הלב הקדוש. מבט מלמטה. דווקא פועם

בדיוק היום דיברתי על זה עם עופר ואייל. הם נתנו את מונמרטר כדוגמה למקום תיירי מגעיל (למעשה, הם ציטטו את אביטל ענבר שקבע, שהאזור הזה, הוא, בפשטות, "דוחה") . ואני הגנתי עליו בחירוף נפש. לא שסוחרי האייפלים המוארים בפלורוסנטים קטנים מבפנים ממש לא זקוקים לעזרתי.

אבל בלי ספק, מונמרטר נמצאת במילכוד. היא יפהפיה, ואחת מתחנות החובה בביקור בפריז. אשר על כן, היא נדפקה מבחינה תדמיתית: כל תייר מתקדם חושב שאין לו ברירה אלא להיות במונמרטר, ולעבור בפלאס דה טרטר; הרי לשכנים שלו מלמעלה יש אקוורל משגע וזכרונות רומנטיים משם. אז נוסעים למונמרטר, שומרים טוב על הארנק ושמחים לחזור הביתה בשלום.

אבל נניח שאתם מסתובבים באזור משונה, לא מתוייר של העיר (כלומר לא כל כך; אי אפשר להפוך כאן אבן מבלי שיתחבא מתחתיה תייר עם מצלמה סלולרית פעילה), מחפשים את תחנת המטרו הקרובה, ושני הבחורים החמודים בקפה אומרים: תעלי דרך רחוב מרטיר, זה קצת ארוך, אבל הוא רחוב יפה ובסופו תחנה שתביא אותך ישר הביתה.

objet qui parle. חנות עתיקות מתוקה ברו דה מרטיר

ונניח שרחוב מרטיר מתברר במפתיע כאחד הרחובות המגניבים שלא ידעתם על קיומם. עם חנויות יד שניה ומעצבים וקצת חנויות עתיקות, וקונדיטוריה ורודה ויפהפיה עם עוגות מעוצבות לתפארה* (במספר 39), וכמה בתי קפה ואפילו תיאטרון אחד, ובמספר 92 אפילו חנות עודפים של maje, המותג החביב עלי, ועוד חנויות של פיצ'יפקס מעוצבים, וגם loft, ו-heaven המוצלחות מאוד, וכל זה בעליה, שזה קצת מעייף אבל מבשר טובות.

כל הרו דה מרטיר עוד לפניכם

ואתם עוברים את המטרו שהייתם צריכים לקחת כי לא שמתם לב, וכי רחוב מרטיר מושך אתכם הלאה, ואז פתאום, מבוי סתום. חנות כחולה, די משגעת כשלעצמה, אגב. או שאולי זאת החנות הצמודה אליה עם מסגרות עץ מוזהבות ותיקי עור מעולים.

לכל דבר טוב יש סוף. קצה rue des Martyrs

ואז, אחרי המבוי הסתום, כשאתם נושמים לרווחה ומתכננים לחזור סוף סוף הביתה, או לעשות את הרו מרטיר הזה שוב, הפעם בירידה והפעם כן כולל כניסות לחנויות ועצירה בפטיסרי הבורקת, אז מימין לחנות הכחולה פתאום מתבררת לה כיכר מתוקה. אפילו לא כיכר בעצם. סתם התרחבות של הכביש העשוי אבנים קטנות, שחנויות נהדרות לשוליה, יקרות מאוד וזולות ובאמצע וחנות קטנה של פיצ'יפקעס אבל של קום דה גרסון, וכולן בטעם מעולה, התרחבות כביש קטנה שאנשים לבושים די מעולה מחליטים לעבור בה. טוב, וגם אתם (או אני, במקרה הספציפי הזה).

rue Vieuville. מילא הכתיב. נראה אתכם הוגים את זה

ואתם עולים עוד קצת, צריך כבר לשחרר את הבייביסיטר, ומגלים שבעצם, בקצה המדרגות התלולות מאוד שבקצה הרחובצ'יק החמוד הזה, נמצאת כנסיית הלב הקדוש, וכל האנשים האלה שעושים הופעות חיות עם רמקולים למלא סטודנטים עם בירות.

נכון שמונמרטר עכשיו נהייתה מקסימה קצת יותר? מג'וייפת קצת פחות? הכל תלוי באיך מגיעים אליה.

אז אכן, באחד מימי הראשון הסמוכים לתגלית המפתיעה הזאת, של רו מרטיר, והאפשרות להתיידד דווקא עם מונמרטר, התייצבנו שם על טפנו. בלי עגלות, תודה לאל. והיה כיף מאוד.

קודם כל יש קרוסלה למרגלות הגבעה. ואחר כך יש את גבעת הדשא שאפשר להתגלגל ממנה ואפשר גם לראות את האייפל ואת מרכז פומפידו. והאיש הזה שיודע להקפיץ כדורים בין שמיים לארץ. וכל האנשים שיושבים ומציירים את כל האנשים האחרים שיושבים ועושים משהו אחר.

לקונטרסט הוא כבר דאג. חבל שלא פינה את כל האנשים

והכנסייה שעושה פאוזה של דממה והסברים מהוסים והתפעלות מהפסיפסים המוזהבים. זהב לגמרי עושה להן את זה. ויש איזו קערה בסוף שמותר לטבול בה את קצות האצבעות. וכל הציורים בפלאס טרטרה, אקוורלים ושמן, ומשיחות של סכין שאיתה מציירים. והסיכוי לגלידה.

ואז בירידה, ב-rue Vieuville, הפיצריה הנחמדה לגמרי הזאת.

קלצונה. לא רואים, אבל יש גם חלמון בפנים

ובמטרו Abesses  יש גינה חמודה ובה כתוב "אני אוהב אותך" בכל השפות, גם בעברית, וממתקים, וכמובן, עוד קרוסלה.

גם אני גם אני גם אני. אני אוהב אותך בשלל שפות בכיכר Abesses

ולרדת איתן את רחוב דה מרטיר, שהן יתפעלו ממה שאנחנו וגם מדברים חדשים שלא ראינו קודם.

רצפה תל אביבית מצויירת בחנות. גם הג'ינסים שם נראו מעולים

שניכנס לחנות של שמלות יד שניה מהסוג שמסתכם בבד סינתטי וב-15 יורו (והנחות לישראלים, תגידו לכהן ששלחתי אתכם), ואומר לו על איזו שמלה שהיא mignon, והקטנה הזאת שחושבת שהפרחים האלה ממש יהלמו את אמא שלה, תתקן אותי: לא, אמא, Ce n'est pas mignonne, c'est jolie!

ועזבו הכל, רק תחושת ההישג הכבירה הזאת, לצלוח יום במונמרטר מבלי לקנות ולו צעצוע מהבהב אחד.

No Good Store. חנות עם קונספט מגניב, אבל בסופו של דבר וינטג'

—

אם הגעתם עד הלום, כלומר עד תחתית רו דה מרטיר, שווה אולי שתבדקו את Rue Henri Monnier, ממערבה לו. מתברר שגם הוא נהנה מהפריחה האזורית הכללית, ונטען שיש בו יופי של חנויות.

תוספות מסעדות ובגטים מצטיינים, באדיבות קוראי הבלוג:

יערה, שהתמזל מזלה לגור ברחוב מרטיר המקסים, ממליצה על שתי מסעדות בו:

Le Miroir, שעליה היא מספרת שהיא תמיד מפתיעה ומצוינת, ורוז בייקרי הנודעת (שעל הסניף האחר שלה כתבתי כאן) שמפורסמת בבראנצ'ים הטובים שלה.

איל ועופר, הלכו ל-Chamarre, שבדיוק קראתי עליה ביקורת טובה, אבל בדרך נתקלו במסעדה שבחלון שלה עומדים אנשים ומכינים אטריות טריות. הם לא צריכים יותר מזה. בלה פאט ויוואנט (אטריות מלאות חיים) הם גילו אוכל סיני טרי מאוד, מצוין ומעניין, ומסעדה לא יומרנית, ששאיפותיה הקולינריות מתגשמות לא רע. (אם איל יכתוב גם את פוסט פריז המובטח שלו, הוא יוכל לפרט יותר ולהוסיף את התמונות המקסימות שהוא צילם שם. אבל זהירות, זה ממש מעורר תיאבון).

* וידיעה שהתקבלה בטלפון האדום ממש זה עתה: מגיב אנונימי למדי, מזכיר כי הבגט שנבחר כטוב ביותר בפריז** בשנת 2007, וזה שמוצא את דרכו לארוחות הבוקר של קרלה וסרקו באופן רשמי, נמצא במונמרטר, ברו מרטיר 39. ארנו דלמונטל הוא כנראה גם האחראי על הפטיסרי הכה יפהפה שנקרה בדרכי, ושוב, אויה, טרם הספיקותי. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה קרואסונים.

** ורק למקרה שאתם לא מסתפקים בבגט הטוב ביותר לפריז לשנת 2007, החודש נבחר הבגט של פרנק טומברל, ממאפיה אי שם ברובע ה-15.

כתובת: