כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.

אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.

בסוף השבוע שעבר ערכה פושון, מוסד הגורמה היוקרתי, סופשבוע של אקלרים. נחמד שחלק מהימים בפריז מוקדשים לעניינים שהם הרי גורל מעט פחות מזכויות האדם ואיכות הסביבה. ככה זה כשלבעלי עסקים מותר להכריז בעצמם על ימים. ב-20 במרץ מתקיים לו יום המקרון אצל פייר הרמה ואופים אחרים, ב-30 באפריל מתקיים יום הגלידה אצל בן אנד ג'רי'ס, ואנשים עומדים בתור שעות בשביל לקבל גביע גלידה חינם או לטעום חופשי מהמקרונים החדשים שמופקים במעבדות האפייה המשוכללות כאן. אלא שבפושון, המעדניה המעוצבת וממותגת לעילא בשחור וורוד פוקסיה, כל העניין הוא יוקרה. ויוקרה, כידוע, לא דרה בשלום עם המילה הזאת, הסטודנטיאלית, המרושלת, החופשיה – "חינם". ולפיכך בסוף השבוע של האקלרים הציעו בפושון 34 אקלרים במילויים שונים, מתוקים ומלוחים, במחיר השערורייתי של חמישה יורו ליחידה. כדאי לדעת, שאקלר, אותה פחזניה מוארכת שממולאת בפודינג שוקולד ושחלקה העליון מצופה בקרם שוקולד, אלא אם כן מדובר באקלר קפה, עולה בימים כתיקונם שני יורו. אני יודעת, כי אני קונה בערך אחד ביום.

*

כשרק הגענו לכאן, קופאים מקור, מגמגמים צרפתית, צמודים למפה ולא מבינים כלום בנבכי הבירוקרטיה, המאפיות סיפקו לנו את נחמה יומית, זולה ומיידית. היה מקום אחד שבו ידענו להסתדר בקלות, לבקש ולקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים. וזה אפילו לא נורא יקר.

Fournee d'Augustin. Great boulangerie au Place de la Nation

לא כל המאפיות הן פטיסרי, כלומר מקומות שמכינים קינוחים, אבל בכולן אפשר להשיג אקלר שוקולד. בחלקן הוא גרוע, עם בצק פלסטי וקרם תעשייתי. בפטיסרי בודדות בלבד מצליחים להכין אקלר שבו גם הבצק פריך וטרי, גם המילוי עשיר וטוב וגם הציפוי הוא מבריק ושוקולדי דיו ונדבק לשיניים כפי שמצופה ממנו לעשות. אבל אנחנו לא בחלנו בכלום. תהיה הארוחה אשר תהיה, עוף בתנור עם תפוחי אדמה סגולים, פסטה עם זיתים או לחם וחביתה, כמעט תמיד הארוחה הסתיימה באקלר, פרוס בסכין חדה לפרוסות קטנות של קרם ובצק וציפוי. הגדולה תובעת את הקצוות, ושלושת האחרים מתחלקים בשאר. תמיד בטעם שוקולד. לעתים רחוקות אנחנו מגניבים גם אחד בטעם קפה, מחכים שהילדות ילכו לישון, ואז אני מקבלת את הקצוות.

אז סוף שבוע של שלל האקלרים של פושון.

Eclair Week End au Fauchon ; photo: Fauchon

אכלנו פעם בבית הקפה של פושון. לא שהעוגות שם לא טובות, חלילה, ונכון שהכל מקושט ומצויץ לעילא ולתפארה, אבל לגבות שמונה יורו על שוקו, זה חצוף אפילו בפריז. ומהקור שנשב מהמלצרית שלנו הצטננו, למרות שממילא זה היה חורף.

אבל סוף השבוע של האקלרים בפושון הפיץ את עצמו בתמונה של מרבד צפוף של התכשיטים שיעמדו למכירה, בשלל ציפויים ודקורציות מפתות: מאקלר שעליו מודפסות העיניים של מונה ליזה, דרך ההוא, הנודע, עם האפונה והסלמון, וכלה באחד בצבע זהב. ולמרות שידעתי מראש על המחיר השערורייתי, חשבתי שיש ילדה אחת שעשויה לשמוח בחגיגה נטולת הפרופורציות של המאכל האהוב עליה, חגיגה שלא מתחשבת ברעב באפריקה, בשער היורו או בסכרת במשפחה. והאמת, שגם אני, הסתקרנתי לדעת מה הטעם של אקלר פואה גרא באגוזים ואיך ירגישו העיניים של מונה ליזה בתוך הפה שלי.

הזמנו חברים לארוחת ערב, כדי שיהיה לנו תירוץ להגזים לגמרי עם הקינוח, והתחגגנו כהוגן לכבוד הדייט שלי ושלה בפסטיבל שנערך בחנות של פושון היוקרתית מנשוא בכיכר מדלן. התור הארוך התקדם מהר מדי. בטרם הספקתי להחליט אילו משלושים וארבעה האקלרים נבחר – הקצבתי לעצמנו שישה – הגיע תורי. עמדתי פתאום מול האיש הגבוה ביותר בעולם, שבמקום לטפח קריירה של זה שעומד ליד הסל ורק מניח בתוכו את הכדורים, החליט להתמחות בממכר אקלרים. הילדות הקטנות, זאת שלי וזאת של זאת שעמדה לפני בתור, נשאו אליו עיניים בפליאה, ובאותו רגע בדיוק ביררה כל אחת מהן אצל ההורה הפרטי שלה, בשפה הפרטית שלה: אבל אמא, למה הוא כל כך גבוה?. קשה ככל שתהיה השאלה הזאת, קשה עוד יותר היתה השאלה שהפנה אלי האיש עצמו, שהסתכמה ב: "כן, בבקשה?".

ובכן, לא. בשלב זה, לא נותרו בחנות כמעט אקלרים, כך שכל התכנית שלי בנוגע להרכבת ארוחת טעימות אקלרית מגוונת ומאוזנת, נתקלה בבעיות טכניות. בסופו של דבר יצאנו כשבידינו שקיות הנייר המוזהבות ובהן שישה אקלרים במחירה של ארוחת ערב לא רעה בכלל; שניים מלוחים, האחד עם פטריות יער והשני עם עוף בקארי וחלב קוקוס וארבעה מתוקים: אפרסקים ביין, טעם החודש שלי, בהדפס הסוואה באדום וורוד, אקלר שוקולד וקצפת בהדפס לאופרד, אקלר פראלין עם אגוזים ממעל ועוד איזה אחד, בורוד.

הייתי שמחה לדווח על חוויית אקלרים שמיימית. אבל האמת היא, שהאקלרים היו די בסדר, פרט להוא עם הפטריות יער, שזרק אותנו, בלי לתאם עמדות מראש, לאולמות החתונות של שנות השמונים. אבל באחרים הקרמים היו עשירים, מבריקים, דוגמנים מלוטשים ומוכנים לצילום. והם גם היו טעימים, אם לא סופרים להם שהם עלו חמישה יורו לאחד. ילדת הקצוות לא רצתה לאכול את ההוא שנקנה במיוחד עבורה, כי מה פתאום מתערבת לה קצפת במקום שבו היה אמור להיות שוקולד.

זה נשמע כאילו מאכזב, אבל בעצם היה משמח לגלות שוב מחדש, כמה מצוין הוא האקלר שני יורו הקבוע שלנו במאפיה השכונתית שלנו ואיזה כיף שסוף סוף גם הם חזרו מהחופשה. שנה טובה.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", מוסף "24″ של ידיעות אחרונות.

לא רחוק מכאן:

Place de la Madeleine הוא בדיוק המקום לקנות חולצות גבריות משובחות.

ובאותו עניין:

השוקו הנפלא באמת של אנג'לינה.

קווין עמאן, המאפה החדש והמצויין שצומח בימים אלה במאפיות פריז.

לה לואר דאן לה תייר, בית קפה מעולה במארה, עם עוגות נהדרות.

לה פוסט, בית קפה להורים ברובע ה-9.

הגרנד אפיסרי דה פארי, חנות יוקרה עצומה של מעדנים מכל העולם.

מבחן האופי של מוס השוקולד בשה ז'אנו.

]]> http://parisait.com/2008/10/06/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%94/feed/ 0 48.8702965 2.3254571 http://parisait.com/2008/09/23/%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa/ http://parisait.com/2008/09/23/%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%a6%d7%94-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%aa/#comments Tue, 23 Sep 2008 06:00:56 +0000 admin http://www.parisait.com/?p=1542 עדיין קונים חולצות בפולגת? בטוחים שהחולצה הסגולה מזארה מתאימה לפגישות עבודה חשובות כמו גם לחתונות? מבינים שצריך שידרוג ולא יודעים איך? יונתן וניקולא נחלצים לעזרתכם עם תכנית רב שלבית

Coton Doux from: www.cotondoux.com

1) COTON DOUX: איזה הוא חכם הכובש את יצרו

רשת קטנה המתמחה בחולצות לגברים ולנשים. 5 חנויות ברחבי פריז. כתובות באתר הרשת.

חלונות הראווה של חמש החנויות הפזורות בפריז מפתות כמו חנות ממתקים. חולצות צבעוניות עם דוגמאות של בערך הכל: תפוזים, סוכריות על מקל, מסכי טלוויזיה וכיו"ב. זה הזמן לאזהרה ראשונה: השמרו לכם, גברים, מפני הרצון להיות קוליים בעל כורחכם. לא, חולצה עם הדפס של בננות ורודות זה לא מגניב, גם אם קניתם אותה בפריז.

השעור הראשון בקניית חולצות הוא אם כן רזי המתאפקין. קנו חולצות שאפשר ללבוש. גווני לבן וכחול הם הכי קלים ללבישה ונשארים תמיד מעל לאופנה ואף פעם לא מחוצה לה. אחרי שוויתרתם על הרצון להתלבש כמו פארקר לואיס מקדו את תשומת הלב בגזרה: איזה צווארון מתאים לכם? איך הוא נראה עם עניבה? לחולצות ברשת שלושה סוגי שרוולים: שרוולים רגילים, שרוולים לחפתים ושרוולים איטלקים נפוליטניים.

שורה תחתונה: עד 70 יורו לחולצה ברגיל (לא שווה) 3 במאה בסיילים (שווה שווה).

2. מישהו מטפל בך

בתי הכלבו הגדולים בפריז כבר מזמן פתחו מחלקות נפרדות לגברים. בעוד נשותיכן מדמיינות שהן קונות שמלה בשנל, אתם פנויים לפתח טעם אישי.

חנויות הכל בו הפריזאיות מוכרות לכל ואין צורך בהסברים. ובכל זאת שתי אזהרות והמלצה אחת:

אזהרה מס' 1: גאלרי לאפייט: למרות מקומה בבניין נפרד מהכלבו לנשים, מחלקת הגברים של גאלרי לאפייט מותאמת בעיקר לבנות המין היפה. רק להן יש את כח הסיבולת הדרוש בשביל לחרוש את חמש הקומות ולמצוא הגיון באירגון החנות.

רובכם יעצר בוודאי לקפה בחנות המזון בקומה השנייה ולא ירכוש דבר. לא נורא.

אזהרה מס' 2: מותגי הבית: לכל אחד מבתי הכל בו סדרת חולצות הנושאות את שמו. אלה בד"כ זולות יותר אך הגזרות לא מוצלחות בעליל.

המלצה: MADELIOS (ככר המדלן, 23, Boulevard de la Madeleine ) – האופציה השפויה.

בלי גינונים מיותרים, לכאן באים בשביל לקנות. פחות תורים, מוכרים יותר אדיבים ופחות פלצנות. בקרבת מקום: חנויות של קנזו, צ'רוטי ומסימו דוטי.

כל בתי הכלבו מציעים פחות או יותר את אותם מותגים. כמה מהבולטים:

קנזו: חולצות בעיצובים ובמחירים נועזים. (אך תחנת חובה לחליפות, עניבות ונעליים).

הוגו בוס: חולצות סטנדרטיות לבעלי מבנה גוף גרמני.

נינה ריצ'י: לא ברור על מה ולמה.

סוניה רייקל: כוכב עולה בתחום החולצות הלבישות. השקעה לטווח ארוך.

Zadig & Voltaire: חולצות לבובואים. יקר ואובר דיזיינד.

3.התבייתות

כל אחד בוודאי יפתח עם הזמן חיבה למותג זה או אחר. המלצת הבית: סמלטו. מעצב צרפתי עם חנות דגל בסנט הונורה ברובע השמיני (36, rue du Faubourg Saint Honoré). אך אין צורך ללכת לחנות עצמה שבעיקר תעצים את תחושת העוני והרעב. בכל אחד מבתי הכלבו תמצאו דוכן עם מבחר קטן אך משובח, של חולצות מבדים באיכות מצויינת, צבעים ודוגמאות סולידיים וגזרות מעודכנות ביותר.

Smalto. מתוך האתר

כשתלבשו חולצה לבנה או כחולה של סמלטו שמתאימה לכם במידה ובגזרה, מיד תבינו: פשטות ואיכות. מכיוון שמחיר החולצות עולה יש להקדיש יותר זמן למציאת החולצה הנכונה. שימו לב לפרטים הבאים:

הצווארון נסגר היטב, אינו חונק ולא משאיר רווח מיותר בין הצוואר לחולצה. בשביל להיות בטוחים נסו עם עניבה.

תפרי הכתפיים חופפים לזווית הישרה שיוצרת הכתף והזרוע: לא לפני ולא אחרי.

השרוולים אינם קצרים מדי (ידיים למעלה. השרוול צריך להשאר קרוב למפרק).

גזרה צמודה: כשהחולצה מחוץ למכנסיים הסתכלו לאחור במראה על הגב. אם נוצר אוהל קטן, יש לפנות לגזרה הדוקה יותר . לעומת זאת אם החולצה מחבקת את הכרס – גזרה יותר רחבה נחוצה.

מבחן התוצאה: איך תדעו שהקנייה מוצלחת והשדרוג עבר בהצלחה? ביום בו תרצו ללבוש את חולצת התכלת גם במוצ"ש, פשוט בגלל שבה אתם נראים הכי טוב ומרגישים הכי בנוח. זכרו: חולצה טובה חולצה לחיים.

- יונתן וניקולא הם המתלבשים הטובים וההגיוניים ביותר בסביבתנו. את המדריך הזה הם כתבו מתוך דאגה לדמותו המחופפת של הגבר הישראלי. ואהבה, כמובן.

באותו עניין:

הרחוב הטוב ביותר לחולצות (כולל מדריך להתאמת הגבר לדגם או להיפך).