קולט. אחרי השיפוצים

על לוח המודעות בבניין נתלתה השבוע הודעה שמדווחת על החלפתו של חוט החשמל העתיק שמחבר בין המתגים בחדר המדרגות. בכל מקום בעולם שיפוצים יימשכו עד שלא תוכל לסבול אותם יותר, ואז עוד קצת. אלא שכאן, בפריז, אומצה המחשבה כי החיפזון מן השטן, והעבודות, עדכן הפתק, עתידות להסתיים בסוף החודש, ואולי בעצם בתחילת החודש הבא. אין לי מושג למה צריך שלושה שבועות כדי להחליף חוט אחד, אפילו אם הוא ארוך נורא ובן מאה. בינתיים, חוץ מקולות הדפיקות שנמשכים באדיקות משמונה בבוקר עד צאת נשמתי, נראה שהעבודות פגעו איכשהו במערכת החשמל במטבח שלנו. העניין התברר בצורת מכת חשמל עזה וכואבת, שחטפתי כששלחתי יד לקופסת הגרנולה, שמחכה לתורה בין קופסאות הדגנים על גג המקרר שלנו. עד שאני מחליטה לאכול משהו בריא.

מכת החשמל האיומה שחטפתי עברה בכל פלג הגוף הימני שלי ונשארה שם במשך יומיים-שלושה בערך, טיפלה, על הדרך, בדיכאון הקטן שהייתי שרויה בו, מין סיבוך והרחבה של תשישות סוף הקיץ. אל תעכבו אותי בזוטות כמו ציפרלקס או מנוחה, אני – ישר לנזעי חשמל. הטיפול הממוקד, מתברר, אמנם הורגש במחצית הימנית של הגוף במשך שלושה ימים, אבל אכן שינה משהו במצב הרוח הכללי. אני, מצידי, הייתי אמורה לרחם על עצמי: לא די שאשליית החופש של יולי-אוגוסט התגלתה כעבודת פרך, עכשיו גם המקרר התמים שלנו קם עלי להורגני. אבל באורח פלא, הכאבים בגוף והנקישות הקבועות מהקומה למעלה הזכירו לי דווקא לבדוק מה קורה עם השיפוץ של קולט.

colette. גם האתר מגניב. אני לא נוהגת לומר את זה אבל: לפתוח רמקולים

אצל קולט, חנות העיצוב המרתקת ברחוב פובורג סנט הונורה 213, השיפוצים הסתיימו בזמן. נו, גם את זה הם עושים נכון. כבר שנים שקולט ממלאת את תפקיד המקום הנכון בזמן הנכון, ומבחינתי כל זמן הוא נכון לקולט. לפני כמה שנים, כשאכלנו בבית הקפה בקומת המרתף, ישבו לצידנו הנשים הכי יפות, הכי רזות ושלבושות הכי יפה שאפשר, וכמוהן, גם אנחנו אכלנו אוכל בריא, טעים ומדוגמן בעצמו. הילדה השתלבה באוירה, ועשתה עיניים לשחקן הכדורגל החתיך שישב לידינו. היום כבר הייתי מקרקעת אותה על זה, אבל אז היא היתה בת שנה, אז שיבחנו אותה על טעמה הטוב.

המדובר במפעל פרטי של אם – קולט, ובתה – שרה, שיחד בוחרות את הטוב, המסקרן והחדשני שבאופנה, תרבות, מוזיקה, טיפוח, עיצוב, אמנות וטכנולוגיה. ריכוזם של כל המוצרים הנבחרים האלה יוצר מקום גדול, רועש ועדכני, שמושך אליו קהל אופנתי, שבעצמו תורם לדינמיות ולמגוון.

אחרי עשר שנים של עבודה מאומצת – מתיש לאתר את המילה האחרונה שתוקפה יפוג תוך שלושים יום – החליטה קולט להקדים בוטוקס לקמטים, ולסגור את שעריה לכל הקיץ לשיפוצים. עכשיו, בספטמבר, נפתחה החנות בכזה מרץ, כאילו לא רק הרימה עפעפיים, אלא החליטה להתחיל מעתה כל בוקר בכוס של מיץ נבט חיטה.

החידוש המרכזי בקולט הוא הרחבת מחלקת אופנת הרחוב לכדי אקווריום גדול של טי שירטים וכוורת של סניקרס שערורייתיות. גם מחלקת ספרי האמנות התרחבה, ומחלקת הטכנולוגיה מתפארת בשולחנות של חנות תכשיטים, שמתחת לזכוכית שלהן ניבטים כל מכשירי האלקטרוניקה שאפשר לחמוד, מדיווידי נייד וחתיך, ועד אזניות באדום וטורקיז, שעיצבה WESC, חברת לאופנת סקייטבורדיסטים, במיוחד לקולקציית חודש ספטמבר של קולט. ובאוקטובר? בחודש הבא הן בטח כבר יימכרו כוינטג'.

Photo: Solve Sundsbo

בדרך לקומה העליונה נחות העיניים על צילום בוהק של תוכי מאחור, על רקע שחור. ראשו, שכנראה כפוף קדימה, לא נראה, ונוצותיו פרושות לרווחה, כמעט מרוטות. הוא לא עוזב, דימוי התוכי היפהפה בלי הראש, גם כשעולים למסיבת הקוקטייל בקומה הבאה, קומת האופנה.

אין שם מדפים או קולבים, וגם לא ראיתי תאי הלבשה, אבל עומדים שם, בבלגן נינוח, המתלבשים היפים ביותר בפריז. אין להם ראש או רגלים, והם אפילו לא זקוקים לכוס שמפניה כדי להרגיש בנוח, אבל השמלות המצוינות של מעצבי העל – ולנטינו, לאנוון, שאנל ושל המעצבים שבדרך – רוויון פארי או ויקטור ורולף, יושבות נפלא על גופי המתכת, הולמות את הנעלים הנהדרות של קום דה גרסון, מרק ג'ייקובס או רפטו שמוצבות מתחתיהן. התלבושות המצוינות עתירות אישיות בעצמן; לאו דווקא היוקרה היא זאת שנוטפת מהן, בעיקר טוב הטעם והאישיות האופנתית. למרות שלכל אחד מהקולבים האלה יש יותר סטייל בעמוד השדרה המתכתי שלו מאשר למרביתנו, מה שנעים בקולט היא התחושה שכולם מוזמנים למסיבה הגדולה; כן, גם אתה, רק תוציא את החולצה מהמכנסיים.

זה היה עלול להיות מקום מתסכל, כי כל כך הרבה דברים משם היו משתלבים מצוין בארון שלי (שמלת הפרווה הגזורה פסים פסים של רוויון), בבית שלי (מראות נרסיס, החתוכות בצורות שונות, כמו גרפיטי אמנותי המשקף את דמות הצופים בו), או בחיים שלי (את ספריית האמנות הייתי מעמיסה כמו שהיא). אבל איכשהו יצאתי מהחנות בידיים ריקות ובלי תחושת החמצה. זה בסדר, מתברר, לא לקנות כלום. לרגע ייתכן, שהתחושה הקסומה שאופנתיות נותנת לך, החידוש, ההתרגשות, ההתייפות, החיבור לתרבות הגדולה ממך, ההערה הקטנה והאישית שאפשר להוסיף על המגמה העולמית, הם פרטיים לגמרי, ולא תלויים בבעלות על תיק של קלואה. גם התוכי המרהיב, שחוזר ופורש כנפיים בצילומים ועל מסכי פלזמה בעבודות של הצלם הנורבגי סולב סאנדסבו, צבעיו חיים עד כדי כאב, יפה עד כדי שהוא נראה לא אמיתי. בפעם המי יודע כמה שרואים אותו, הנה הוא שוב, מעל למחלקת הבישום המשוכללת, נראה שמדובר כהערה אירונית, תזכורת של החנות לעצמה וללקוחותיה: הבל היופי, אתם יודעים. אבל זאת בטח רק מכת החשמל, שיישרה לי קצת את סדר העדיפויות.

* מפריזה, 22.9.08, 24 שעות, ידיעות אחרונות

באותו עניין:

קולט: ביקורת בית הקפה

הסלבי, צלם ומאייר, צילם את שרה, הבת של קולט, בחנות שלה.

אבל המוזיקה טובה, העיצוב מסורתי, הסועדים האחרים נאים בעיני, והכי הכי חשוב וסיבת הקיום:

מוס השוקולד. כשמזמינים מוס שוקולד מקבלים קערה, נניח בגודל של סיר הפירה בליל הסדר. המלצרית מניחה את הדבר המפחיד והמפתה הזה, עם המוס הדביק והסמיך והכהה, כמו שאני אוהבת, עם צלחת לעצמנו וכף הגשה בממדים צבאיים כמעט, ומודיעה שהיא חוזרת עוד חמש דקות.

עזבו את זרם התודעה של המאבקים הפנימיים שהתחוללו בי במהלך חמש הדקות האלה, ונסו בעצמכם. רק כדי לחסוך לכם צרבת, אומר ששלוש כפות גדושות מהדבר הנהדר הזה, מספיקות לשניים, ויכול להיות שאפילו הן היו קצת יותר מדי.

Chez Janou, 2, rue Roger Verlomme, 3eme. 01.42.72.28.41

Metro: Chemin-Vert, Bréguet – Sabin, Bastille

פתוח כל השבוע, צהרים וערב

רשימת המסעדות השוות של פריזאית

Galerie Emmanuel Perrotin

חצרות הבתים הם מקור לא אכזב להפתעות בפריז. מציצנים סמויים זוכים לתגמול כל כך מספק בפריז, כי רבות ההצצות שמסתיימות בתגליות מרעישות. אני הצצתי לחצר ברו דה טורן 76, כשהיינו בדרכנו לרו Charlot, והתברר שלא רק שיש שם חצר פנימית יפה ובה גלריה ענקית, עם חלל יפהפה של שלושה אולמות גדולים וגבוהים, שגרם מדרגות מפותל מוביל אליהן, אלא גם באותו זמן בדיוק התקיימה שם פתיחה של תערוכה של אמנית יפנית בשם איה טאקאנו, שלא התעלפתי מהעבודות שלה, אבל בהחלט כן מהקהל שבא לחלוק להן ולעצמו כבוד ראשון.

והכי מכולם מאשה מבוגרת, לבנה מאוד, בשמלה שחורה, עטופה בצעיפים שחורים, מגבעת שחורה שמתרוממת שלושים סנטימטר מעל הקודקוד שלה עטופה גם היא בצעיף שחור מרפרף, וכמובן משקפיים שחורים וגברבר צעיר שפינה לה את הדרך ממטרידים ותיווך לה את העולם, כלומר את החלקים היחידים בו שרצתה לפגוש. אני לא יודעת מי האשה הזאת*, אבל גם היא חלק מחוויית הביקור בגלריה עמנואל פרוטין, שיש לה סניף נוסף בפריז ברחוב סן קלוד וסניף אחר במיאמי. פרוטין הוא סוחר אמנות עם טעם טוב ודי מהפכני ביחס לפריז, שלא מוותר על הפן המסחריים בעסקי האמנות. די אם נציין, למשל, שהוא הסוכן בר המזל של סופי קאל. חלל התצוגה הוא, כאמור, מצוין, והבחירות עדכניות ומרתקות, ככה ששווה לבדוק מה מוצג שם בזמן שאתם באים לבקר.

* קראתי את הראיון המצוין של מאיה נסטלבאום עם אמילי נותומב. ואז הגעתי לפסקה הזאת:

"מדובר בטיפוס בלתי שגרתי. אין לה מחשב, היא לא מחוברת לאינטרנט ולא מחזיקה טלפון סלולרי, כך שלא קל ליצור איתה קשר. אחרי חצי שנה של ניסיונות כושלים, נפגשנו במקרה באירוע ספרותי. נותומב לבשה את התחפושת שלה – בגדים שחורים, ארוכים ודרמטיים, שמכסים אותה מכף רגל ועד ראש ומגבעת קטיפה גדולה לראשה. "תכתבי לי מכתב", ביקשה, "ותצרפי את מספר הטלפון שלך. להתראות בקרוב", זרקה וברחה. שבוע אחר כך היא התקשרה. "יש לי רק יום אחד בשנה שאני יכולה להיפגש איתך", אמרה בפסקנות, "בשבוע הבא"."

ופתאום הבנתי, שכנראה, אולי.

** או אולי זאת זאת. אוף, כמה נשים עם מגבעות שחורות שמהן תלויות מטפחות שחורות מתנפנפות יש בעיר הזאת.

Galerie Emmanuel Perrotin, 76, rue de Turenne, 3eme

01.42.16.79.79

Metro: Saint-Sebastien Froissart

Yves Andrieux / Vincent Jalbert. 55, rue Charlot, 3eme. 01.42.71.19.54

Metro: Filles du calvaire, Temple, Republique

לא רחוק משם:

שוק הילדים האדומים

Square du Temple – גינה נפלאה ושוקקת חיים, גם לילדים

maje

אוהבת אותם הרבה. יש איזה קומבינציה של נשיות פריזאית, מעט ניו יורקית, משהו שהוא מעוצב מספיק כדי להעיז להיות קצת גראנג'י ועדיין מאוד נשי, רומנטי ואף מעט סקסי, ובאופן הפריזאי: בלי להיות חושפני או זול. וזה גם לא מאוד יקר. 

42 rue du Four, 6^e. 

9 rue des Blancs-Manteaux, 4^e.  

ושאר החנויות כאן: Maje-paris.fr

עוגת תותים

אני יודעת שזאת טענה שנשמעת מגוחכת, אבל היא אמיתית לגמרי: בפריז חסרים בתי קפה טובים. זה מתחיל בזה שהקפה כאן רע מאוד, ממשיך בעובדה שבדרך כלל או שאוכלים כאן קרואסון או טארטן (בגט עם חמאה וריבה), ומעטות הן ה-Petites Dejeuners ויקרות המה. והנה, דורית, חברתי, הגיעה עם ההמלצה השווה ביותר הזאת לבית קפה, שהוא לא רק משמש כבית קפה במובנו התל אביבי והמדויק, כלומר מקום שבו אפשר גם לשתות קפה וגם לאכול משהו בינוני וקל, אלא הוא עושה את זה מעולה כל כך. 

הפתעה בכוס תה: Le Loir Dans La Theiere

Le Loir Dans La Theiere צריך כנראה להקרא בית תה, לפי שמו, אבל הרשו לי להתעלם מהעובדות. זה מקום מקסים, ניו יורקי בעצם בתחושתו הכללית, של רהיטים שונים, פוסטרים על הקירות (עלינו הביטה אחינועם ניני), ואוכל מעולה, לא פחות. אכלנו סלט מצוין וטארט מעולה ועוגת תותים שעכשיו, עכשיו הייתי אוכלת עוד אחת כזאת לבד, למרות ששתי הנשים בשולחן למרגלותינו אכלו עוגות מרנג עצומות בגודלן, iles flottants, שנגמרו רגע לפני שביקשנו אחת כזאת גם לעצמנו. 

הפתעה בכוס תה: Le Loir Dans La Theiere

Le Loir Dans La Theiere. 3, rue des Rosiers, 4eme. 01.42.72.90.61

Loft Design by

לופט היא מהחנויות האלה שעושות לך חשק להצטלם או לפחות לצלם. תכנסו לחנויות שלהם, שמורכבות למופת משחורים ואפורים והרבה עץ ועור, כדי ליהנות מסט הצילום הפוטנציאלי המצוין שהם ארגנו שם ללקוחות שלהם. אם הייתי צלמת, הייתי מרכיבה את המלתחה שלי מהאפורים-שחורים-מקסימום כחולים שלהם לעבודה, וגם אם הייתי במקרה צלמת חתונות, ולמרות הטונים השקטים, בגלל הגזרות המצוינות, איזה תחכום שקט והחומרים המצוינים, אני בטוחה שהייתי מרגישה גם נוח וגם יפה לבוא ככה לחתונה, בג'ינסים הדקים והמצוינים שלהם, עם המצלמות הכבדות תלויות על הכתפיים שלי, העטויות בסוודרים המהממים של לופט, דקיקים ועשויים מקשמיר רך ונעים.

אבל זה כמובן, אם הייתי צלמת חתונות מעולה ומרוויחה היטב, כי שלא בסיילים, הם לא זולים. במונחי פריז, 

אני מניחה שהם נחשבים כתמחור ביניים, אלה לא בגדי מעצבים אבל גם ממש לא H&M, תודה לאל. הפריטים שם עולים סביב המאה יורו, אבל בגלל המונוכרומטיות והארציות שלהם, זאת בהחלט יכולה להיות העליונית המחממת והנוחה שתלבשי כל החורף. 

אבל הכי שווה: הבגדים שלהם ממילא קצת אנדרוגניים (שעל הבחורות הנכונות זה הכי נשי שיש) והם לא מפלים את הגברים, וגם עבורם יש שם מכנסיים וחולצות וסוודרים מצוינים. זה כמעט המקרה היחידי שבו לא הייתי מסרבת לצאת בתלבושת זהה כמעט לזו של בעלי.

12, rue de Sevigne, 4e. 

20, rue de Francs Bourgois, 4e. 

maison-des-metallos1

אם במקרה תרצו לקנות מסבחה, כלומר מחרוזת תפילה, או מזרן שמתאים לכריעה במסגד או בגדים רחוב ז'אן פייר טימבו הוא הרחוב בשבילכם. בין איטליזים בהכשר מוסלמי "(הלאל), חנויות לספרות קודש קוראנית בעיקר, ובגדים צנועים בכל המידות, אפשר למצוא רמזים לשיקום המדובר של בלוויל. בכיכרונת מתוקה ומתחדשת, נתקלים פתאום בקפה שהוא לא רק של גברים שיושבים בלי סוף על קפה שחור, אלא כאלה שמצליחים לשלב תושבים אחרים של הסביבה.

מזון דה מטלו הוא הצד היפהפה של ההתחדשות. זה מבנה שהיה עד לפני כמה חודשים מט לנפול ושיפוצים מסיביים חיזקו והפכו אותו למקום יפהפה ומיוחד, ויותר מזה, לבית לתרבות אלטרנטיבית. יש שם ערבי היפ הופ ותערוכות קבוצתיות של אמנים פלסטינאיים, קונצרטים, הרצאות, סדנאות של ריקוד ותאטרון, הצגות יחיד ומופעים לילדים. וחוץ מזה, עושים שם לפעמים פורימונים לילדי השכונה, סתם ככה בלי סיבה. כדאי לבדוק באתר מה יש שם לפני שאתם מגיעים ואם אתם בסביבה, לקפוץ סתם כדי להתרשם מהמקום שנראה שישחק תפקיד חשוב בסצנה האלטרנטיבית בפריז.

Maison des metallos – establissement culturel de la Ville de Paris

94 rue Jean-Pierre Timbaud, 11eme

M: couronnes, Parmentier

www.maisondesmetallos.org

01.48.05.88.27

לא רחוק משם:

סקירה מקיפה של רחוב Timbaud, אחד מרחובות הבארים והבילויים המקומיים והמעניינים.

שוק הילדים האדומים

ליד אחת מצמתי הרחובות המקסימות ביותר, שארלו וברטאן, בצפון המארה, פועל שוק הילדים האדומים, השוק העתיק ביותר בפריז, שנוסד בשנת 1615. כנראה שקוראים לו כך על שם בית יתומים סמוך שהחוסים בו לבשו תלבושת אחידה אדומה.

זה שוק מקורה ברובו, שאפשר לפספס בקלות, וממש חבל. כי לא רק שהדוכנים יפים כמו בכל שוק פריזאי, ונדמה לי שאף יותר, אלא שבצמוד להם פתוחים שולחנות, שאפשר להסב אליהם וליהנות מתנובת השוק. ראיתי שם אוכל מרוקאי שמוגש בטג'ינים שנראה מעולה, וגם סלטים שהזכירו לי – לטובה, לטובה: סלטים בפריז זה לא משהו בכלל – בית קפה קטן שפעל פעם ליד שוק הכרמל. בתוך השוק יש גם גינה אחת שמופקעת לטובת הציבור, ובראשון השמשי ההוא, פתחו גם שם שולחן.

Le Marche des enfants rouges. 39, rue de Bretagne

Metro: Temple, Filles de Calvaire

פתוח: שלישי, רביעי, חמישי 8:30-13:00, 16:00-19:30

שישי, שבת 8:30-13:00, 16:00-20:00

ראשון: 8:30-14:00

לא רחוק משם:

בפינת הרחובות Charlot ו-Bretagne בימי ראשון יש שוק רחובי נחמד, שמוכרים בו חפצי נוי עם אפיל עתיק לבית, כוסות ואהילים וכובעים וכאלה מין. ובאותה צומת יש בית קפה, שמזכיר לגמרי בעיצוב ובאווירה את שילר'ס ליקרס בר הניו יורקי, עם קהל שאת רובו אפשר היה לצלם להפקות אופנה רחוביות ספונטניות וארוחת בוקר עם המבורגרים, כמו בבית. איזה כיף.

באותו עניין:

רשימת השווקים המלאה בפריז לפי רבעים. שימו לב לימי הפתיחה ולשעות.

]]> http://parisait.com/2008/05/04/%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%a5-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%93-%d7%a9%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d/feed/ 1 48.8631325 2.3620529 http://parisait.com/2008/05/03/82/ http://parisait.com/2008/05/03/82/#comments Sat, 03 May 2008 10:00:17 +0000 http://kinneretr.wordpress.com/?p=82  

Colette

קולט היא החנות השווה ביותר שהיינו בה בפריז, וכנראה גם בעוד כמה מקומות. אם נניח תרצו לפנק אותי בתלושי חג לאיזו שהיא חנות בעולם, אז בבקשה תעשו את זה לשם. אפילו אם בא לכם לקנות לי מתנה בלי פתק החלפה, בבקשה שזה יהיה משם, כי זאת החנות המגניבה ביותר בעולם (המערבי. טוב, זה שהיינו בו. לאחרונה). יש שם קולקציה נפלאה של בגדי מעצבים וגם של טי שירטים, של בשמים ושל מגזינים עדכניים ומגה קוליים של עיצוב ואוספים פרטיים שלהם של מוסיקה, יש שם קולקציה שעוצבה במיוחד בשבילם על ידי מעצבי על של נרתיקים מחזיקי PSP, הוא הגדג'ט הלוהט של הרגע, הפלייסטיישן הנייד והסקסי. בין לבין, גם במדרגות וגם בשירותים, מוצגים פריטי אמנות של העדכניים והלוהטים שבאמנים הצעירים. בקיצור, הכי מגניב שם שיש.

קולט ווטר בר

אפשר היה להניח שמקום כזה הוא מלכודת לתיירים, ולמה לעצור שם לאוכל. מה גם שהיות המסעדונת שבקומת המרתף שם בר מים, הוא מין טריק כזה שאפילו בתל אביב נכשל כבר לפני כמה שנים. אבל ניסינו וכדאי לכם מאוד לנסות גם. מאוד מעושן שם, וקחו את זה בחשבון, אבל אם תעשנו גם אתם אולי לא ישימו לב שאתם, כמו שאנחנו עשינו, מורידים דרמטית את מפלס הקוליות במקום הזה. במרתף המעושן הזה, עם השולחנות הטוריים והמנורות המשתלשלות מלמעלה, ובקבוקי מים מכל העולם (כולל עין גדי, אגב), נמצא המיצוי המוצלח ביותר של הצרפתי הקולי, החתיך, יפה התואר וכנראה שגם בעניינים. וגם הצרפתיות שם כאלה.

Colette

והאוכל – מצוין, מנה אחרי מנה. הוא קליל וברובו צמחוני; למרות השמועות, כנראה שבכל זאת קל יותר להיות צרפתיה לוהטת כשאת חיה על ירוקים מאשר אחת שניזונה מסטייקים ופרופיטרול. אכלנו שם את האנטיפסטי המעודן שנתקלנו בו לאחרונה, שאפילו הקישואים בו הצליחו להיות סקסיים, וקיש כרישה שסתם היה משובח, וגם תותים בשמנת ומוס שוקולד מצטיין ומקושט בנקודת זהב אכיל, בשביל הקומפוזיציה. שתינו ווס, מים נורבגיים ב-7 יורו ל800 מ"ל, והשלמנו בסיינט ג'ורג', מים בבקבוק שעיצב פיליפ סטארק, שאני מקווה שלא אותו, הסתמי והכעור, הוא מציג בתיק העבודות שלו. המלצר היה קצת בשוק מכמות האוכל שהזמנו, שכנראה לא אופיינית למקומי הנפוץ, אבל המשיך לפנק את התינוקת במקלות שוקולד ובפקקים מעניינים של בקבוקי מים מהעולם. התינוקת, מצידה, איתרה את בראד פיט המקומי יושב ממש ממול (ולידי!), ושיגרה לעומתו כל כך הרבה חיוכים מתחנחנים, שעד עכשיו אנחנו תוהים איכה הצליחה לצבור מניירות של בת שש עשרה נועזת בתריסר חודשי חייה. תזכורת: צריך לבדוק מה בדיוק קורה שם בגן השעשועים.

אוקטובר 2005

Colette, 213 rue saint-Honore, 1er. 01.55.35.33.90

Metro: Tuileries, Pyramides

פתוח: שני עד שבת, 11:00-19:00. ראשון סגור.