אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.

מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

על אף חיבתי לאמנות מודרנית ולמרות העדרה הבולט בפריז, תמיד חלפתי על פני Artcurial, בית המכירות הפומביות שנמצא בפינה אסטרטגית במיוחד בתחילת השאנז אליזה, ומעולם לא נכנסתי. את החצר שלה צילמתי פעמים רבות: בכל עת אפשר למצוא שם איזו יצירת אמנות מודרנית ואסתטית להפליא, כזאת שמתחשק לשמור במצלמה.

המיקום המושלם של בית המכירות, על הרונד פואה, פינת השאנז אליזה ואוונו מונטאן השוות עד כאב (מי יתנני מעיל אחד, לא כבד מדי של מארני), במקום שבו גנני העיריה מחליפים כל חודש את הפרחים, או הכרובים, או הקישוטים שנבחרו לככב בערוגות המצולמות ביותר בעיר, במקום שבו, תרצו או לא תרצו, פועם עדיין אחד הלבבות, הקפיטליסטי אמנם, של העיר. גם אנחנו, שגרים כאן, מגלים בכל פעם מחדש, כמה לבקר בשאנז אליזה, יהיה התירוץ אשר יהיה, נותן לנו להרגיש לשעה וחצי כמו תיירים. וסביב השנה החדשה, עוד יותר מתמיד.

האזור הזה גם לא מנותק לחלוטין מאמנות, כי הרי מדי פעם, ואף פעם לא מספיק פעמים, אני קופצת לגראנד פאלה לתערוכה או ליריד אמנות. בימים אלה, אגב, במסגרת המונומנטה השלישית, מוצג בו מיצב של אחד, כריסטיאן בולטנסקי, שנמצא בהחלט בתכניות. ובכל פעם שאני  באזור, קונה מקרונים בלדורה, הולכת לגראנד פאלה או מלווה ילדה למוזיאון התגליות שבאחד האגפים האחרים של הארמון או שוב מתאכבזבת לגלות ששום דבר בכלל לא קורה בזארה או בגאפ, אני עוברת ליד פרזולי הגדר המוזהבים של ארקוריאל, ליד השלט הסגול הגדול, לפעמים גם נכנסת ומצלמת מכונית שהם הכניסו לתוך בועת זכוכית או מיצג מודרניסטי אחר, וממשיכה הלאה. היה נדמה לי שזאת לא בדיוק גלריה, שאולי צריך לקבוע פגישה מראש כדי להיכנס לשם. לא התחשק לי שיעצרו אותי בכניסה, ויגידו לי שזה לא פתוח לציבור.

משהו, בכל אופן, הרתיע אותי.

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

אבל במסגרת עבודת המחקר שלי בנושא "מה עושים אנשים כשהם מגיעים לפריז וממה הם הכי נהנים", סיפרה לי ד', חברה של חברה וקולגה, שהמוזיאונים די שיעממו אותה, אבל שהארקוריאל עניין אותה מאוד. הבנתי את הרמז, ואזרתי את האומץ הנדרש להכנס לשם.

ודווקא כשאזרתי, מתברר שדווקא היה לי ממה לפחד.

נכון, המבנה של הגלריה מוצלח ויפה. בקומה הראשונה מוצגות עבודות מעניינות של אמנים בני זמננו (שזה כבר הרבה יותר מודרני ממודרני), אבל מהקומה השניה ואילך מדובר בחנות של אמנות, שמציגה עבודות אמנות שמיועדות למכירה. חלק מהעבודות טובות, חלק גרועות, חלק מיושנות מאוד, שעטנז של מה שהגיע לבית המכירות הפומביות, ויש לו סיכוי להימכר. בטווח המחירים שמתחיל, באלף יורו ומאמיר עד חמשת אלפים, ואם תתעקשו ביותר, נדמה לי שזה יהיה אפשרי. חמשת אלפים יורו היה מחיר שגרתי למדי, ליצירות שיסדרו לכם קיר שלם.

בחדר ספון עץ, בקומה השניה, הוצגו למכירה גלופות של תוויות של בקבוקי יין. אפשר לשאול את עצמך מי ירצה לקנות לעצמו גוש מתכת שיכול לשמש להדפסת מאות או אלפי או כמה שתבחרו תוויות לבקבוקי יין מסויימים שלא ביקבקתם ביקב הפרטי שלכם, והן נאות, באותה מידה בדיוק שהתוויות האחרות נאות.

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

אבל אי אפשר להכחיש, שברגע שהן מוצגות, הגלופות הקטנות של תחריטי הנוף המיניאטוריים, באופן סדרתי, בתיבות העץ והזכוכית, באולם אחד, עם תקרה יפה, ונערה לבושה שחור, מצחצחת אותן במטלית מיוחדת, האחת אחרי השניה, מעניקה להן ברק, לעובדות הדפוס החרוצות, ומחזירה אותן למקומן, מתחת לזכוכית התצוגה, כל הטקס הזה עושה חשק לקנות אחת. כלומר, למה אחת, אם אפשר סדרה. זה גם לא היה נורא יקר, 150-250 יורו האחת.

מעברו השני של המסדרון, לעומת זאת, נכנסתי לחדר המכירות הפומביות, המון כיסאות פלסטיק שחורים, מסכי טלויזיה וכרוזים שמתכוננים להכריז על הפריטים הבאים. ואז הבנתי את מקור הפחד הקמאי שמנע ממני לבוא בשעריו של ארקוריאל: זאת האפשרות, שהיד שלי, למודת סרטים וסדרות, תתרומם מעצמה ותרכוש איזה אקוורל נחמד בשתי משכורות. מי יכול לערוב לי, למשל, שכשיציגו למכירה את ז'קט הג'ינס הנחמד שעליו הכיס השמאלי שלו צייר קית' הרינג את אחת מדמויותיו המרקדות, לא אקנה אותו בשלושת אלפים חמש מאוד יורו?

מעניין שבמקום שבו האמנות לא למכירה, כמו במוזיאונים, או לא רכישה, כמו בגלריות שבהן היצירות מתומחרות הרבה יותר גבוה, מתרוצצת בקושי גלריסטית אחת על כמה אולמות ובין מכונת הצילום ותיבת האימייל. בארקוריאל, לעומת זאת, יש גלריסטית על כל חדר, אפילו שתיים, ולמרות שכולן בשחור כמתחייב מהתפקיד, הן כולן מסבירות פנים, ושמחות להסביר.

זה כנראה לא המקום הכי טוב לראות בו אמנות, אבל זה מקום מצוין לראות איך קונים אמנות.

הקהל במקום מעריך את היצירות באופן פעיל הרבה יותר מהרגיל: אנשים כותבים לעצמם פרטים, שואלים ומבררים ובטח מדמיינים איך היא תראה מעל הספה בסלון. איש אחד מתקשר למישהו ומתאר לו את הסחורה בערבית. מישהו אחר עושה את אותו דבר באנגלית. לקנות, או לא לקנות, זאת, בסופו של דבר, היתה השאלה.

ויש גם אפשרות לסובלימציה, למי שכמוני, מת מפחד לקנות יצירת אמנות מיותרת בחמשת אלפים יורו: ספרית אמנות צפופה ומעניינת, שבה תוכלו בסכום הרבה יותר נמוך להשביע את תאוות הקניות והאמנות שלכם גם יחד, וספרים, כידוע, נחשבים כהשקעה, לא כהוצאה.

או לעלות קצת במעלה השאנז, ולקנות מקרונים בלדורה.
Artcurial
7 rond-point des
Champs-Élysées
8e,
Métro: Franklin D. Roosevelt

באותו עניין:

פונדסיון קרטייה, אחד המקומות היפים לראות בהם אמנות מודרנית

גלרי דה גלרי: טור על אמנות מודרנית בפריז ועל גלריה מעניינת במיקום מפתיע

גלריה תדאוש רופאק במארה העליון

גלריה עמנואל פרוטן

הז'ה דה פום

0

0

Avenue

אין לכם סיבה להגיע ל-Avenue Montaigne, אם אין לכם כוונה ורצון להרגיש קצת כמו ג'וליה רוברטס אחרי שהיא קיבלה לידיה את כרטיס האשראי של ריצ'רד גיר. כלומר, מה תעשו עם פראדה ומארני אם לא לקנות שם? למדוד, גם מצוין. בכל אופן, נקודת מוצא נוחה למסע הריצ'ביצ'י הזה היא הקפה הסטייליסטי הזה שמתפקע ממייקאפ וממותגים.

התלבטנו בינו ובין הביסטרו הפושטי הצמוד, אבל אני שמחה שבסוף בחרנו בו, בהיכל בן שתי הקומות עם כל מרכיבי משקפי השמש היקרים, הקטיפה הסגולה וגופי התאורה הלבנים, כי מתברר שגם האוכל בו לא רע בכלל. סטייק הטונה אדומה היה מצוין אבל יותר ממנו הרוטב המעולה של הבלסמי המצומצם שאחר כך שיחזרנו בהצלחה בבית. סטייק העוף עם רוטב הקארי היה מפונפן אבל מוצלח, הפסטה היתה סתמית וגם הקלאב סנדוויץ', אבל תראו איזה יופי הוגש שם הצ'יפס, שגם היה טוב. 

Avenue-צ'יפס

והפתעה לקינוח: רק מתוך סקרנות, לקחנו עוגת גבינה עם גלידת קוטג'. אין קוטג' בפריז, ולכן מפתיע מאוד שהגלידה היתה אכן בטעם קוטג' אבל העוגה היתה מצוינת ביותר, כמעט ניו יורקית.  

לא זול, כצפוי, נדמה לי שסיימנו ארוחת צהריים של רק עיקריות וקינוח אחד, בשישים יורו לאדם, כולל יין. 

Avenue. 41, Ave. Montaigne, 8e. 01.40.70.14.91

Metro: Franklin D. Roosevelt, Alma-Marceau

מרקט, באבנו מטיניון שליד השאנז אליזה, היא מסעדה-בר אופנתית ואפלולית, שהכניסה אליה נותנת תחושה שהגעת למקום הנכון, אולי נכון מדי. אם מחפשים מקום להתלבש אליו בפריז, זה בדיוק המקום, אם כי כל הנוכחים, שגם הם הוציאו את מיטב מחלצותיהם מהארון לרגל האירוע, יתאמצו להפגין חוסר עניין מובהק אחד בשני.

טעים שם, מאוד אלגנטי, חלק מהמאכלים מצוינים, אם כי לא כולם. המנות די קטנות ויקרות, והמלצרים די אנטיפתים. בקיצור, בר-מסעדה אופנתי ויוקרתי טיפוסי מוצלח מסוגו.

market, 15 ave. Matignon, 8eme

01.56.43.40.90

M: franklin D. Roosevelt, Saint-Philippe-du-Roule

http://www.jean-georges.com/

]]> http://parisait.com/2008/06/04/%d7%90%d7%a6%d7%90-%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%98/feed/ 0 48.8703423 2.3125460