עבודה של ביאטריז מיליאזס לפונדסיון קרטייה

לפעמים מוכרחים לשמוח בעובדה שהכסף הגדול מתעקש לשמש כפטרון האמנויות (בתנאי, כמובן, שיש עוד מתחרים על המשרה האלגנטית). פונדסיון קרטייה, הגלריה לאמנות מודרנית ששוכנת במבנה הזכוכית-ברזל-צמחיה-אור שתיכנן ז'אן נובל, ברובע ה-14, הוא יצירת אמנות נהדרת. ולמרות שהמבנה כל כך יפה, חכם ומרתק כשלעצמו, הוא משאיר מספיק מקום ליצירות שמוצגות בו. והוא נותן תירוץ מצוין להגיע לאחד האזורים היפים כל כך ברובע ה-14.

מיליאזס ציפתה בעבודותיה גם את הקירות השקופים של הבניין

התערוכה הנוכחית היא דוגמה מופתית לשילוב בין אמנות לבין החלל שבו היא מוצגת. כי ככל שהעבודות של האמנית הברזילאית ביאטריז מיליאזס מרהיבות כשלעצמן, הן מרגשות ממש כשהן מוצגות בחלל הפתוח והלבן של קומת הכניסה של פונדסיון קרטייה, שקירות הזכוכית השקופים שלו שופכים פנימה את אור היום ואת הצמחיה שבחוץ.

התערוכה מתאימה מאוד גם לילדים, ומחולק אפילו דף הפעלות (שלא עקבנו אחרי הוראותיו בגלל כוח המשיכה הפראי של היצירות עצמן).

בקומה התחתונה מוצגת תערוכת צילומים וציורים (במרקרים, נו) של וויליאם איגלסטון שצילם את פריז. יש בהם צילומים יפים, חלק מהם תוכלו למצוא בפליקר למאות, אבל ההגשה, ההגשה.

מבט לקומה התחתונה, שמציגה את העבודות של וויליאם אגלסטון

רק עד ה-21 ביוני. ובלי קשר לגיל הממוצע של הפמליה שלכם, קחו איתכם חבילת טושים. העבודות של מיליאזס עושות חשק אדיר לצייר.

באותו עניין:

סרט קצר ומעניין על מקורות ההשראה ותהליכי העבודה של ביאטריס מיליאזס

סיור בין בתי הקפה של סארטר ובובואר

כל הרשימות בנושא ילדים בפריזאית

אמנות בפריזאית

עבודה של צ'אי גו ג'אנג בפומפידו, שחיכיתי להזדמנות להשתמש בה

אם אתם מתחת לגיל 26.

גם אם באופן אישי איחרנו מעט את הרכבת (אני יודעת שאנחנו לא נראים דקה יותר מ-25, בכל זאת), עדיין אלה בשורות משמחות, בחלוקת ההוגנת יותר של משאבי האמנות כאן.

ובאשר לבני כל הגילאים, להם נותר, כרגיל, יום ראשון הראשון בכל חודש בו הכניסה חופשית. קחו בחשבון עומס די רציני (אבל חי ותוסס) בשעות הצהריים ואילך, ואת העובדה שתערוכות מיוחדות לרוב דורשות כרטיס נפרד.

בלונדון, אגב, הכניסה חינם, פשוט חינם, בלי אפליית צבע וגיל, בכל הגלריות הלאומיות (כמו הטייט,ים הנשיונל והפורטרט המפתיע לטובה). וזה כיף נורא, אם כי הדמוקרטיזציה של התרבות הופכת את הביקור במוזיאון לקצת רועש מכרגיל.

מעניין אם מפגיני ה-G20 קופצים לטייט בריטיין בין הפרות הסדר המתוכננות שם. ואם מישהו יכול להסביר לי איך לעשרות אלפי צעירים יש כסף פתאום להגיע ללונדון ולשהות בה, אני אשמח להבין את הנס הכלכלי הזה.

באותו עניין:

מתוך הכתבה בפריזיאן סטודנט שמספקת את רשימת המוזיאונים הפתוחים לצעירים. בכל אופן – לא הגראנד פאלה, ורק לאוספים הקבועים:

le Louvre, Versailles, le Mont-Saint-Michelת le musée du Quai Branly, Orsay, Cluny, Picasso, le Centre Pompidou, le musée de la Marine, le Museum d'Histoire Naturelle, l'Arc de triomphe, le Panthéon, les tours de Notre-Dame.

סופי ר. מקיפה את גני טיולרי בקצת הוואי

זה לא שהתערוכות שיש ב-Jeu de Paume לא טובות. לעתים קרובות כן. שתי התערוכות הנוכחיות, אחת של רוברט פרנק מצלם את ארצות הברית של אמריקה ואת פריז, עוד ידובר בה (כלומר, אני עוד מתכוונת לדבר בה), והשניה של Sophie Ristelhueber (סלחו לי על הצרפתית, לכו תעתקו את זה בעצמכם), שיש בה צילום של אדמות פצועות, עירק, לבנון, ואנשים פצועים. שתיהן מעניינות מאוד, שונות זו מזו. אבל מעבר לאמנות שבפנים, הז'ה דה פום (שאינו מיץ תפוחים, כפי שאפשר היה לחשוב בטעות, אלא גרסה עתיקה ומלכותית של טניס, כלומר משחק יד) ניחן בעיקר במיקום נפלא, או כמו שקראו לתכנית בריטית בערוץ הטלויזיה שהיה האהוב עלי בעולם כולו: location location location.

אייפל טובל בערפל ופלאס דה לה קונקורד

הקצה המוכר פחות של גני טוילרי

גני טוילרי מהז'ה דה פום

jeu de paume מבפנים

גברים בחליפות מטיילים בין צילומי האדמות הפצועות של סופי ר.

רוברט פרנק בארצות הברית, רוברט פרנק בפריז

שתי התערוכות מציגות עד ה-22 למרץ 2009.

לא רחוק משם:

גני טיולרי והשוקו החם הנפלא הצמוד אליהן

מוזיאון האמנויות הדקורטיביות

הגנים המלכותיים – palais royale

grand palais – אמנות בתחילת השאנז אליזה

באותו עניין:

אמנות ב"פריזאית"

שוקולדים מרהיבים של מישל קלוזיאל ברו דה סנט הונורה

"היי כנרת!
הגעתי אלייך דרך הבלוג המעולה שלך שאני קוראת בו זה מכבר, עקב אהבתי לפריז.
יוצא לי להיות בפריז כפעמיים בשנה והבלוג מאוד עוזר לי לתכנן את מסלול הטיול בכל פעם, אז ראשית- תודה!
אני מתכננת טיסה לפריז סביב מרץ-מאי לסוף שבוע קצר ודיי גמישה מבחינת תאריכים. חברה שלי הייתה לפני מספר חודשים בפריז בתערוכת שוקולד ופטיסרי ואני מעוניינת מאוד לבקר בתערוכה דומה. ניסיתי לחפש דרך הבלוג שלך ודרך אתרים בהם יש מידע על פריז אך ללא הצלחה.
האם את יודעת היכן ניתן לברר אילו תערוכות יש במרכז התערוכות שם? או אם את יודעת מה השם המדוייק שלו כדי שאחפש באינטרנט? או אם את יודעת על תערוכה ספציפית בנושא האוכל זה בכלל יהיה נהדר.
תודה על העזרה/ניסיון לעזרה!
יום טוב,

ר'"

- – -

ובכן, ר' יקרה, אני מנצלת את השאלה שלך כדי להסביר בכלל על חיפוש אירועים ב"פריזאית" ומחוצה לה.

לוח האירועים של האתר מקבץ לא מעט אירועים, אותם אני אוספת על ידי קריאת עיתונים ובלוגים שעוסקים בתרבות ובאמנות, המודעות במטרו מוסרות אינפורמציה מסקרנת על פי רוב, על ידי הודעות לעיתונות שאני מקבלת וגם על ידי חיפוש יסודי אחת לכמה זמן באתרים מסוימים. השווים ביניהם הם Paris Info העירוני ו-what's on when, שמרכזים את האירועים הגדולים.

מתוך הבלוגים הרבים של אמריקאים בפריז יש שניים שבוחרים יפה אירועים מעניינים, תמיד חודש קדימה בלבד: באתר Secrets of Paris של הת'ר סטימלר הול היא עורכת לוח אירועים ובו בחירה של אירועים מעניינים ושווים ובסופו יש קישורים ללוחות אירועים ספציפיים, של אירועי ספרות, אירועי מוזיקה, חיי לילה ועוד.

אצל ריצ'רד נייהם, מדריך טיולים שמוביל סיורים מודרכים בפריז, בעמודה הימנית, כדאי לעלעל בקטגוריות:  events ו-Eye Need To Do's.

אירועי מוזיקה הכי קל למצוא באתר של Last.FM או ב-FNAC, דרכו אפשר גם לקנות כרטיסים, שם אפשר להשיג כרטיסים גם למופעים אחרים ותערוכות גדולות. בחנויות של FNAC עצמן, שווה לקחת (חינם) את החוברת Lylo, אם אתם בעניין של הופעות קטנות ושוליות, ולמה שלא תהיו, זאת פריז.

תערוכות וירידים גדולים אפשר למצוא ברשימה הזאת, וגם כאן, וכאן.

באתר Ivy Paris אפשר לשמוע על אירועי האמנות המודרנית, בעיקר, השווים (ורשימות ה-20 שלהם מעולות). הרשימה הזאת, למשל, מודיעה על ניצני תערוכות האביב.

מתוך שפע המידע ואינסוף האירועים אני בוחרת את אלה שאני מעריכה שיעוררו עניין תיירותי, שיהיה שווה להשקיע בהם יום טיול (זה אף פעם לא נגמר בפחות מיום) וכך למשל, נדחקו הצידה, סלון מלאכת היד, סלון הסייף וגם סלון החקלאות, שבהחלט שווים ביקור למשוגעים לדבר או למקומיים.

ולשאלתך:

סלון דו שוקולה 2009, יתקיים בין התאריכים 14-18 באוקטובר 2009, בפורט דה וורסאיי. הכניסה בדרך כלל בתשלום.

SIAL, סלון אוכל מקצועי ועצום בגודלו, הכניסה לרוב לאנשי מקצוע בלבד, אפשר לברר מבעוד מועד באתר. 17-21 באוקטובר 2010.

והחיפוש באתר foire salon congres הביא לתוצאות המעניינות האלה, מתוכן אפשר ללמוד כי סלון הפטיסרי והבולנז'רי יתקיים בפורט דה וורסאי בין התאריכים 8-10 במרץ 2009 ואילו הסלון המקצועי לשוקולד (כלומר לאלה שמכינים, לא לאלה שאוכלים) יתקיים בין התאריכים 14-16 באוקטובר 2009, ואירועים נוספים, מצחיקים אפילו בעצם קיומם, אפשר למצוא כאן.

ובקשה לגולשי "פריזאית" המסורים והחרוצים: אם אתם נתקלים באירועים שווים, מכל סוג שהוא, שלא מופיעים באתר, או שלדעתכם מגיע להם אזכור גדול יותר, אנא התריעו ב"כתבו אליי", בפס הצהבהב, מצד ימין למטה. בטח גם אתם רוצים שכולם יידעו.

התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות

המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה

המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

דווקא ניסיתי לקפוץ מבעוד מועד, ככה בספונטניות, לתערוכה של פיקאסו והמאסטרים שלו בגראנד פאלה, הפקת ענק שבחסותה יובאו מארבע קצוות תבל ציורים של פיקאסו כדי להעמיד אותם לצד הציורים שבהשראתם צוירו, עבודות של רמברנדט, מאנה, רנואר, אל גרקו, גויה ואחרים. אבל עם כל ההנאה שבמחשבה על היכולת לבקר בגראנד פאלה בספונטניות, רצוי היה להתעדכן בשעות הפתיחה, ולהיזכר שרוב המוזיאונים בפריז סגורים בימי שלישי ושהגראנד פאלה לא מתעורר עד שתיים עשרה בצהריים.

מרגע שנפתחה ברעש גדול, התערוכה היקרה והיוקרתית הזאת, גולת הכותרת של משולש תערוכות של פיקאסו (האחרות בלובר ובמוזיאון ד'אורסיי), היא משכה אליה המוני מבקרים, תורים מתפתלים וביקורות אכזריות למדי. ההצגה של העבודות גרנדיוזית ומניפולטיבית, הבחירה בפיקאסו פופוליסטית, מותגית ומסחרית, ומייקל קימלמן, המבקר של הניו יורק טיימס, אף כתב שההשוואה בין העבודות של פיקאסו ובין אלה שנתנו לו השראה, איך לומר, לא מי יודע מה מחמיאה לו.

מסתירים. אבל גם הקהל הוא חתיכת יצירת אמנות

שבע מאות אלף איש לא קראו את הביקורות, או שהצביעו נגדן ברגליים, המשיכו לצבוא על הדלתות ולהמתין שעות בקור האימתני של החורף הפריזאי הקשה בעשור האחרון. הלומי הצלחה וביקוש ונטולי אפשרות להאריך את התערוכה היקרה הזאת, החליטו בגלריות הלאומיות לעשות את המעשה המתבקש והבלתי צרפתי לחלוטין: להקשיב לרחשי הקהל, להרחיב את שעות העבודה של המוזיאון ובשלושת הימים האחרונים של התערוכה לפתוח אותה למבקרים למשך 83 שעות רצופות.

מוזר ומרגש הוא אמצע הלילה במוזיאון; מוזר ומרגש עוד יותר, הוא התור הקבוע של מאות האנשים שהשתרך מול הכניסה הצדדית של הגראנד פאלה, בכל שעה, באפס מעלות. הנה לכם פרק ב"הישרדות" פריז. אנשים לא מוותרים על מקומם בתור, גם כשאנשי האבטחה, מוסרים להם את הערכתם, במבט מלא אהדה, כאילו היו סניטרים שעובדים בקרבת חדר לידה: "שלוש שעות, פחות או יותר". הקור מחשל ומגבש, מעטים בלבד עוזבים באמצע, ומישהו, שסוף סוף נפתח בפניו חבל הקטיפה, וזכה לטפס במעלה המדרגות הספירליות, צעק מהמרפסת לקהל הממתינים: "יס, ווי קאן!", ונענה בנהמה קולקטיבית של הזדהות, תקווה וגורל אחד, של מי שכנראה סבורים ששעתיים באפס מעלות הן מס לגיטימי לשלם כדי להכנס לתערוכה שהתרשלת ללכת אליה בזמן.

באחת עשרה בלילה, הצפיפות באולם הראשון של התערוכה כל כך גדולה, שאת התמונות אפשר לראות בהבזקים, כשהאנשים שמולן זזים לתמונה הבאה, ובטרם אלה שאחריהם הספיקו לקלוט שהם יכולים להתקדם הלאה. האולם שלאחריו כבר מרווח יותר, ואפשר להשתהות מול התמונות, אבל הקהל שהתקבץ בחדרים האלה, למרות אמצע הלילה וקור הכלבים, הוא זה שמושך את תשומת הלב. קשה להעלות על הדעת מיצוי מדויק מזה של פריזאיות טהורה, נטולת חריגים. כל כך הרבה משקפיים מעוצבים במקום אחד. האנשים מסביבנו עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ילדים במכנסיים טובים ושמוטים, עם שיערות בעיניים ואמא עייפה, מרכיבים בצייתנות את האוזניות של האודיוגייד, מעל התסרוקת, כאילו היה אייפוד עדכני, ילדה בבלונד-תותי מצביעה על לוחית המידע שליד אחד הציורים, ואומרת לאמא שלה, כמו מאושרת מפגישתה עם מכר רחוק: תראי, אמא, פוסן! ככל שהזמן עובר, והשעון מצלצל חצות, מצטרפות גם חבורות קטנות של בני שמונה עשרה בערך, בשיער בורק מתוספים, מיטב מלבושי המועדונים שלהם והתלהבות מהעבודות של פיקאסו, מהדימיון והשוני בין המקור וההתיחסות המאוחרת אליו.

כמה יפה. פיקאסו ברגע של מרחב יחסי

חלק מהעבודות של פיקאסו מפעימות. דווקא העבודות המוקדמות שלו, הריאליסטיות, שבהן הוא מצייר את עצמו, צעיר, מפתיע ושונה מאוד מהאייקון שלו המוכר היטב; דמיינו, למשל, פיקאסו עם שיער שחור ועבה. גם בציורי הילדים והנערים שלו יש איזה תום, שעבודותיו המאוחרות איבדו לטובת אירוניה חריפה. באופן אחר, מרתקת גם סדרה של פורטרטים, קטנים, שמנוניים ובוהקים, שיש בהם איזה זיק ון גוכי מטורף. והביקורת לא תמיד טועה; עבודות אחדות מקוממות כשהן ניצבות, מופשטות ופשטניות, או מתחכמות מדי, ליד המקור המפואר שבהשפעתו צוירו.

אז מה. הצפיה באמנות בחצות הליל, ההמתנה הארוכה, הסבל הפיזי והצפיפות האנושית, יוצרות איזה מין רטט, כמו זה של תחנת רדיו שמכוונת כמעט בדיוק, שהמחט שלה החליקה מרחק מילימטר ממקומה המדויק על הסקאלה, רטט של אנשים שהוצאו מהקשרם.

כמו יום הפוך בצופים, כמו סיור לילה במאפיה, בתחנת משטרה ובמערכת עיתון, כמו מרתון סרטי סטודנטים בסינמטק שמסתיים בביצה מקושקשת צבאית כמעט בשש בבוקר, גם בלראות את פיקאסו באמצע הלילה, יש משהו מערבל. זה לא רק שאנחנו נכנסנו לממלכת הלילה, להפריע לה עם עניינים מובהקים של יום, זאת היא שהעיזה לחדור אלינו.

ככל שהתערוכה נמשכת ומעמיקה, הוא שתמיד מעדיף תכניות מלל, על פני כל דבר, מרגיש בחסרונה של מוזיקה; פס הקול הסמיך של "דבר אליה" היה מתאים כאן יופי. הילדים המתוקים כבר קורסים על הרצפה בחדר המדרגות בין הקומות, הילדה התותית כבר מתרפקת על אמא שלה, וכל הקהל הזה איבד את הנחישות שעמדה לו בדרכו פנימה לתוך המוזיאון, לטובת איזו עייפות וגודש רגשי. הציורים מסביבנו שופכים לתוך האולמות מוות, מין, אוכל, צבע, והתחרות העזה שמתקיימת בין הציורים הממוסגרים בזהב על האפור המחמיא של הקירות, מוסיפה רובד של חיים, מגבירה את העוצמות. בעייפות הגדולה שמסביב הכל נמהל למשהו שיכול היה להפוך לחלום מענג ומטריד, לו רק היו מחכות לנו באולם האחרון מיטות מוצעות. כבר אחת וחצי בלילה, ולוקח לי די הרבה זמן לחשב, שזאת השעה התשע עשרה ברציפות שאני על הרגליים.

ביום שישי, המטרו האחרון מאוחר הרבה יותר. מהרכבת הנגדית נפלטים עשרות צעירים טריים ומלאי עזוז. התחזית עבורם הולכת ומשתפרת ככל שמתקדם הלילה; באחת וחצי בלילה היא עומדת על שעה וחצי. כשאנחנו יוצאים מהמטרו מול הבית, המדרכות , כמו תמיד כאן בחורף, שחורות מאוד, מבריקות וחלקות, מראות מפתיעות בחדותן של מה שמתרחש עליהן. גם אנחנו בלילה קצת ככה, השתקפויות שחורות, מבריקות ומחליקות של עצמנו.

תיכף ניכנס הביתה ונשלם לבייביסיטר, מין טכס קטן ובלתי נמנע שמצליח תמיד לכבות את הברק הלילי הזה. השבוע, אומרים, יירד פה שלג.

- פורסם השבוע ב"מפריזה", הטור שלי במוסף "24″ של ידיעות אחרונות

Picasso et les Maitres. המון מהכל

היינו. היה – - -

מרתק, יפה, קר, דחוס. הרחבה בהמשך.

(ככה זה, כשמציבים לי אתגר, אין לי ברירה אלא לעמוד בו).

אה, ולמי שקורא את הדברים מאזור חיוג 0033: לכו גם. יש עוד יממה שלמה עד סוף התערוכה.

]]> http://parisait.com/2009/02/01/picasso1/feed/ 0 http://parisait.com/2008/12/06/yuvalsaar1/ http://parisait.com/2008/12/06/yuvalsaar1/#comments Sat, 06 Dec 2008 17:51:00 +0000 admin http://parisait.com/?p=2220

כורסאות של רון ארד ברטרוספקטיבה בפומפידו. צילום: יובל סער

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את העקרון, שבו השלמתי עם העובדה שאני לא אספיק את כל מה שרציתי לעשות. זה היה כשהלכנו הבן זוג ואני מהמלון לכיוון הסיין, והשלט ברמזור אמר שימינה זה לגני לוקסמבורג. היה לי ברור שאם אנחנו לא פונים עכשיו כבר לא נגיע לאחד מהמקומות היותר קסומים בעיר הזו. מצד שני, הכיוון הכללי היה ישר, והיה צריך להחליט.
באותו רגע הבנתי את העקרון של חופשות מסוג זה: אין סיכוי להספיק הכל. בכל רמזור, בכל חלון ראווה, בכל תפריט של מסעדה, צריך להחליט מה עושים ואין הזדמנות להתחרט. וככל שמבינים מוקדם יותר שאין סיכוי להספיק הכל, שאין טעם לחשוב מה היה קורה אם היינו מחליטים אחרת, במיוחד בחופשה קצרה כמו זו, כך הסיכוי ליהנות גדול יותר. גם עכשיו שאני חושב על כל הדברים שלא הספקתי לעשות אני קצת מתבאס, אבל הכל בפרופורציה.
עצה נוספת לטיול רגוע יותר: להזמין חדר בלי ארוחת בוקר, אלא אם כן יודעים מראש שהיא מאד שווה. ככה לא צריך לקום בבוקר כי צריך להספיק לארוחת הבוקר לפני שהכל נגמר ויש תרוץ לאכול כל שעתיים עוד מאפה בצק משובח, ואין מה להגיד, הצרפתים האלו מבינים דבר או שניים בענייני בצקים.

ההתחלה הייתה ידועה מראש: נוחתים בפריז ביום חמישי בערב, וביום ראשון בערב ממריאים בחזרה. היו לי בראש כל מיני דברים שרציתי לעשות, מתוכם הייתה חובה אחת: לבקר בתערוכה של רון ארד במוזיאון הפומפידו, אחד המוזיאונים החביבים עלי בפריז ובכלל בעולם, שיש לו גם את חנות העיצוב אחת המגניבות שיש. בכל זאת, אם העיתון משתתף בנסיעה צריך לספק את הסחורה, ומי שרוצה יש תמונות בפליקר שלי. ולא, אני לא מתלונן. כל השאר היו אופציות. הייתה גם מטרה נוספת לביקור, להעביר את בן הזוג חוויה מתקנת כלפי העיר, אחרי שמשום מה הוא החליט שהוא לא אוהב את פריז. איך אפשר למען השם לא לאהוב את פריז?
המלון היה במונפרנס, של רשת מרידיאן, מה שהבטיח חדר נורמלי (ואפילו גדול) אבל חיסל כל יחס אישי או מיוחד. האמבטיה הייתה מכוסה כולה בפורמייקה כתומה משנות ה-70 ובדיעבד אני מצטער שלא צילמתי, בכל זאת קלאסיקה עיצובית. היה להם מבצע של שני לילות במחיר של שלושה מה שהפך את כל הסיפור למאד כדאי, כי בפריז עדין לא שמעו על המשבר הכלכלי. הכל שם מאד יקר. אבל הנה השיטה שלי להתעלם מכל הסיפור: לחשוב ביורואים. כשכוס שוקו עולה שבעה יורו או כוס מיץ תפוזים (קטנה) עולה חמישה יורו, זה לא נורא. אם מתרגמים לשקלים אז מתחילה הבעיה. עצה שנייה – את הטיסה שילמנו חודש וחצי לפני הנסיעה ואת המלון שבועיים לפני כך שמה שנשאר זה ההוצאות השוטפות מה שיוצר את מצג השוא שבסך הכל כמה כבר הוצאנו בחופשה, לא כל כך הרבה.

וכך, בלי תוכניות ובלי שהזמנו מקומות מראש לשום דבר שוטטנו בעיר במזג האויר הסגרירי, שלא לומר הקר. המיקום של המלון היה מעולה ומרושתת מטרואית בצורה יוצאת דופן. זו יופי של שכונה שהיא יחסית מקומית ולא נורא תיירותית. ככה למשל ביום שבת סיירנו בשוק המקומי ויכולתי לדמיין את עצמי בלי שום בעיה עושה שם קניות מדי שבוע.
מבלי להתכוון ומבלי לתכנן מצאתי את עצמי בשלושה ימים האלו הולך בעקבות המלצות הבית: שוקו בקפה אנג'לינה, אקלרים ומקרונים בפושון ועוד. הבן זוג טען שפריז היא קלישאה, ויש משהו בדבריו, אבל גם קלישאות יכולות להיות קסומות ומרגשות בכל פעם מחדש. אפילו אחרי שרק לפני חודש היינו בסנט פטרסבורג שמרשימה לא פחות (אם לא יותר). קשה לעמוד בפני הקסם שיש לעיר הזו, שרק חסרי לב יכולים להישאר מולה אדישים, שמסוגלת להפתיע בכל ביקור, במיוחד למי שלא גר בה.
כך למשל מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במוזיאון הלובר. פתאום התפנתה שעה וכשאתה לא צריך לשלם או לעמוד בתור (כן, ככה זה שיש לך תעודת עיתונאי), אתה יכול להרשות לעצמך להסתובב בלי כוונה מיוחדת במוזיאון הענק הזה. ומה עושים בפעם הראשונה? הולכים לראות את המונה ליזה. בניגוד לכל אלו שמאד התאכזבו אני מאד נהניתי, ואפילו צילמתי את האנשים הנחמדים.

מצלמים את המצלמים את המונה ליזה בלובר. צילום: יובל סער

הילייט אחר היה התערוכה של Patrick Demarchelier ב-Petite Palais (ותודה לאורי על ההמלצה). דה-מרשלייה הוא אחד מצלמי האופנה המפורסמים בעולם אבל למרות שהצילומים מהממים ומדהימים ביופים, התערוכה גרועה. הסיבה – אוצרי התערוכה פיזרו את כל הצילומים בין המוצגים ההיסטוריים ובניגוד למה שהבנתי שהצליח למשל בג'ף קונס, פה זה עבד פחות, והחיבורים היו גם קצת מלאכותיים. אבל אילו צילומים, פשוט להתעלף.

מתוך התערוכה של פטריק דמרשלייה. צילום: יובל סער

אבל, כצפוי, הכיף הגדול היה סתם להסתובב ברחובות, לפנות פתאום דווקא כשלא תכננת, ולגלות כל מיני מקומות שלא המליצו עליהם ושאתה לא בהכרח רוצה לספר לכולם, כדי שמשהו בכל זאת ישאר רק שלך. שאלו אותי אם היה רומנטי ואני לא יכול אפילו לחשוב על דרך שבה סוף שבוע כזה לא יכול להיות רומנטי, רק הדרך שבה הם לובשים את הצעיפים שלהם יכולה לגרום לך להתאהב בבחור שזה עתה עבר מולך. ונדמה לי, שאם הגעתם עד לפה, זה ברור גם לכם.

- יובל סער הוא מעצב, כתב העיצוב של "הארץ" ובעל הבלוג המצוין "פורטפוליו".

vivaduc des arts

זה ממש מהמקומות הקלאסיים לקטגורית "אם אתם כבר בסביבה". כי הויואדוק דז ארט והפרומנד פלאנטה הם נחמדים ברמה המקומית ודוגמא נהדרת לפיתוח עירוני, אבל הייתי משקיעה בהם זמן, רק, אם למשל, יש לכם שעתיים פנויות עד לאופרה שבבסטיליה.

הויואדוק הוא בעצם מוביל מים עתיק, שבין קשתותיו נפתחו חנויות, גלריות ובתי מלאכה. פריז, כידוע, היא לא ניו יורק, ולכן בתי המלאכה והגלריות מרתקים יותר במלאכת יד קפדנית וטובה מאשר ביצירתיות וחדשנות. מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים כיף להציץ לאלה שמאיירים כלים בעבודת יד, בונים כינורות וטווים חוטים ואורגים בדים. יש גם חנויות של כלי בית וסירים מהודרים ומצוינים וגלריות. אבל לא נראה שזה מקום טוב במיוחד לשופינג. המלצת הקניות היחידה שם היא Tissus Malhia, בית מלאכה לאריגת בדים יפהפיים ומיוחדים, יושבות שם נשים ובוחרות חוטים שונים ומשונים וממש אורגות אותן לכדי בדים משגעים, שאפשר לקנות גם בתצורתם המקורית או כצעיף, חצאית או ז'קט. ז'קטים נעים סביב המאתיים יורו, חצאיות בהרבה פחות ויש גם פינת מציאות, אבל זה מסוג הדברים שאחרי שמתאהבים בהם מאוד קשה לבחור אחד אחר רק כי הוא בחמישים אחוזי הנחה.

אם מחליטים כבר לעשות את הויואדוק, אפשר לחזור אחר כך לכיכר הבסטיליה דרך הפרומנד פלאנטה, השדרה שהוקמה על גבי הויואדוק, במקום פסי הרכבת שהיו שם קודם: יש למצוא את גרם המדרגות הקרוב, וללכת בתוך שדרה פורחת, תלויה שלוש קומות מעל מפלס הרחוב, ולהתפעל ממה שזה עשה לפיתוח הסביבתי ולבתים הצמודים אליה. אם תיסחפו עד קצה הטיילת, תגיעו לגני Ruilley בשדרות Daumesnil, מקום נחמד לפיקניקים.

Tissus Mahlia, 19, Ave. Daumesnil, 12eme. 01.53.44.76.76

Métro: Bastille

Les Arts Decoratifs

כמו מיצב העמודים בשחור לבן של דניאל בפאלה רויאל, כיף למצוא בטבורה ההיסטורי וההיסטרי ביופיו של פריז, גוונים של חדשנות. המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, האופנה והטקסטיל ועכשיו גם של הפרסום, הוא יפה ומרתק. הוא צמוד ללובר, ומעניק מעמד של קלאסיקה למה שמוצג בו, לא רק בעצם הבחירה, אלא גם באופן התצוגה. למשל, גלרית התכשיטים, מציגה שורה של תכשיטים יפהפיים ומיוחדים מהמאות האחרונות, לו הייתי מיכל נגרין, שי לחובר או רובי סטאר, הייתי עוברת לגור שם, בחדרים המואפלים שהתכשיטים קורנים בהם כמו, נו, תכשיטים.

Les Arts Decoratifs

או התערוכה במוזיאון האופנה שמוקדשת בכל פעם למעצב על אחר, והיא מדגימה את גדולתם האמיתית של איב סן לורן או ולנטינו, בתורו. בחלק הלימודי של הגלריה מוצגת תערוכה נושאית, כמו למשל זאת שחוקרת את תפקיד הצבע האדום בתרבות ובאמנות, שמציגה את פו, הטלטאבי האדום לצד Banquette Bocca, ספת השפתיים המוכרת של סטודיו 65, בינות להדפסים של צ'ה גווארה וכדי שיש אדומים איטלקיים חרוטים.

אפילו תמונות התורמים למוזיאון הוסבו לתרשימים פופ ארטיים שמוצגים במסדרון של המדרגות המתפתלות.

Fete de Tuileries

שווה לצאת מהכניסה האחורית היישר לגנים המחברים את הלובר לטיולרי, לקנות סנדוויץ' סביר בדוכן של Paul שניצב שם, ולפקנק בין פסלי הנשים העירומות. או לחילופין, להשאב לחנות המוזיאון השווה מאוד, ולשקול לרגע ברצינות לקנות את ספר התערוכה של ולנטינו באלף יורו, ואז להסתפק במחברת תרשימים כרוכה באדום-ולנטינו. 

Les Arts Decoratifs, Mode et Textile, Publicite

107, rue de Rivoli, 1ere. 

M: Palais Royal – Musee de Louvre, Pyramides