תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.

טום ווייטס, היא מספרת, נסע פעם בכביש המהיר, ופתאום, משום מקום, התחיל לשמוע משפט מוזיקלי, שבפירוש היה מיועד לו. הלחן מתנחל לו באוזן, ווייטס רוצה לתפוס אותו, אבל הוא נוסע באין לדעת כמה קמ"ש, אין לידו לא פסנתר ולא גיטרה, אפילו לא עט. הוא מרים את ראשו לעבר המוזה ששולחת לו את המשפט המוזיקלי המנג'ס ואומר לה: את לא רואה שאני נוהג עכשיו? עזבי אותי, בחייך, לכי חפשי את ליאונרד כהן.
גילברט חוזרת על טענתם של כל כוהני היצירה של דורנו: ההשראה היא ישבן שהתאבן מרוב שימוש. כן, צריך לצאת לעולם, לקרוא ספרים, לצבור חוויות שיהיה שווה לכתוב עליהן, להלחין אותן, לרקוד אותן. אבל בסופו של דבר, אין ברירה, חביביי, אלא לשבת מול המחשב, מול הפסנתר, מול הבד, שעות על שעות על שעות על שעות. ללכת לעבודה. לדפוק שעון.

פרפר על תפוח. או פחפח על תפוח, תלוי את מי שואלים

כל זה טוב ויפה, משכנע, ארצי וגם הוגן, עד שמגיעים לז'יברני. כשמגיעים לז'יברני, שעה אחרי יציאת הרכבת מתחנת סן לאזאר ההומה, נופלים לתוך תרכיז דחוס ומסחרר כל כך של יופי, שאוחז בך דחף בלתי נשלט לצייר, או לכתוב, או לשיר או לעשות אהבה (בצרפתית, מתברר, עדיין עושים אהבה בלי בושה, בלי ציניות ובלי להיחשד בזיוף. מוכרחים לייבא את זה בחזרה לעברית).
ז'יברני. היינו בז'יברני. ליתר דיוק, הפעם הייתי בז'יברני לבד, כך שענייני האהבה ייאלצו לחכות. אבל לרשותי עמדו שאר האמנויות. ויש בהן צורך, כי ההליכה בכפר מלאה ברגעים שלקוחים מתוך ציורים שמולם המתנתם שעות בתור לרופא השיניים: פרפר נח על תפוח מציורי טבע דומם שנשר הרגע מהעץ, ערימות החציר, כן, בדיוק אלה, משנות את צבעיהן לפי מצב רוחה של השמש.

התפוח לא נופל וגו'. בין ערימות החציר

הכל בזכות קלוד מונה ואי שביעות הרצון שלו. לפני מעט יותר ממאה שנה, לקח האיש את כשרונו הרב ואהבתו לנוף ולטבע, ארז את משפחתו ועוד משפחה אחרת שסיפח לעצמו בהמשך, ועבר לבית שכור בז'יברני. מול מרפסת המטבח הוא התחיל לטפח גינה, כדי שגם בימי גשם יוכל לצייר פרחים מתוך הבית.
הוא המשיך לחפש השראה ברחבי צרפת, בהולנד, נורווגיה, באנגליה. הוא צייר ימים ונקרות ועצי צפצפות וקתדרלות ונהרות ופרחים, המון פרחים. אבל דבר לא השביע את תאוותו ליופי, כפי שהוא היה רוצה לראות אותו.

הגן שמול המטבח שלו התחיל לצמוח לגובה, על קשתות ברזל דקות, ובהדרגה גם לרוחב. מונה מכר עוד ועוד ציורים וקנה עוד ועוד אדמות. הוא שתל בהן ערוגות ופרחים ממקומות שונים בעולם, ובהדרגה הקים גם בוסתן. הוא התמודד עם הבירוקרטיה הצרפתית ויכל לה. הוא קיבל אישור להקמת בריכת חבצלות המים והגשר היפני המפורסם שמעליה, ובסופו של דבר גם להטות את ערוץ נחל הרו לאדמות שלו כדי למלא אותה. אחר כך בנה גם בית לגננים.

מבט לבריכת הנימפאות. הגן של מונה

בסופו של דבר, את הנוף הכי יפה בעולם הוא ייצר מול הבית שלו בעצמו. חלק מהציורים שלו יפים אפילו יותר מהגן שבו צוירו. כמה יפות העבודות המאוחרות שלו, שצייר כשקטרקט אוחז בעיניו ומשבש את תפיסת הגוונים שלו. אין לדעת האם הוא מופשט ופראי יותר, כי הוא מתפתח, או כי הוא שוחה עם הזרם לכיוון האבסטרקט, או כי הוא לא רואה טוב.
כשמונה הגיע לז'יברני, תושבי הכפר לא שמחו להיתקל באמן הפוליגמיסט באופן זמני שעלול חלילה להתגלות כבוהמיין. כיום מונה הוא הקדוש של הכפר. הרחוב הראשי של הכפר נקרא על שמו וכל הכפר ניזון ממורשתו: יש בו רק מסעדות, גלריות וחדרי אירוח שממתינים למבקרים בין החודשים מאי ואוקטובר, ומוזיאון מצוין של אימפרסיוניזם שמציג (עד ה-15 באוגוסט), תערוכה שעוקבת אחרי התפתחות הגן ואחרי ההתפתחות המקבילה של ציורי מונה. קלוד מונה סופרסטאר.

קלוד מונה. חמור סבר וחזון

בפולחני אישיות יש בדרך כלל משהו מטריד, גם בהכפפה של חיי כפר שלם לאדם אחד, מת, שפניו המזוקנות והמאיימות משהו נשקפות מכל שלט רחוב ומכל תפריט. אבל בז'יברני קל להתמסר למונה, להתמכר אליו, והוא מעורר מחשבה, וכן, גם השראה.
מונה הפך את היוצרות: צייר נוף שמייצר את הנופים שאותם הוא מצייר. והאובססיה שלו, המונחית על ידי כישרון (או להיפך), הצליחה לייצר גן, עשיר, מרהיב, הרמוני, שרתק אותך אליו, כמו שדבורה נמשכת אל הצוף, מבטל כל יכולת התנגדות. כל היופי הזה מרעיש. הוא מייצר תחושות חזקות ופנימיות כמו הורמונים של כמיהה למשהו. אולי לטוב מוחלט, אולי איזה חשק ילדותי להילכד בתוך אירוס קטיפתי כחול.
מונה היה איש קשה. הביוגרפיות הנלהבות ביותר שלו לא מתביישות לומר את זה עליו. רואים את זה בתצלומים שלו. הוא מספר כמה תמיד שפט את עצמו לחומרה, איך מעולם לא הרגיש שהצליח לתפוס את הצבעים המדויקים, את רגע האור שרצה.

נימפאות, אגם ושמיים. בגן של ז'יברני

ובכל זאת, היה משהו שהוא הצליח לתפוס. הוא הצליח לתפוס את הדרך להפוך את החיפוש הנוקב שלו ליופי רב ועצום ובינתיים גם נצחי. הוא מצא את הדרך לספר לעצמו השראה.
בעצם, גם אליזבת גילברט זימנה לעצמה השראה: היא נסעה לאכול לאהוב להתפלל בטיול ארוך של שנה.
אולי מוזה היא לא רק לעצלנים. היא בוודאי מיועדת גם לאופטימיים חסרי תקנה ובטח למי שרוצה מאוד.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.

ההולך לפניי

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

הייתי רושמת פטנט על השיטה הזאת. את הכנסים המקצועיים המציאו בשביל מי שלא עושה מילואים, את חופשות הכתיבה בשביל מי שלא עושה גם לא כנסים מקצועיים. הכתיבה היא התירוץ הנפלא שלי.
עשו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. העובדה שאנחנו מצליחים לממש את זה נראית לי כמו נס. ובגלל שזה נס, אני משתדלת לא לשנות כלום בתנאים הסביבתיים כשאני מניפה את שרביט הקסמים, כלומר כותבת ביומן המשפחתי: "כנרת נוסעת לכתוב". ולכן, בכל פעם מחדש, אני נוסעת לאותה עיר, ורנון שליד ז'יברני, שנבחרה אז באקראי ונמצא כי טובה היא, עולה על אותה רכבת, כלומר מפסידה בדקה האחרונה את זאת של 10:20 ואז לוקחת את ההיא של 11:20, ונשארת כמה שבעל הצימר, מר קודרלייה, מרשה לי, אחרי שהוא מברר מתי עתיד להגיע האורח הבא. לוקחת איתי מעט בגדים, ספרים, מצלמה, פנקס, וכמובן את המחשב ואת הכבלים שלו ודיסק או קי, ליתר בטחון.

מבין מפעלות הצמד מסביר הפנים אלאן ואריאן קודרלייה, אני הכי פחות מחבבת את בית הלילך שנמצא בשדרות פריז. זהו בית יפה ונעים, מקושט במיטב שוקי הפשפשים האזוריים, שנמצא, לרוע מזלו, בצד הפחות נחמד של העיר, בואכה תחנות דלק וחניונים של משאיות. אבל הפעם קיבלתי אותו. אני הגמישה שבאורחים שלהם, וזאת מפני שעד שאני מצליחה לחטוף יומיים ביומן, אני לוקחת מה שנותנים לי, וחורקת שיניים רק טיפה כשאני מתעוררת מוקדם מדי בבוקר, כשהמכוניות באווניו דה פארי טסות בה, כאילו שזה יביא אותן בסופו של דבר לפריז.

הרחובות הסמוכים לבית הלילך. אולדיז

אריאן הורידה אותי בבית הלילך, שם היה אלאן, מוודא שהכל במקום, כולל דיאט קולה, חלב, חמאה, מיץ תפוזים וביצים לארוחת בוקר. אולי רק נדמה לי, אבל בכל זאת נדמה לי, שהם לומדים בכל פעם את רצונותיי לפי השאריות של כל מה שבו הצטיידתי לפני ההסתגרות האחרונה באחד החדרים שלהם. פחיות של דיאט קולה יכולות להיות לפעמים מחווה של רצון טוב. אבל זה עוד כלום, כי כשאני שואלת את אלאן באיזו שעה מחרתיים אני צריכה לעזוב, הוא מקמט את המצח, משחרר איזה פפףף, ואומר: "מצידי, בחצות. אין אף אחד אחריך", אני מרגישה כאילו נפתחה מולי בריכה אינסופית של זמן.
הם נוסעים, משאירים לי את כל הבית, את הרעש הקבוע של המכוניות החולפות, מזווה מצוייד יפה וליתר בטחון, טלפון של פיצריה שעושה משלוחים. איזה שקט.
כל הבית שלי. חדר אוכל וסלון וחדר שינה גדול ועוד אחד עם שתי מיטות ומקלחת ושירותים וגינה גדולה, עם שולחן וכסאות ושיח לילך, כמובן. יש שם שני פסנתרים בסלון, אחד מהם מכוון למדי, חוץ מקלידי סי שמפיקים שני צלילים במקביל. עברו שנים מאז שנגעתי בפסנתר, ואני מנסה את הקלאסיקות: פור אליז, לט איט בי, מישל מא בל. אני לא זוכרת כמעט כלום, בטח לא את יד שמאל, אבל הפסנתר עצמו מפיק צלילים כל כך יפים, גם כשאני חוזרת לסתם אטיודים של איצבוע. חמש אצבעות, שלוש, חמש וחוזר חלילה.

למרגלות הפסנתר, בסל העיתונים, השאיר לי סנטה קלאוס של ממש, את מהדורת סוף השבוע שעבר של הניו יורק טיימז. מלאכים, מלאכים באים להתארח בבית הזה. התגעגעתי למודעות של מייסיז ובארניז ולרטינות על הרכבת התחתית, ומה קרה לפורמט שלו שהתארך יתר על המידה? כל השחור לבן הזה, מלכלך האצבעות, ומיד אחרי השער, העמוד האהוב עלי: עמוד התיקונים. יחי הפרטים הקטנים. טוב יותר ממודעות אבל.
צהריים. עם כל הכבוד למזווה העשיר, אני אוכלת בביסטרו הסמוך פיצה עם תרד, פרושוטו ורוקפור. הרבה יותר טעים ממה שזה נשמע, בטח עם קנקן קטן של יין אדום, וכוס של יין נתזים שהגיש לי בעל הבית כמחווה על ההמתנה. המתנה? לא השגחתי בה. ברכבת, לפני האוכל ולצידו, כולי שקועה בספר שאני קוראת, עמוד 140 זה הכי רחוק שהגעתי אי פעם בצרפתית. אני קוראת בלחש את הוידוי המתמשך של הגיבור, מתאמנת ביני ובין עצמי על המבטא.

עדיין ורנון. עדיין רחובות צדדיים

בעצם, אולי פעם ביום יוצא לי ממש לדבר עם מישהו שאיננו אני. אני חוזרת לאיטי מארוחת הצהריים, מביטה בשעון, סתם מתוך סקרנות, כמו שמביטים בשקיעה. הפנאי המוחלט הזה, יומיים שלמים שאינם תחומים בשום מסגרת שהיא, לא פתיחת הגנים ולא סגירתם, לא שעת היקיצה ולא שעת ההשכבה, לא שעת ארוחת הערב ולא שעת הפגישה; הפנאי המוחלט מזכך ומרכך. אני לא יודעת אם מתחשק לי שהוא, שמאפשר לי את כל זה, יהיה כאן איתי, ולו רק בשביל הרגעים השבעים האלה שאחרי ארוחת הצהריים ולפני שאריתו האינסופית של היום, או שפשוט בא לי לתת לו בדיוק את אותו הדבר: חתיכה של זמן, שפע זמן, לעצמו.
לא אכפת לי להודות, הנה, שאחר כך אמנם הדלקתי רדיו ואחר כך את המחשב ומצאתי בקובץ האימתני בגודלו את המקום המתאים שממנו העלילה צריכה להתקדם, וניסיתי להיזכר בהם, בגיבורים שלי, במה שהם צריכים ומה שהם רוצים ומה שהם לא יכולים, אבל אז רעש המכוניות מבחוץ הפך להיות מונוטוני כמו שיר ערש, ויחד עם מוזיקה קלאסית מהרדיו, הם הרדימו אותי מצוין.
כשהתעוררתי, הדמויות כבר היו שם, כולן, ישובות על שולחן הסלון הקטן, רגליהן משתלשלות לכיוון השטיח הישן, מביטות אחת בשניה, במחשב, בעיקר בי. לא בהתרסה או בכניעה; בעניין. חכו, חכו, הערב יורד. כשהערב יורד, ואיתו לא צונחת תשישות מפרקת של סוף היום, כשאין כביסה לקפל ואין מיילים להחזיר, יש לי כוח, סקרנות וסבלנות להביט בהן בחזרה. הייתי אומרת שהן יודעות כבר מה לעשות בעצמן, אבל האמת הרבה פחות רומנטית והרבה יותר מפרכת.

פסי רכבת. מגיעים בסופו של דבר לפריז

הגמישות במפרקי הברכיים שלי מאפשרת לי להכניע אותן כל אחת מהדמויות, בסגנון שלה, לפינה שלה, שלא תברח מגורלה. יש לי מספיק סבלנות לשמוע אם יש להן פתרונות טובים משלי, מספיק נחישות לדרבן אותן לשבילים המתאימים להן ואפס הסחות דעת. ובארבע בבוקר, בסופו של יום, בסופו של לילה, אחרי התגוששות ארוכה איתן, עם עצמי, חלקה דומה מדי לריקוד בקצבים משתנים בין טנגו לוואלס, כולנו מתקדמים עוד פרק אחד, חשוב, בעלילה.
למחרת, מוקדם מדי בבוקר, שוב אני חורקת שיניים למכוניות שמעירות אותי מעט מוקדם מדי, אבל זה רק ההרגל. הקרע הזה בזמן ובחלל נעים לי מאוד, ואני אסירת תודה, על שבשבילי קרענו אותו ככה, בעצמנו.
החופשות האלה, צריך לרשום אותן כתרופה ללא משנה איזה מכאוב. הן מאפשרות שיחרור, ציפה, רגיעה, העמקה, התכנסות, הפנמה והמון המון כתיבה. כמו מסאז' במים, רק דבר אחד חסר בהן: מגע.
בוטל כוח הכבידה. נותר רק כוח המשיכה.
בכל זאת תפסתי את הרכבת המוקדמת יותר הביתה.

- פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

- – -

אלאן ואריאן קודרלייה הם מארחים מקסימים. יש להם שלושה חדרים: שניים, שהם חדרי אירוח, הצמודים לביתם הגדול מהעבר האחד של הסן. אחד החדרים גדול מספיק למשפחה, השני, החדש, קטן ומתאים לזוג. בית הלילך, מהעבר ההוא של הסן, הוא ז'יט, כלומר עם מטבח מצויד, והוא בית של ממש. המגרעת היחידה של שלושת הבתים/חדרים היא הקרבה שלהם לכביש, ולכן הם לא מתאימים למי שחולם על שקט מוחלט. בכל שאר המימדים הם מצטיינים ומשתלמים: ארוחת הבוקר, לעומת זאת, היא תמיד טריה מאוד, כיפית ומוקפדת. הם עשויים בטוב טעם, מרוצפים בפריטים מתוקים, כמו הארנבים על אדן החלון, ציורים עתיקים של בת משפחה, למשל, ושני פסנתרים. הכל נקי מאוד, נדיב ומאיר פנים.

אריאן היא גם מדריכת תיירים מוסמכת (מסתבר שבצרפת זה עסק רציני והוא טעון רישוי) שמובילה סיורים מודרכים בז'יברני.

בהזדמנות אכתוב על ז'יברני, שכדאי להקדיש לה יום שמשי במסגרת טיול לפריז. במקרה שתעשו את זה, אני ממליצה בחום על החדרים של אלאן ואריאן, בתנאי, כמובן, שלא תתחרו איתי על התאריכים לחופשות הכתיבה הבאות. יש לי עוד הרבה עבודה.