו הרזון כאן הוא לא הישגי, מתריס, מנקר עיניים, כמו זה שאני מכירה מתל אביב או מניו יורק. הצרפתיות אינן רזות נורא; הן פשוט לא שמנות. אף אחת מהן.
כי מעבר לרשת האיסורים והמגבלות שיש בה משהו חושני כשלעצמה, הריקוד הקבוע בין הפיתויים העזים וכוח הרצון הנחוש, אפשר להרגיש כאן בקיומה של הידיעה המוחלטת שכל הטוב הזה יהיה קיים גם מחר. הם אפילו לא יודעים כמה הרעיון הזה אופטימי.
אין כאן תחושת סכנה, או רעב עז, או מאבקים נחושים במשקל. אוכלים כדי ליהנות, וכשנהנים – נהנים במידה. נכון, ההסתפקות במועט הזאת הולכת יד ביד עם העדר שאפתנות ברמות בארט סימפסוניות כמעט. אבל כמה שלווה טמונה בקבלה של הנחת היסוד, שהקווין אמאן הזה יהיה כאן גם מחר, ולא תודה, כבר אכלתי בננה.

0
* גילוי נאות: במהלך כתיבת טור זה נאכלו מעדן חלב, עוגיות גאבוט נפלאות של קרפ דקיק, תחרתי וחמאתי, שוקולד מריר, ירקות בתנור מיום אמש ודי הרבה דיאט קולה. ואף לא בננה אחת.

0

* פורסם במוסף 24 של ידיעות

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.