כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

place des vosgesing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

קשתות מבפנים. Place des Vosges

על פלאס דה ווז', אותו קסם של סימטריה מושלמת ומתעתעת, המקום שממנו העולם נראה קוסמופוליטי, שלו ויפהפה, אפשר היה לסמוך שלא תשתנה. אבל הדשא היה תחום בסרטים, כאילו חקירת רצח מתקיימת שם עכשיו. הקורבן: הדשא. החשוד העיקרי: הקור. המחיר החברתי: כל הערוגות בשיקום. ובניגוד למה שטענתי, פלאס דה ווז' התהדרה במתקני שעשועים חדשים, מאתגרים ומעניינים יותר. גם הספסלים התחדשו, ולרגע תהיתי לאן הולכים הספסלים הירוקים המהוהים כשהעולם קופא. הרי כשויקטור הוגו יצא לטיולים בגינה מתחת לבית, על הספסלים הירוקים הוא ישב כשהגיה את כתבי היד שלו.

המתקנים החדשים, נירוסטה יפה עם בליטות מפלסטיק צבעוני שאוחזות היטב בנעליים שמטפסות עליהן, היו קפואים, אבל הילדות היו אחוזות התרגשות שדומה לזו של ילדים שרואים בפעם השניה בחייהם את הים, ואני התכוונתי להתיישב על אחד הספסלים החדשים ולצלם אותן, או את המקום. אלא שהיה לי קר, וראיתי במו עיני איך השתי מעלות האלה, כלומר החום שיילך וייבנה ובשיאו של היום יסתכם בשתי מעלות, עושות להן דלקות ריאות ודלקות אזניים, ועם כל אלה הייתי מסתדרת, אם עוד הייתי מרגישה משהו מכפות הרגליים שלי.

איזו מן אהבה זאת, נזפתי בעצמי, אם אני אוהבת את פריז רק עד חמש מעלות קור, ולא מעלה אחת מתחת לזה. אחר כך ניחמתי את עצמי, שיהיה קל יותר לחזור ככה הביתה. וידעתי שאני משקרת לעצמי.

זה היה הזמן ללכת לאכול. לא מתוך רעב, רק מתוך קור.

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

Le Repaire de Cartouche היא מסעדה ותיקה, סוג של מוסד שנמצא בדיוק על הגבול בין הרובע ה-11 לשלישי, בין כיכר הבסטיליה לרפובליק. קראתי עליה תשבחות (פטרישיה וולס היא לקוחה קבועה), קראתי טרוניות של השנים האחרונות (בעיקר טענות נגד השירות), ואיכשהו אף פעם לא הצלחנו להגיע לאכול בה ממש כשגרנו כאן. הזדמנות לתקן: היא נמצאה מטר מהמלון, ומגישה אוכל צרפתי, היפוכו המוחלט של הנובל קוויזין: אוכל כבד, עתיר רטבים, בשר ציד, נקניקי דם, והיא קלאסיקה פריזאית, וזה נשמע לי שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לרכך את הנחיתה בקור ההוא.

התמזל מזלנו בטיול הזה, ובכל אחת מהמסעדות שאליהן נכנסנו, הכה בנו ריח של אוכל טוב (חוץ מבסושיה, וטוב שכך). כך היה גם שם.

על הלוח שמחוץ לחזית הבורדו הצרה של המסעדה, הובטחה עסקית של 17 אירו. בקומה למעלה (רק שם, אגב, אפשר לאכול את העסקית הזולה) ישבו גברים בהפסקת צהריים המרפק אל מרפק האופיינית, ובקומה למטה (שם התפריטים יקרים קצת יותר, 26 יורו לארוחה מעוטת אפשרויות, 20 וקצת למנה עיקרית כלשהי) – אותו דבר, פלוס השולחן הפנוי שהזמנו חצי שעה קודם.

גברים גברים גברים. זאת מסעדה גברית מאוד, מתברר. וגברים שיוצאים לצהריים בצרפת עושים את זה בלארג'יות (טוב, לא בלה דפנס. אבל באיזור המארה, אם כבר יצאת לארוחת צהריים, רצוי שהיא תכלול לא רק יין אלא גם דיונים מעמיקים על החיים). גברים מפעם, מין אולימפיה של פריז: שפמים, חליפות, צחוקים רמים, כרסים. וגם חתיכים.

לכן אולי לא היה מפתיע לגלות שהתפריט מכיל יותר חלקים פנימיים מקישים עדינידינים, ושבין המנות הראשונות לא נמצאה אחת שלא היתה בשרית מאוד. השף הנחמד והגבוה הציע לילדות פסטה עם ז'מבון, ואנחנו לקחנו שתי כוסות קרוז הרמיטאז' מצוין (ואחר כך התברר לי ששתיה בצהריים זאת יכולת שהיא לא רק נרכשת, אלא גם אובדת. בקיצור, צריך להתאמן עליה יותר, או להצטייד ביותר אדווילים).

האוכל בה היה עשוי טוב, רק לא כל כך בשבילנו. הדבר הכי פחות בשרי להתחיל איתו היה כרישה עם שבלולים (הכרישה היתה טעימה, השבלולים היו סתם, כדרכם של שבלולים). אחת מהשתיים שהיו עוברות פעם ליד חנויות דגים ומתענגות על הריח, או מחשבות כמה תרנגולות כבר אכלו בימי חייהן, כנראה כבר היגרה סופית לארץ השניצלונים והצ'יפס, והרחיקה את הכסא שלה מאמה שוחטת החלזונות. די בקלות הבטחתי לה שלא אזמין יותר אף פעם שבלולים.

המנות העיקריות של שנינו היו טובות, שלו אף טובה מאוד, אבל הצימוקים בפונדנט השוקולד, ויותר מזה – הרום שקלקל קינוח נהדר של בריוש אבוד, הזכירו לי, שוב, שאנחנו, ככל הנראה, לא קלאסיקה צרפתית; בקושי נובל קוויזין פריזאי.

סגור בשבת ובראשון, כדאי להזמין שולחן מראש

בלי בתי. כרשה ושבלולים

רייט ולחם שאור. הארד קור

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

תפוזים ויין. בריאות

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

וככה מכינים שולחן לחברים של: מגלגלים מגבות. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

פונדנט שוקולד. צימוקים?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

המשך יבוא.

שה קלמנט

איזו הפתעה. מהמראה הכללי, שהוא לא בלתי חינני אבל נראה לגמרי מהונדס ללכידת תיירים רעבים, הייתי משוכנעת ששוב נפלנו קורבן, לחוסר התכנון שלנו בעיקר. המסעדה שעליה המליצו לנו התבררה כסגורה כבר כמה שנים, מה שמסביר את העובדה שלא ענו לי בטלפון כמה שעות קודם, והלכנו כדי להעצר במסעדה הראשונה שתראה לנו. שתינו היינו רעבות לאוכל-אוכל, ומאדאם ש., שוב הודיעה שהיא לא מבינה באוכל, מבחינתה, מספיק שהפירה טוב, והיא שבויה של המקום לנצח.

נעצרתי ליד המסעדה הראשונה שעל הדלת שלה נכתב משהו בסגנון "כאן אנחנו מכינים פירה בעצמנו, כולל חמאה והכל". למרות הדקור הכפרי הקיצוני עם מפיות בד רקומות, צרורות של סירים שתלויים על העמודים וכפות שמעטרות את האהילים, ותפריט, הו כמה מחשיד, גם באנגלית.

ובכן, אצל קלמנט, שזו מתבררת כרשת עם המון סניפים בעיר, של אוכל מסורתי, בסיסי וטוב, לא רק הפירה היה מעולה, חמאתי וחלק כמובטח, אלא גם הסירלוין היה טוב, כך גם העוף בתנור ובעיקר רוטב היין והטימין שהגיע עם הפירה שלי היו כאלה שתמיד אשמח לטבוע בתוכם ביום חורף.

שה קלמנט. כפריה בבסטי

החשבון הסתכם בפחות מ-60 יורו בערב, עם שתי עיקריות, בלי ראשונות, אבל עם יין ב-16 יורו (חצי בקבוק, דווקא השקענו), וצלחת של שלל קינוחי המסעדה (אני עדיין אומרת, לכו על הפרופיטרול, בלי שטעמתי, אבל האיש בשולחן לידנו נאנק מהנאה כשאכל את הפרופיטרול שלו לבד). זאת מתבררת כאופציה טובה לשבור רעב הגון בכל מקום שבו תהיו, מה גם שהתפריט הבטיח ארוחת ילדים חינם על כל ארוחת מבוגר שתזמינו. מצד שני, התפריט גם הבטיח פרופיטרול אחד בפלטת הקינוחים, אז לכו תסמכו על תפריטים מתורגמים לאנגלית.

מאי 2008

עדכון:

אחרי הסרטהמשובח "פוניו", הלכנו, שתי ילדות ואמא, לאכול צהרים בקלמון (הדרך הכי סבירה לתעתק את השם הזה, לצערי). ארוחות הילדים עולות 7.5 יורו, וכוללות סלמון או עוף או המבורגר או עוד משהו ששכחתי, הפירה הנהדר שלהם או צ'יפס טוב (או אורז, אבל קצת טפשי לקחת אורז במצב כזה). וקינוח כמובן. הכל עם הרטבים הנהדרים, הבשר הטוב, וחוברות וצבעים, וכמעט במחיר של ארוחת במקדונלדס.

Caffe dei Cioppi. רוקה טובה ומוצרלה

מן הראוי היה שנגלה את קפה דל צ'ופי בעצמנו. הרי בדיוק האזור הזה, של הרובע ה-11, ליד כיכר טרוסו, לא רחוק מכיכר הבסטיליה הוא איזור השיטוטים האהוב עלי, וממש עד לא מזמן היתה שם, בפסאז' הקטן שיוצא מפובורג סנט אנטואן, מסעדה הודית זעירה.

אבל חלק מהזמן שמושחת על שיטוטי אינטרנט (אנחנו יכולים להכניס את זה תחת סעיף "קשר עם ציבור הבוחרים") מגלה גם את המטבע שמתחת לפנס. גם אלק לוברנו וגם פרנסואה סימון סיפרו על המסעדונת הזעירה הזאת, שהמטבח שלה הוא רק דופן אחת בחדר הלא גדול, פרנסואה סימון אף אמר, שהוא היה הופך אותה למסעדה השכונתית שלו, לו היתה זאת רק השכונה שלו.

וזאת, אכן, מותק של מסעדה. שמחה, מתוקה, איטלקית כראוי, הירקות קלויים בעדינות, הגבינות כיפיות, הפסטות משמחות. זה צפוף וקטן, 5 שולחנות בפנים ועוד איזה שלושה בחוץ, אבל מוצלח ולא יקר.מוכרחים להזמין מקום, וגם אז עלולים לחכות בחוץ (אבל מקבלים פרוסקו על חשבון הבית).

הקינוחים נראים גם הם טובים. מצד שני, אמורינו פתחו סניף חדש בכיכר הבסטי, ועוד לא הצלחנו להכריע נגדם.

באותו עניין:

המסעדות השוות של "פריזאית"

עוד דברים שקורים ברובע ה-11

rue de Charonne. מתבשל על אש קטנה לכדי אזור מקסים ומגוון

Rue De Charonne ברובע ה-11 הוא אחד הרחובות האהובים עלי, בזכות המיקום המדויק שלו על הסקאלה בין סטייל וגראנג'. הוא מתחיל עמוק בבולואר שרון, ברובע ה-11, כמעט ה-20, ונמשך עד לפובור סן אנטואן, בואכה הבסטיליה. ובהתאם, ככל שהוא מרחיק מבולוואר שרון ומתקרבים ללב העיר, קצת אחרי שחוצים את Richard Lenoir, הוא זונח את חנויות הריהוט העתיק והמשומש, חנויות האלקטורוניקה בשנקל והמסעדות המרושלות והזולות לטובת ברים שכונתיים וחנויות מעצבים.

בנקודה הזאת ממש, במספר 80, אפשר למצוא את La machine à écrire, מין בר זעיר עם כורסאות שקפיציהן נטשו אותן לפני שנים, ולמרות זאת שווה לשבת בו לכוס יין ונשנוש קטן לצידה, בזכות העיצוב המקסים של איורים קטנים של מכונות כתיבה בעט נובע על הקירות, אהילים שהם חולצות מכופתרות הפוכות, ספרים שמודבקים זה לזה בערימות, אחרים שעדיין אפשר לקרוא (בצרפתית כמובן) וכמובן מכונות כתיבה.

בהמשך הרחוב חולפים על פני רחוב Trousseau, שהוא כשלעצמו מוביל למתחם מוצלח של בתי קפה, בארים, ספרים ובגדי ילדים. אבל Rue Keller הוא קו פרשת המים של רו דה שרון. אחריו הוא מתחיל להיות ממש קולי. (אם אתם רוצים להתחיל את הטיול שם, תתכווננו למטרו Ledru Rollin).

בפינה של שרון ורו קלר נמצא Pause Café, בית קפה, שחוץ מהקפה הגרוע שלו, הוא נקודת עצירה מצוינת, בזכות הקהל המעניין שבו – גם אם לא תזהו את הסלבז המקומיים תוכלו ליהנות מאבק הכוכבים שלהם (רח' שרון 41).

Pause Café. סלבז מקומיים שלא קל לזהות, אבל נחמד לשתות קפה בסביבתם

קחו כמה דקות להתעכב על רו קלר המקסים. יש בו חנויות של מעצבים צרפתיים, מאוד אלגנטיים, מאוד שיקיים, ועם זאת – לגמרי משהו שאפשר ללבוש בסופו של דבר בארץ (אבל לספר שקניתם בצרפת). השמלות של Anne Willi (קלר 13) אווריריות ומוצלחות וגם החנות עצמה שובת לב (תציצו לחצר הפנימית). מאה יורו יקנו לכם שם משהו נחמד. חנות הפיצ'פקס St. Charles de Rose מחזיקה בגדי תינוקות וילדים מקסימים, צלחות פלסטיק, טבעות מחומרים שונים, הרוב רכיש בהחלט  וזה מקום מצוין ומיוחד להצטייד בו במתנות.

אחרי המפגש שלו עם רו קלר, נעשה רו דה שרון צפוף בגלריות, ברים ומסעדות. מתוקה ומעניינת היא  Le Bar a' Soupes, שמגישה רק מרק או עסקית של כמה מרקים בארוחה אחת, והקפה בקפה Moro הצמוד, על רו דה תאילנדר, לא רע בכלל. חנויות המעצבים שבפרק הרחוב הזה נחמדות, בטווח מחירים שבין הזול יחסית (sessun) ועד ליקר יותר.

Almost Famous (רח' שרון 33) היא חנות אוסף, שמחברת יפה בגדים ותיקים של see by Chloe, ג'ינסים של Cheap Monday השוודים, מרק ג'ייקובס, רפטו ואחרים. French Trotters שממולה (מס' 30), של אוהבי האופנה והאמנות קרול וקלרנט, גם היא לא מסתפקת באופנה הצרפתית ואוספת ממדינות שונות בעולם בגדים מוצלחים, בעלי שמות מוכרים מעט פחות ללא-צרפתים, שפרוסים על פני שתי קומות. ויש גם בגדים לגברים. באתר החנות יש גם בלוג של הבעלים שנוסעים בעולם לאסוף בגדים והמלצות.

French Trotters. בגדים חדשים במראה של וינטג' צילום: עידן כהן

Almost Famous. חיבורים מוצלחים של מותגים צילום: עידן כהן

כל רחוב באזור המתוק הזה, שכבר שנים הולך ומתבשל על אש קטנה לכדי סוכריה אמיתית, מגוונת ומרתקת ויפה, מוביל לתגלית אחרת, כמו הגינה המיוחדת ברחוב Forge Royale (ומתברר שלא יכולתי להתאפק וכבר כתבתי עליה ועל סביבתה). קחו את הזמן כדי לגלות אותם בעצמכם (אבל אל תשכחו לעדכן אותנו). והכי חשוב – מרו דה שרון, כולו, נובעות חצרות פנימיות, מקסימות, קולנועיות לגמרי. בחלק מהן יושבים עדיין מפעלים, רפדיות ונגריות, באחרות כבר משרטטים מעצבים ואדריכלים, אבל בכולן רתומים זוגות של אופניים לאיזה צינור חלוד, בכולן חתולים מדגמנים פריזאיות עצלה ונהנתנית, ולכולן שווה להציץ פנימה.

rue de Charonne, חצר פנימית יפהפיה

Metro: Charonne, Bastille, Ledrue Rollin

תודה לעידן כהן על הצילומים היפים של פרנץ' טרוטרס ואלמוסט פיימס, שכדאי לראות את הצילומים האחרים שלו.

באותו עניין:

אתר טוב לאיתור חנויות בפריז

לא רחוק משם:

סיור בחצר האחורית של הבסטיליה

טיולים מכיכר הבסטיליה – ורדי פרידמן

מפעם לפעם, גורמה מקומי של שלושים ומשהו יורו לארוחה

L'amie Pierre, מותק של מסעדה, זולה, שכונתית ומוצלחת

La Fee Verte – קפה אינטרנט מסביר פנים ברו דה לה רוקט

אבל המוזיקה טובה, העיצוב מסורתי, הסועדים האחרים נאים בעיני, והכי הכי חשוב וסיבת הקיום:

מוס השוקולד. כשמזמינים מוס שוקולד מקבלים קערה, נניח בגודל של סיר הפירה בליל הסדר. המלצרית מניחה את הדבר המפחיד והמפתה הזה, עם המוס הדביק והסמיך והכהה, כמו שאני אוהבת, עם צלחת לעצמנו וכף הגשה בממדים צבאיים כמעט, ומודיעה שהיא חוזרת עוד חמש דקות.

עזבו את זרם התודעה של המאבקים הפנימיים שהתחוללו בי במהלך חמש הדקות האלה, ונסו בעצמכם. רק כדי לחסוך לכם צרבת, אומר ששלוש כפות גדושות מהדבר הנהדר הזה, מספיקות לשניים, ויכול להיות שאפילו הן היו קצת יותר מדי.

Chez Janou, 2, rue Roger Verlomme, 3eme. 01.42.72.28.41

Metro: Chemin-Vert, Bréguet – Sabin, Bastille

פתוח כל השבוע, צהרים וערב

רשימת המסעדות השוות של פריזאית

vivaduc des arts

זה ממש מהמקומות הקלאסיים לקטגורית "אם אתם כבר בסביבה". כי הויואדוק דז ארט והפרומנד פלאנטה הם נחמדים ברמה המקומית ודוגמא נהדרת לפיתוח עירוני, אבל הייתי משקיעה בהם זמן, רק, אם למשל, יש לכם שעתיים פנויות עד לאופרה שבבסטיליה.

הויואדוק הוא בעצם מוביל מים עתיק, שבין קשתותיו נפתחו חנויות, גלריות ובתי מלאכה. פריז, כידוע, היא לא ניו יורק, ולכן בתי המלאכה והגלריות מרתקים יותר במלאכת יד קפדנית וטובה מאשר ביצירתיות וחדשנות. מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים כיף להציץ לאלה שמאיירים כלים בעבודת יד, בונים כינורות וטווים חוטים ואורגים בדים. יש גם חנויות של כלי בית וסירים מהודרים ומצוינים וגלריות. אבל לא נראה שזה מקום טוב במיוחד לשופינג. המלצת הקניות היחידה שם היא Tissus Malhia, בית מלאכה לאריגת בדים יפהפיים ומיוחדים, יושבות שם נשים ובוחרות חוטים שונים ומשונים וממש אורגות אותן לכדי בדים משגעים, שאפשר לקנות גם בתצורתם המקורית או כצעיף, חצאית או ז'קט. ז'קטים נעים סביב המאתיים יורו, חצאיות בהרבה פחות ויש גם פינת מציאות, אבל זה מסוג הדברים שאחרי שמתאהבים בהם מאוד קשה לבחור אחד אחר רק כי הוא בחמישים אחוזי הנחה.

אם מחליטים כבר לעשות את הויואדוק, אפשר לחזור אחר כך לכיכר הבסטיליה דרך הפרומנד פלאנטה, השדרה שהוקמה על גבי הויואדוק, במקום פסי הרכבת שהיו שם קודם: יש למצוא את גרם המדרגות הקרוב, וללכת בתוך שדרה פורחת, תלויה שלוש קומות מעל מפלס הרחוב, ולהתפעל ממה שזה עשה לפיתוח הסביבתי ולבתים הצמודים אליה. אם תיסחפו עד קצה הטיילת, תגיעו לגני Ruilley בשדרות Daumesnil, מקום נחמד לפיקניקים.

Tissus Mahlia, 19, Ave. Daumesnil, 12eme. 01.53.44.76.76

Métro: Bastille

Bastille Night

(תהרגו את ורדי, לשעבר תושבת נלהבת של הרובע ה-11, היא לא מוכנה לקרוא ל-Bastille בסטיליה. אז בבקשה, הכירו נא את הבסטי ובאותה הזדמנות גם את העיר פארי. ברוכים הבאים; כ.ר.).

* בסטי – מארה – פומפידו:
מכיכר הבסטי נכנסים לרחוב בסטי, פונים ימינה לרחוב טורנל, שם נמצא בית הכנסת הגדול של פריז, ברחוב פה דה לה מול פונים שמאלה לכיוון הפלאס דה ווז' ומשם ממשיכים ישר כל הזמן לרחוב פרנק בורג'וואה. באחד הרחובות פונים שמאלה ונכנסים לתוך המארה. עוברים ברחוב רוזייה – מעוז היהודים והפלאפל, רחוב וייה דו טמפל וברחובות הקטנים שחוצים אותם עד שמגיעים למרכז פומפידו.

* בסטי לכיוון האיים:
מכיכר הבסטי הולכים בולבארד הנרי ה-4 , חוצים את הגשר סולי ומטיילים בשני האיים של פריז – איל סנט לואי ואיל דה לה סיטה עליו גם נמצאת הנוטר דאם.

* סיור מוניומנטים (ארוך למדי ברגל, אפשר לנסוע את חלקו עם קו 76 ):
מכיכר הבסטי מתחילים ללכת על רחוב סנט אנטואן (שימו לב לא להתבלבל בינו לבין רחוב פובורג סנט אנטואן שנמצא מצידה השני של הבסטי). רחוב מקסים משובץ מעדניות וחנויות. בהמשך משתנה שמו והופך לרחוב ריבולי, אחד הרחובות המרכזיים של פריז. מיד אחרי בניין העירייה המרשים (ההוטל דה ויל) תמצאו את כל החנויות השוות, כל השמות, כל המותגים. מההוטל דה ויל ממשיכים על רח' ריבולי לכיוון הלובר, מתפעלים מהפירמידה, חוצים את גני טיולרי, ממשיכים דרך הקונקורד, השאנד אליזה ועד שער הניצחון. ארוך, מעייף אבל מקסים.

* אמת האמנויות והטיילת התלויה:
מכיכר הבסטי פונים לרחוב ליון (ממש ליד בניין האופרה החדשה) וממשיכים לאוונו דומניל ((Daumesnil). מחפשים בצד שמאל מדרגות שעולות למעלה לטיילת מרהיבה באורך 4 ק"מ שנמצאת בגובה של קומה שלישית. טיילת יפהפיה ובסופה פארק מקסים. מתחת לטיילת נמצאות גלריות וחנויות מעצבים מיוחדות.

- ורדי פרידמן, חיה בפריז 5 שנים, מורה ליוגה, אוהבת לאכול ולבשל

לא רחוק משם:

מסלול נוסף, בחצר האחורית של הבסטיליה

אסקלונה, חנות נעליים ברו דה לה רוקט.

La Fee Verte, קפה אינטרנט ברו דה לה רוקט.

שה ז'אנו, ביסטרו פרובנסלי שמח.

שה קלמנט, מסעדה מסורתית מתאימה למשפחות.

בלו אלפנט, מסעדה תאילנדית יוקרתית.

la-fee-verte-11eme

הפיה הירוקה הוא בית קפה שנמצא על רו דה רוקט המפויח. כתגובת נגד לפיח מסביב, יש בו לא מעט שרכים. הוא לא אופנתי מדי, אבל הוא מסביר פנים עד מאוד, ולכותבים בפרט: יש שם אינטרנט מהיר, חופשי, בלתי מוגבל, שעובד, באמת. נעים לשבת שם ולכתוב, ועדיין לא אכלתי שם צהרים, אבל נראה שגם הסלטים שם מפתיעים לטובה (סלטים הם אחד מעקבי אכילס הקולינריים של פריז).

הוא גם זכה לתשבוחות מבלוגרים צרפתיים, ככה שאני לא לבד.

ומזל שאני משתדלת להתמיד בשיעורי הצרפתית שלי, שם למדתי משהו חשוב: La Fee Verte הוא גם הכינוי לאבסינת, המשקה האלכוהולי ההזייתי שנכנס ויוצא כאן מהחוק כמו תיירות מ-Sephora. נו, אירוניה אחת שהצלחתי ללכוד ברגע האחרון.

אם אתם בסביבה:

Escalona, חנות מוצלחת לנעלי נשים.

פשוט חנות מוצלחת לנעלי נשים. rue de la Roquette 38-40.

יש גם ברובע השישי, rue canettes 26.

]]> http://parisait.com/2008/06/24/%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a8%d7%aa-la-fee-verte/feed/ 0 48.8568077 2.3779709 http://parisait.com/2008/04/29/%d7%a4%d7%99%d7%9c-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%9d/ http://parisait.com/2008/04/29/%d7%a4%d7%99%d7%9c-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%9d/#comments Tue, 29 Apr 2008 14:08:34 +0000 http://kinneretr.wordpress.com/?p=57  

בלו אלפנט. עזבו את הקינוחים האחרים, הכי טוב אננס

ההורים שלי רצו לקחת אותנו למסעדה טובה, אבל הציעו בעדינות שנבחר משהו שגם להם יהיה מה לאכול בו. זה הצר מאוד את החיפושים, אבל מכיוון שש. ובעלה נהנו עם אבא של אחד מהם בבלו אלפנט החלטתי שזאת כנראה מסעדה שמתאימה להורים ולמה שלא ננסה אותה גם, מקסימום שוב אאשים את ש. ששולחת אותי למסעדות לא טובות. אבל ש. צודקת לעתים (קרובות) והפרגמטיות שלי לעתים משתלמת.

בלו אלפנט, חלק מרשת עולמית, נמצאת ליד הבסטיליה, והיתה יכולה להיות בכל מקום אחר בעולם. גם ככה היא מאובזרת ומאויישת כאילו היתה בעולם משלה, יכול להיות שזה פשוט תאילנד העולם הזה, רק שאף פעם לא הייתי שם. אולי בגלל זה, הטוטל לוק התאילנדי עשה בעיקר פלאש בקים לסרטים על מלחמת וויטנאם. לזכותם ייאמר שהבגדים של המלצריות מאוד יפים, וגם זרי הסחלבים הגדולים.

השירות היה קצת קשוח, מה שקיבע את הרושם מסרטי המלחמה, אבל האוכל היה מעולה. לקחנו שני מנו רויאל ועוד שתי עיקריות, וזכינו בהמון קטנטנות כאלה וטעימות מאוד מאוד, בהמון סוגים של מרקמים וטעמים מובחנים זה מזה, ובמספיק אוכל לארבעה אנשים רעבים. חוץ מהקינוח כמובן. לנצח קינוח במסעדות כאלה יהיה רע; חוץ מהאננס, לנצח אננס במסעדות כאלה יהיה פתרון סביר לקינוח. החשבון הסתכם ב-200 יורו, אבל מכיוון שההורים שלי שילמו, הארוחה היתה מאוד משתלמת מבחינתי.

בדרכנו החוצה, בטקסיות שלקוחה מסרטי "המלך ואני", קיבלנו שני ענפי סחלב יפים, אחד לי ואחד לאמא שלי, נתונים במבחנות פלסטיק שקופות. בטקסיות לא פחותה בצירוף נשיקה העניקה לי אמא שלי את שלה, ושני ענפי הסחלב התגלו כבעלי יכולת השרדות מדהימה. חודשיים כמעט הם קישטו כאן את האח. אין כמו הנחישות התאילנדית.

אגב, את הרטבים שלהם אפשר לקנות במונופרי, אבל זה שקניתי בניסיון פתטי לשחזר את טעמי הארוחה נזנח מיד. ולמרות זאת, אני מודה שהקיטים שלהם להכנת מרק שנמכרים בגרנד אפיסרי, עושים לי חשק לנסות שוב.

פברואר 2008

* Blue Elephant, 43-45 rue de la Roquette, 11eme. 01.47.00.42.00