התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות

המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה

המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

דווקא ניסיתי לקפוץ מבעוד מועד, ככה בספונטניות, לתערוכה של פיקאסו והמאסטרים שלו בגראנד פאלה, הפקת ענק שבחסותה יובאו מארבע קצוות תבל ציורים של פיקאסו כדי להעמיד אותם לצד הציורים שבהשראתם צוירו, עבודות של רמברנדט, מאנה, רנואר, אל גרקו, גויה ואחרים. אבל עם כל ההנאה שבמחשבה על היכולת לבקר בגראנד פאלה בספונטניות, רצוי היה להתעדכן בשעות הפתיחה, ולהיזכר שרוב המוזיאונים בפריז סגורים בימי שלישי ושהגראנד פאלה לא מתעורר עד שתיים עשרה בצהריים.

מרגע שנפתחה ברעש גדול, התערוכה היקרה והיוקרתית הזאת, גולת הכותרת של משולש תערוכות של פיקאסו (האחרות בלובר ובמוזיאון ד'אורסיי), היא משכה אליה המוני מבקרים, תורים מתפתלים וביקורות אכזריות למדי. ההצגה של העבודות גרנדיוזית ומניפולטיבית, הבחירה בפיקאסו פופוליסטית, מותגית ומסחרית, ומייקל קימלמן, המבקר של הניו יורק טיימס, אף כתב שההשוואה בין העבודות של פיקאסו ובין אלה שנתנו לו השראה, איך לומר, לא מי יודע מה מחמיאה לו.

מסתירים. אבל גם הקהל הוא חתיכת יצירת אמנות

שבע מאות אלף איש לא קראו את הביקורות, או שהצביעו נגדן ברגליים, המשיכו לצבוא על הדלתות ולהמתין שעות בקור האימתני של החורף הפריזאי הקשה בעשור האחרון. הלומי הצלחה וביקוש ונטולי אפשרות להאריך את התערוכה היקרה הזאת, החליטו בגלריות הלאומיות לעשות את המעשה המתבקש והבלתי צרפתי לחלוטין: להקשיב לרחשי הקהל, להרחיב את שעות העבודה של המוזיאון ובשלושת הימים האחרונים של התערוכה לפתוח אותה למבקרים למשך 83 שעות רצופות.

מוזר ומרגש הוא אמצע הלילה במוזיאון; מוזר ומרגש עוד יותר, הוא התור הקבוע של מאות האנשים שהשתרך מול הכניסה הצדדית של הגראנד פאלה, בכל שעה, באפס מעלות. הנה לכם פרק ב"הישרדות" פריז. אנשים לא מוותרים על מקומם בתור, גם כשאנשי האבטחה, מוסרים להם את הערכתם, במבט מלא אהדה, כאילו היו סניטרים שעובדים בקרבת חדר לידה: "שלוש שעות, פחות או יותר". הקור מחשל ומגבש, מעטים בלבד עוזבים באמצע, ומישהו, שסוף סוף נפתח בפניו חבל הקטיפה, וזכה לטפס במעלה המדרגות הספירליות, צעק מהמרפסת לקהל הממתינים: "יס, ווי קאן!", ונענה בנהמה קולקטיבית של הזדהות, תקווה וגורל אחד, של מי שכנראה סבורים ששעתיים באפס מעלות הן מס לגיטימי לשלם כדי להכנס לתערוכה שהתרשלת ללכת אליה בזמן.

באחת עשרה בלילה, הצפיפות באולם הראשון של התערוכה כל כך גדולה, שאת התמונות אפשר לראות בהבזקים, כשהאנשים שמולן זזים לתמונה הבאה, ובטרם אלה שאחריהם הספיקו לקלוט שהם יכולים להתקדם הלאה. האולם שלאחריו כבר מרווח יותר, ואפשר להשתהות מול התמונות, אבל הקהל שהתקבץ בחדרים האלה, למרות אמצע הלילה וקור הכלבים, הוא זה שמושך את תשומת הלב. קשה להעלות על הדעת מיצוי מדויק מזה של פריזאיות טהורה, נטולת חריגים. כל כך הרבה משקפיים מעוצבים במקום אחד. האנשים מסביבנו עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ילדים במכנסיים טובים ושמוטים, עם שיערות בעיניים ואמא עייפה, מרכיבים בצייתנות את האוזניות של האודיוגייד, מעל התסרוקת, כאילו היה אייפוד עדכני, ילדה בבלונד-תותי מצביעה על לוחית המידע שליד אחד הציורים, ואומרת לאמא שלה, כמו מאושרת מפגישתה עם מכר רחוק: תראי, אמא, פוסן! ככל שהזמן עובר, והשעון מצלצל חצות, מצטרפות גם חבורות קטנות של בני שמונה עשרה בערך, בשיער בורק מתוספים, מיטב מלבושי המועדונים שלהם והתלהבות מהעבודות של פיקאסו, מהדימיון והשוני בין המקור וההתיחסות המאוחרת אליו.

כמה יפה. פיקאסו ברגע של מרחב יחסי

חלק מהעבודות של פיקאסו מפעימות. דווקא העבודות המוקדמות שלו, הריאליסטיות, שבהן הוא מצייר את עצמו, צעיר, מפתיע ושונה מאוד מהאייקון שלו המוכר היטב; דמיינו, למשל, פיקאסו עם שיער שחור ועבה. גם בציורי הילדים והנערים שלו יש איזה תום, שעבודותיו המאוחרות איבדו לטובת אירוניה חריפה. באופן אחר, מרתקת גם סדרה של פורטרטים, קטנים, שמנוניים ובוהקים, שיש בהם איזה זיק ון גוכי מטורף. והביקורת לא תמיד טועה; עבודות אחדות מקוממות כשהן ניצבות, מופשטות ופשטניות, או מתחכמות מדי, ליד המקור המפואר שבהשפעתו צוירו.

אז מה. הצפיה באמנות בחצות הליל, ההמתנה הארוכה, הסבל הפיזי והצפיפות האנושית, יוצרות איזה מין רטט, כמו זה של תחנת רדיו שמכוונת כמעט בדיוק, שהמחט שלה החליקה מרחק מילימטר ממקומה המדויק על הסקאלה, רטט של אנשים שהוצאו מהקשרם.

כמו יום הפוך בצופים, כמו סיור לילה במאפיה, בתחנת משטרה ובמערכת עיתון, כמו מרתון סרטי סטודנטים בסינמטק שמסתיים בביצה מקושקשת צבאית כמעט בשש בבוקר, גם בלראות את פיקאסו באמצע הלילה, יש משהו מערבל. זה לא רק שאנחנו נכנסנו לממלכת הלילה, להפריע לה עם עניינים מובהקים של יום, זאת היא שהעיזה לחדור אלינו.

ככל שהתערוכה נמשכת ומעמיקה, הוא שתמיד מעדיף תכניות מלל, על פני כל דבר, מרגיש בחסרונה של מוזיקה; פס הקול הסמיך של "דבר אליה" היה מתאים כאן יופי. הילדים המתוקים כבר קורסים על הרצפה בחדר המדרגות בין הקומות, הילדה התותית כבר מתרפקת על אמא שלה, וכל הקהל הזה איבד את הנחישות שעמדה לו בדרכו פנימה לתוך המוזיאון, לטובת איזו עייפות וגודש רגשי. הציורים מסביבנו שופכים לתוך האולמות מוות, מין, אוכל, צבע, והתחרות העזה שמתקיימת בין הציורים הממוסגרים בזהב על האפור המחמיא של הקירות, מוסיפה רובד של חיים, מגבירה את העוצמות. בעייפות הגדולה שמסביב הכל נמהל למשהו שיכול היה להפוך לחלום מענג ומטריד, לו רק היו מחכות לנו באולם האחרון מיטות מוצעות. כבר אחת וחצי בלילה, ולוקח לי די הרבה זמן לחשב, שזאת השעה התשע עשרה ברציפות שאני על הרגליים.

ביום שישי, המטרו האחרון מאוחר הרבה יותר. מהרכבת הנגדית נפלטים עשרות צעירים טריים ומלאי עזוז. התחזית עבורם הולכת ומשתפרת ככל שמתקדם הלילה; באחת וחצי בלילה היא עומדת על שעה וחצי. כשאנחנו יוצאים מהמטרו מול הבית, המדרכות , כמו תמיד כאן בחורף, שחורות מאוד, מבריקות וחלקות, מראות מפתיעות בחדותן של מה שמתרחש עליהן. גם אנחנו בלילה קצת ככה, השתקפויות שחורות, מבריקות ומחליקות של עצמנו.

תיכף ניכנס הביתה ונשלם לבייביסיטר, מין טכס קטן ובלתי נמנע שמצליח תמיד לכבות את הברק הלילי הזה. השבוע, אומרים, יירד פה שלג.

- פורסם השבוע ב"מפריזה", הטור שלי במוסף "24″ של ידיעות אחרונות

Picasso et les Maitres. המון מהכל

היינו. היה – - -

מרתק, יפה, קר, דחוס. הרחבה בהמשך.

(ככה זה, כשמציבים לי אתגר, אין לי ברירה אלא לעמוד בו).

אה, ולמי שקורא את הדברים מאזור חיוג 0033: לכו גם. יש עוד יממה שלמה עד סוף התערוכה.

]]> http://parisait.com/2009/02/01/picasso1/feed/ 0 http://parisait.com/2009/01/16/lebaratin/ http://parisait.com/2009/01/16/lebaratin/#comments Fri, 16 Jan 2009 21:00:37 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=2269

Le Baratin. הלוואי שכל הפריזאים היו שיעתוק של הקהל של לה בראטן

שלום, חזרנו.

אין זמן טוב מזה לחלק בנדיבות את פרטי המסעדה הכי כיפית בפריז של הפריזאים. שמה Le Baratin, היא נמצאת בבלוויל, על התפר שבין הרובע ה-19 ל-20, ואומרים ששם אוכלים השפים הגדולים ביום החופשי שלהם. אנחנו לא באמת יודעים לזהות את איל שני וחיים כהן המקומיים כשהם משילים את הכובעים הלבנים הגבוהים שלהם וטונות הפאסון, אבל רקל, השפית במסעדה הצפופה, השמחה והספונטנית הזאת, מבשלת אוכל צרפתי בסיסי, פשוט בטיפול חכם ומקורי. האוכל שם לא גאוני אלא פשוט, מוצלח מאוד ומעניין. ויכול להיות שזה, ולא גינונים ופינפונים, בדיוק מה שמתחשק לשפים לעשות ביום האחד בשבוע שבו הם לא מנהלים את פלוגות הבישול שלהם.

אז האוכל בלה בראטן טוב, צרפתי וקצת מודרני. אבל מה שהכי שווה שם זאת האווירה. כשאתם מזמינים (וצריך להזמין ללה ברטן) לכו על השעות המאוחרות, תשע וחצי-עשר. אז ממש ממש שמח שם. ואם במקרה אתם שישייה והזמנתם מספיק זמן מראש, נסו לבקש את השולחן העגול, נראה לי שהוא הכי כיפי.

Le Baratin. פריזאים מלאי שמחת חיים ותיאבון

הלוואי שהפריזאי השגרתי ברחוב ברחוב היה שיעתוק של הצרפתים בלה בראטן – עמוסי שיק, מלאי חיים, נחמדים אפילו ונון שאלאנטיים לגמרי, ואוהבים את החיים הטובים, ומבחינתם, החיים הטובים זה פעם בשבוע בלה ברטן.

ארוחה שם יכולה להסתיים במשהו בין 30 ל-40 יורו לאדם, תלוי ביין, ואל תבהלו מהמלצרים, הם רצים והם ממהרים, הם רק נראים כאילו הם לא יודעים מילה אנגלית אבל הם יודעים מצוין, והם רק נראים כאילו אגודת מלצרי פריז הכריחה גם אותם להיות לא נחמדים ללקוחות. זה רק מין הומור פנימי שלהם.

Le Baratin. מנות מצוינות, מעניינות ועשויות היטב

בפעם השניה שהיינו שם וביקשנו להזמין לנו מונית (שכחתי לציין: זה קצת רחוק מהמרכז, אבל שווה להרחיק עד אליה), הבעלים לא תפס תחנת מוניות בטלפון, כמקובל, ושאלתי מאיפה הכי קל לתפוס, שאלה טפשית, כשרחוב בלוויל העמוס למדי ממש ליד, אבל שאלתי. המלצר, שבדיוק התכופף לידי מעל הבר, להגיע למגבת או ליין או להשד יודע מה, אמר לי: אבל זאת הפעם האחרונה! ולא הבנתי על מה אני ננזפת. כשיצאנו החוצה, התברר שהוא התכוון, שזאת הפעם האחרונה שהוא עוזב את משמרתו והולך איתנו עד לרחוב בלוויל ותופס לנו מונית. בקיצור, נחמדות בלתי סבירה במסווה של רטנוניות פריזאית שגרתית. כשרקל יוצאת מהמטבח בשביל אחד מסיבובי השלום-הכל-טעים-לכם שלה, אפשר לראות שהמקום הזה, כולו כוונות טובות וביצועים מצויינים.

Le Baratin
3 rue Jouye Rouve; 20e.
tel: : 01.43.49.39.70

Metro: Pyrénées, Belleville

וככה זה הולך: אתם הולכים לכם ברחוב כלשהו, ושומעים שירה סוחפת, בקול גדול ועם הרבה זיופים. השירים לרוב יהיו לכם מוכרים, משהו משנות השישים שבעים, משהו שתוכלו להשתלב בו בקלות. הבר שממנו תבקע השירה יהיה בלתי אופנתי בעליל. תכנסו, יברכו אתכם לשלום, ואם תהיו ברי מזל כמונו, יתקעו לידעם חוברת מנוילנת של שירים, ויציעו לכם לבחור. כמונו, לא יהיה לכם מה לבחור, תבחרו בעמוד אקראי ותזכו לתשואות מהקהל, כמו לכל פעולה אחרת שתעשו, כי הקהל כבר מאוד שיכור בשלב זה של הערב. אתם תחזיקו חזק את החוברת ותנסו לעקוב אחרי הוראות נגן הגיטרה או הברמן או מזכירת הקיבוץ, ולהצטרף לשירה; כי לשמחה הגדולה כבר הצטרפתם. בסוף הערב, שני שירים אחרי שנכנסתם (תמיד אתם מוכרחים לאחר, אה?) יעבירו כובע וכולם ישימו חצי יורו, ורק לכם יהיה רק שטר של חמישה יורו לתרום, אבל זה לגמרי שווה את זה.

Le Cinquante, 50, Rue de Lancry

Tel : 01.42.02.36.83

M: Jacques Bonsergent‏

mon ami pierre

גילוי הביסטרו הזה שמור לחמי וחמותי, שבאים לבקר אותנו כאן מספיק כדי לאמץ מקום קבוע משלהם. באזור האהוב עלי ברובע ה-11, ליד Faubourg St. Antoine,  Square Trousseau ו-rue Charron המוצלחים, יש רחובצ'יק שחבל לפספס, רחוב יד הזהב, Rue de la Main D'or. יש בו תיאטרון קטן, וחנות יפהפיה של מרצפות שעושה חשק להחליף את הגרניט פורצלן במשהו יותר מיוחד וגם את הביסטרו הזה, הביסטרואי כל כך וידידותי למשתמש, של החבר שלי פייר. 

mon ami pierre

זה מקום קטן, שכונתי במופגן, שלפי הבעלים העגול והחייכן שלו, נראה שאפשר היה למצוא אותו בדרום צרפת. זה בדיוק מה שאני אוהבת במקומות האלה, ברחובות הקטנים והמרוחקים חמש דקות הליכה מהמרכז.

האוכל שם טעים, אכלתי שם איזה סטייק לימוזין משובח שלא עושה מעצמו עניין, וההוא שממול לקח איזו מנת יום מוזרה עם מאגרה דה קאנאר על ספגטי, משהו שמזכיר את מנת הדגל של ספר הבישול של חיים כהן, מנה מקושקשת וטעימה. 

באמצע הערב הגיע אקורדיוניסט לחמם את האווירה, ואמנם רק הבעלים ריחף במלוא גודלו בחלל המסעדה, אבל מתברר שבצרפתית נגינת אקורדיון היא עניין פיוטי ונעים יותר מזאת הישראלית, ותמיד מצחיק לשמוע איך לא משנה איפה תלחץ על אקורדיון, בסוף ייצא ממנו "הבה נגילה". היה כיף לגמרי, ועם כוס יין אחת זה עלה משהו כמו שלושים יורו.  

L'Ami Pierre, 5, rue de la Main d'Or. 01.47.00.17.35

פתוח: ב'-שבת צהריים וערב. 

Métro: Ledru_rollin, Faidherbe-Chaligny

maje

אוהבת אותם הרבה. יש איזה קומבינציה של נשיות פריזאית, מעט ניו יורקית, משהו שהוא מעוצב מספיק כדי להעיז להיות קצת גראנג'י ועדיין מאוד נשי, רומנטי ואף מעט סקסי, ובאופן הפריזאי: בלי להיות חושפני או זול. וזה גם לא מאוד יקר. 

42 rue du Four, 6^e. 

9 rue des Blancs-Manteaux, 4^e.  

ושאר החנויות כאן: Maje-paris.fr

giraffes-en-zoo-vincennes

שני יערות גדולים נמצאים מחוץ לפריז אבל סופחו אליה, והם נהנים כרגע מהשייכות לתחילית המיקוד היוקרתי 75 (המיקוד של פריז הוא 75, ואז 0 ואז מספר הרובע, כך שאם בידיכם כתובת מפורטת, כך אפשר לדעת את מספר הרובע  75001 מציין מקום שנמצא ברובע הראשון, 75012, למשל, מציין את הרובע ה-12). אז יער ונסן, bois de Vincennes נמצא ברובע ה-12.

parc-floral

הוא עצום בגודלו, יש בו הכל מהכל, מסוסי פוני ועד קרקס ובטח אגם וסירות וגם manege, הקרוסלה הצבעונית, ששום טיול ילדים פריזאי אינו שלם בלעדיה (או בלי עשר כמותה) אבל יש בו עוד כמה דברים שווים לאללה: 

האחד הוא גן החיות, שהוא גן מלאכותי ונחמד, עם פינגווינים וג'ירפות. 

השני הוא האקווריום של פורט דורה: המלצה חמה לימים גשומים מאוד: אקווריום מוצלח של המון דגים ופירות ים, מנמואים קטנים ומפוספסים ועד לתנין ענק, מכוער ומפחיד. הילדים נהנים שם מאוד. 

aquarium-porte-doree

והשלישי הוא Parc Floral, שנמצא מול Chateau de Vincennes: האמת היא, שהגנים היפהפיים שבלב העיר – לוקסמבורג וטיולרי בראש ובראשונה, הם מספיק ירוקים בשבילי ומספיק קרובים בשביל להסתפק בהם בטיול קצר לפריז. אבל במקרה שאתם מתגוררים לא רחוק מקצה הרובע ה-12, ואוהבים גנים, פרחים, פרפרים ו/או מוזיקה או שיש לכם ילדים שזקוקים להתרוצצות הגונה, Parc Floral הוא מקום מקסים מאוד ורב פעילויות. זה יער גדול ובו הרבה חלקים שמוקדשים לפרחים, חלקם נדירים ומיוחדים וחלקם סתם יפהפיים, יש בו ביתן של פרפרים, וביתן של עצי בונסאי, וגם מספר גדול של מתקנים לילדים, וגם מגלשות ענק, אומגה, בריכת כדורים. יש בו מקום לפיקניקים ויש גם מסעדות והרבה עגלות עם ארטיקים ובקיץ יש בו המון מופעים של ג'ז ומוסיקה קלאסית. 

parc-floral

מרבית השנה הכניסה היא חינם. בסופי השבוע של חודשי הקיץ, אז מספר הפעילויות גדל עוד יותר, הכניסה עולה 5 יורו לאדם, לילדים מתחת לגיל 7 הכניסה חינם. 

Metro: Cahteau de Vincennes

La Fournee Daugustine Boulangerie

בצומת המאובקת הזאת של הרחובות Ave. Courteline ו-Boulevarde Soult, ברובע ה-12 עמוק לכיוון הפריפריק, נמכר בפחות מיורו קרואסון שוקולד חמאתי, רך, נימוח, טוב יותר מהרבה פן אה שוקולה שטעמתי כאן. פאן אה שוקולה זה עניין של טעם אישי, והחיפושים עדיין, אבל אם במקרה אתם באזורPorte de Vincennes  (שהוא לא במרחק הליכה מיער ונסן, אל תטעו), תבדקו אותו. 

ה-Boucherie הצמודה אגב, מוכרת בשר של פרות שמנות ויפהפיות מלימוזין, וזה בשר יקר ואיכותי מאוד מאוד. הסטייקים מגיעים כל כך יפים, עטופים בנייר העטיפה, שאנחנו מתמהמהים לצלות אותם.

ואם הגעתם עד הלום ואתם מאובזרים במטבח וחשק לבשל, חמש דקות הליכה מפורט דה ונסן נמצא רו דה רנדוו, על חנויותיו המצוינות: בשר (אבל תקנו אצל ההוא מהלימוזין, הם ברנדוו מצוינים אבל הוא הרבה יותר טוב), דגים, פירות וירקות מדוגמים אצל טוני וגבינות. אבל בעניין המאפים, אם לא קניתם בלה ברטאן, תתתאפקו עוד קצת עד Fournee d'Augustine  בכיכר Nation, יש להם מאפים טובים וקינוחים טובים עוד יותר. 

Metro: Porte de Vincennes, Nation