{משבר הגז, הגרסה הביתית. ציור: תמי בצלאלי}
אני מתחילה מהאמצע. יש לי עוד הרבה מה לספר על כל מה שהיה קודם; חלק גם אספר.
אבל ביום חמישי שעבר, רגע לפני שירד הערב ועלה סופהשבוע, בדרכי הביתה הרחתי ריח של גז.
אני מאוד רגישה לריח של גז. למעשה, יומיים קודם סימסתי לשכן מלמטה וביקשתי שיאמר לי אם גם הוא מריח גז, כי נדמה היה לי, אבל הוא שלח את אשתו חדת החושים לבדוק, והם שיקללו את הממצאים והודיעו שהכל בסדר. אז הכל בסדר.
משפצים אצלנו עכשיו. הבניין הזה שבו אני גרה, שבו אנחנו גרים, בן 81 שנה. בתיק הבניין שלו בעיריה יש את טופס האכלוס שלו, ב-1935. יש גם המון מכתבים של שכנים, שמתלוננים האחד על השני, הרבה הלשנות על סגירת מרפסות וחריגות בנייה ודו"חות מהפיקוח העירוני. בתיק הבניין מתועדים סכסוכים זקנים ממני, אבל אין בו תיעוד לכך שהבניין אי פעם שופץ. ואגב, גם לא עדות למרפסת, ולו אחת, שנפתחה מחדש בעקבות ביקור הפקח.
ועכשיו משפצים את הבניין. לא תמ"א 38. ולא 38 ב', ולא בינוי פינוי. אפילו לא העברת זכויות הבניה לקבלן אחר. משפצים, מכספנו, את מה שהיה צריך לשפץ לפני עשר או עשרים או שלושים שנה או ארבעים: מקלפים את הטיח וסותמים את הסדקים, מסדרים את הצנרת, מתקנים את הביוב, מחליפים את המדרגות השבורות. אפילו לא מעלית? אפילו לא מעלית. רק מה שחיוני לשמירה על איכות החיים בבניין ועל ערכי הנכסים, או כל ניסוח משפטי תקף אחר שמצאתי בספרי החוקים כדי להצליח להוציא לפועל את השיפוץ. אולי-אולי גינה, אם נמצא עדות שהיתה שם פעם גינה. בינתיים, כמו לווייתן באוהאוס שנפלט אל החוף, יושב הבניין שלנו, גדול וכפול כניסות, על הפינה שבה נפגשים אחד הרחובות הגדולים של תל אביב ואחד הרחובות הכי יפים בה. מודה, אני מקרה קיצוני של לוקאל פטריוטיזם.
{פיקוס כינורי בחצר האחורי(ת). ואיך קוראים לעץ הנוכרי?}
נמוך ורחב, הוא רובץ שם, מוקף בעצים רחבי צמרות; הפיקוסים שולחים אליו כפות ירוקות מלמעלה ושורשים עיקשים מתחת, ועצים אחרים שאני מוכרחה לדעת לקרוא בשמותיהם, אבל חלקם וושינגטוניות ולאחד יש אזני פיל, והם מכסים עליו, ועוזרים, למי שרוצה ללקות בעיוורון חלקי, לראות בניין פשוט שהפרופורציות שלו מושלמות והוא מוקף עצים, שציפורים מרחפות בין בדיהם, ולא את הבניין הסדוק, המוכה, עם גגוני האסבסט, והפרופילים הבלגיים וחלונות העץ והאלומיניום והתריסולים והרפפות והאיסקורית וארובת פח בת חמישים ומרזבים, שבורים ותקינים מכל התקופות, ויריעות גומי מאוחות בזפת, וכבלים של מים וחוטי חשמל וצינורות שמטפטפים מזגנים וחוטים של אינטרנט וכבלים של כבלים שמתרופפים על קירות הבניין. לו רק אפשר היה לתלות עליהם דגלונים צבעוניים, כל זה היה יכול להיות עוגת יומולדת מטורפת.
כשקנינו את הדירה, זמן קצר אחרי שהתחתנו, כלומר לפני המון שנים, סיפר לנו המוכר שיש לו ביד כתב כמויות. אולי אפילו הראה לנו אותו. לא היה לנו מושג כמה ארוכה הדרך מכתב כמויות לבניין משופץ. מעניין אם הוא ידע. קלאסיקה של בניין תל אביבי: רוב בעלי הדירות בכלל לא חיים בבניין, חלקם בכלל לא חיים בארץ. חלקם ירשו במשותף דירה או שלוש והם חלוקים בינם ובין עצמם לגבי מה לעשות איתן. חלק לא מדברים אלה עם אלה. חלק מהיורשים של בעלים א' לא מדברים עם היורשים של בעלים ב', מתוקף סכסוך עתיק המגובה בפתקים על ניירות משובצים דהים.
מכירים את זה שבסוף ארוחה רבת משתתפים במסעדה, כשמגיע החשבון ומתחלקים בתשלום, כל אחד מרגיש בלב נדיב סודי, כי הרי חישוביו המדוייקים מראים שהוא שילם יותר מכפי חלקו. ואיכשהו, בסוף תמיד חסר כסף לטיפ? אז ככה, רק בלי החד פעמיות, בלי השמחה שלפני החשבון ובלי הנדיבות.
עברו השנים, ועמם עוד נסיונות השתפצות. הוצא נגד הבניין צו מבנה מסוכן, שבסוף, במקום בשיפוץ, הסתיים בקול ענות חלושה בכמה טלאי מלט מכוערים, אחרי הדיינות משפטית מפרכת וכושלת.
אבל זה לא נורא; דיירים שוכרים לא מתרגשים מקירות עבשים במסדרון. או מהצפות ביוב. או מחולדות שריריות שרצות במהירות מפתיעה מהחצר האחורית היישר לפח שבחזית הבניין.
לפני שנה החלטתי שאי אפשר יותר לשאת את זה. את הבניין הזה, שכולו משל אחד פתלתל על נזמי זהב באף חזירים או על חזירות מוזהבת; את הקילופים ואת ארונות החשמל המתפרקים; את אין האונים מול הבלתי משלמים.
אז, כשאי אפשר היה לשאת את זה יותר, התחיל השיפוץ. שכנענו את מי שאפשר היה לשכנע, עד כדי רוב מספיק ליציאה לשיפוץ. תכתובות על תכתובות, ג'ימייל כמעט קרס: בכמות האנרגיות הרעות שעפו בינינו היה אפשר להחשיך את כל רמת גן. ידעתי שאני מכניסה שתי ידיים, עד המרפקים, לקופת שרצים. אבל גם היה די מסריח, תסלחו לי, לחיות כל השנים האלה במרחק בטחון לכאורי מביב השופכין הזה.
הייתי מספיק מיואשת, מספיק נחושה או מספיק אובססיבית, עד שיום אחד עלתה הגדולה הביתה ועדכנה ששמו על הבניין שלט המודיע על תחילת השיפוצים. בת השכנים קפצה מולו בצהלה; אולי מתישהו יצליחו לאטום את הקיר המחלחל מים והיא תוכל לחזור לישון במיטתה. אני הייתי, ועודני, גאה ודאוגה. ידעתי שמי שסרב, במשך עשרות שנים, לשפץ את הבניין או לשלם חשבון חשמל, לא בקלות יקבל את דין התנועה. שעוד יהיו כאן אינתיפאדות קטנות או גדולות.
*
"אינתיפאדות קטנות או גדולות"; אני תופסת את עצמי במילים. כן, כל העונג הזה קורה בתקופת האינתיפאדה השלישית, זאת שאם היו מעיזים לקרוא לה בשם, הוא אולי היה "אינתפיאדת המספריים". שלום פועלים ערבים עם מכשירים חשמליים רבי עוצמה, שלום גם לכם פועלים פלסטינאיים. ברוכים הבאים ללב המסוכסך של תל אביב, לפיגום שסובב את הבית שלי.
*
הם נראים נחמדים. צעירים מאוד. עובדים משבע עד שלוש וחצי; הסתדרות. אולי אפשר היה לגמור את העבודה בחצי מהזמן אם היו עובדים בכל שעות האור, אבל האמת שזה נותן לי תחושת שפירות מסוימת, השבע עד שלוש וחצי הזה.
בחמישי שעבר, קצת אחרי שלוש וחצי, קיבלתי סמס מהשכן מלמטה, שהפעם הם הריחו גז. הזמינו משטרה, המשטרה שלחה את מכבי האש, אלה סגרו את כל הבלונים ועכשיו מחכים לטכנאי גז, שיבוא לבדוק מאיפה הדליפה. אני צריכה לעשות משהו? לא, הבלונים סגורים, טכנאי הגז בדרך, רק שאהיה בעניינים.
ילדה אחת שטפה כלים (!) אחרי ארוחת הצהריים (!!) ובמקומה (!!!) שינעתי ילדה אחרת לחוג. בדרכי חזרה, כשהתקרבתי לבניין, הרחתי גז. זו לא היתה ארומה דקה של גז, אלא ענן נמוך ורעיל, שישב על צומת הרחובות הקטן שאליו פונה החצר האחורית הקטנה.
התקשרתי למשטרה. כבר ביקרו במקום, טכנאי הגז צריך להגיע, אמרו לי. ניסיתי להסביר להם שאנחנו לא מתבדחים כאן. שלפי כובדו של ריח הגז והיקפו המשוער של הענן, תיכף יהיה כאן פיצוץ ברמות של סרטים מצויירים. בודק, הבטיח, ומיד התקשרתי למכבי האש. אותה רוטינה: היינו כבר, סגרנו, בדקנו, הטכנאי בדרך. מה שקורה כאן, אני מנסה להסביר למוקדן, עכשיו כבר יותר ברצינות, זה יותר בהיקף של אסון צור. בלילה חברה שלי צחקה עלי שרק אני מסוגלת לתאר פיצוץ אפשרי במונחי מלחמת לבנון. הראשונה. למה לכל המלחמות והאסונות כאן יש מספרים סידוריים עולים כמו בשושלות מלכותיות מפוארות? האינתיפאדה השלישית, מלחמת לבנון השניה; בחיי, אפילו לאסון צור, יש הראשון והשני.
בזמן ההמתנה לכוחות הבטחון, העוברים והשבים מרחרחים באפיהם, ובמקום שיתרחש איזה כישוף סמנתאי, מסתמנת על פניהם הבעה שהיא שילוב של גועל ודאגה, מה שהיה יכול להיות סדרת צילומים די מצחיקה; ובכלל, אני די נקרעת בהתלבטות האם בעצם צריך לפנות את הבניין, וקודם כל את הבת שלי, או שאולי אני סתם היסטרית; בין הצורך להימלט על נפשי ובין החובה לנהל את האירוע. אחרי הכל אני ועד הבית. מגיעה הכבאית. הכבאי מתמהמה במושב הנהג, ואני מזעיקה אותו משם, והוא אומר לי "גיברת, כבר היינו כאן, כבר הזמנו טכנאי גז".
א: זהו; ברגע שקוראים לך "גיברת", איבדת כל תוקף בעולם הזה.
ב: אני יודעת שהזמנתם! אבל הוא לא הגיע! והדליפה עצומה! איך אפשר להשאיר את זה ככה? גם את, הוא אומר לי, בירוקרט, יכולה להתקשר לוודא מתי הוא מגיע.
בכל אסון יש רגע מבלבל, שבו אין לאיש מושג מה באמת גודלה של הסכנה. אני שונאת סרטי אסונות, אבל גם בצונאמי התאילנדי אנשים חשבו שמגניב לצלם סלפי עם הנחשול המגיע מן הים.
אני לא נכנעת ל"גיברת" שלו, ואפילו לא לחשד הפנימי, הקבוע שלי, בעצמי. אוקיי, בוא נשב על כוס קפה, נחלק בינינו את הסמכויות על האירוע, נבדוק מי מאיתנו באמת היה צריך לוודא שטכנאי גז יגיע למקום. אני מתאפקת מלהציע ודי מושכת אותו החוצה ולמטה, ממושב הנהג הגבוה, ואז גם הוא מתחיל להבין במה מדובר. נטען בדחיפות התואמת, נערך לבדיקה יותר יסודית, ואילו אני מבינה שאין לי על מה לסמוך, חוץ מעל אבינו שבשמיים. כלומר על עצמי. כמה מדכדך להיות חילונית או סתם אדם שעיניו בראשו. אני מכריזה, ביני ובין עצמי, על העלאת רמת הכוננות ועל פינוי המבנה. כלומר מתקשרת לבת שלי ומבקשת ממנה שתרד למטה.
בבניין המשרדים הצמוד, הבנוי לתלפיות, המעשנים יורדים כהרגלם להפריח בועות עשן מול הלובי. השומר שולח אותם להפסיק לעשן או להרחיק דרומה מאיתנו. עוד! הוא צועק להם, תתרחקו עוד! אחד מהם לוחץ את ידי, בכל זאת שכנים כבר המון שנים, ובאותה נשימה מציע לי להתחבא קצת יותר ברצינות מאחורי אחד העמודים העבים של הבניין, כי אם ההדף יגיע – הוא מצביע על גבה של אחרונת המעשנות שהרחיקה עד לצומת הרחובות הבאה – גם היא לא תשרוד. עכשיו אני נקרעת בין העובדה שכל זה מדאיג מאוד, ובין העובדה שכל זה גם שווה תיעוד.
{NYPD, גרסת הלבנט}
בסירנה מהבהבת מגיעה גם ניידת משטרה; עוצרת בחריקה אחרי הבניין, קצת אחרי כבאית האש. כאן אני כבר ממש מתחילה לפקפק בבוחן המציאות שלי, כי ממנה יוצא שוטר צעיר, מדיו מגוהצים ובלוריתו עשויה היטב, ומצד ימין – גבר לבוש שחורים, מצלמת הכתף שלו פועלת כל הזמן, מכוונת לשוטר המדוגם שלנו, על רקע הכבאית המהבהת (איזה פרודקשן ווליו התארגן לו, בחינם!). רק אחר כך, ומהמושב האחורי, יוצא לאיטו שוטר מבוגר, רעמה לבנה ופנים שאינני בטוחה שלא היו מאופרים. קודם הצטערתי שלא ירדתי עם מצלמה טובה יותר; עכשיו אני ממש מצטערת שלא ירדתי מאופרת. זה נראה כמו פרק של NYPD, גרסת הלבנט, מצלמת הכתף.
*
המלצה לצלמים תיעודיים: היו כנים ומנומסים למצולמיכם האקראיים. כששואלים אתכם לאיזה צורך אתם מתעדים, מוטב שתשיבו ביושר. אחרת, שעה אחר כך, כשתבקשו אישור להשתמש בחומרים, אל תתפלאו אם כוכבי האירוע האקראיים – והבלתי מאופרים – מעדיפים בכל תוקף להישאר על רצפת חדר העריכה.
אי אפשר לנתק את אותה מצלמה מכל מה שאירע מכאן ואילך. כי מרגע שנחתה המצלמה בשטח, פתאום הפך העניין לרציני. אמנם איש לא פטר אותי בדיעבד מתואר ה"גיברת", אבל כולם נמלאו עזוז והתברר, שלמרות שבקריאה הראשונה הכבאים עברו בלון-בלון וסגרו אותו וגם הצמידו הודעות גדולות בהרבה שפות (כולל טגלוג, למשל), שאסור לגעת בבלוני הגז, הברזים של צמד בלונים גדולים התברר כפתוח, ודווקא של אותו צמד, שהווסת שלו ניזוק בשיפוץ. כאן, אני מודה, טמונה חידה מטרידה מאוד: האם, כפי שמשערים הכבאים, מישהו באמת ניגש ופתח את הבלונים למרות האזהרות? מי זה יכול להיות, והאם כוונתו היתה תמימה ואידיוטית או זדונית ורצחנית? לפרקים מתחשק לי להיות מיס מארפל, אם כבר גיברת בחליפת טוויד; אבל בימים שלאחר מכן הייתי עסוקה יותר בהזמנת טכנאי גז שיחבר אותנו בחזרה ובאיסוף הצעות מחיר לסידור יסודי של הגז, ופחות בפתרון התעלומה, מה מה לעזאזל ובאמת קרה פה.
{סטנד אפ מול הבניין, כבאית ברקע, שוטר מבוגר מחוץ לפריים}
מאוחר יותר, כשהגיע סוף סוף טכנאי הגז (משלוח סושי היה מגיע מהר יותר), ואיתר את הדליפה בווסת של שני בלונים גדולים, וכל המעורבים בעניין הכריזו ברגש (ואז הכריזו שוב, בטייק נוסף, כי באמת, גם לצלם המדופלם היה קשה לצלם עם רדת החשכה), שנמנע כאן אסון גדול, ענק, לא רק הבניין היה עף; הכל, מכאן מערבה, בתנועת יד רחבה – גם אז, עדיין נשארתי לא יודעת. גם בפרספקטיבה של שבוע אחר כך, אני לא יודעת. אני לא יודעת באיזו מידה היה כאן מסוכן נורא. מה שהתחיל במשיכת הכתפיים הממסדית, מהזמנת הטכנאי מבלי לחכות להגעתו ולמסקנותיו; בלי לפנות את הבניין; בלי לוודא שאיש באזור לא ידליק בדיוק סיגריה לצד עשרות הקילוגרמים הנדיפים של גז בישול התפתח לקביעה הנחרצת ש"ככה לא עובדים", ש"נמנע אסון ענק", "שכל הגז כאן מחובר פיראטית". האם התנועה החדה הזאת היא תוצאה של הממצאים בשטח, או של המצלמה שעודדה דרמטיות (אגב, בה דווקא הצטיידתי! הדרמטיות עלי תמיד).
*
בדאגה עמוקה לשלומנו – שמתועדת במצלמתי שלי, ובאיחור של למעלה משעה מרגע הקריאה – הטכנאי סגר לכולנו את הגז עד להודעה חדשה. האנשים העוסקים במלאכה מילאו אחר ההוראות, לכסות מעתה את בלוני הגז, אבל נרמז לי שככה, בעצם, בונים כולם.
השוטרים סיכמו את כל הסיפור בשיחה עם הקבלן, שנערכה באמצעותו של טלפון שהאיר היטב את הפרופיל המסותת של השוטר; כמה מועיל טלוויזיונית. הם גם המליצו לי בחום לצלם את הכל למחרת, כי אפשר להגיש תביעות במשרד העבודה או במשטרה או אלוהים יודע מה.
והכבאי, טוב לב ונינוח, הרשה לילדים קטנים שעברו ברחוב לעלות לקבינה ולהצטלם איתו. אפילו התקשר אלי אחר כך, לבדוק מה קורה. שמרתי את הטלפון שלו; לפעם הבאה, שיהיה. ליתר בטחון, הצטיידתי גם במצלמה טובה יותר.
{למחרת בבוקר, האבק שקע}
{היפה שבעובדות "המזנון" מבעירה מרווה. סמיכות כרונולוגית, אבל גם תמטית}
רונית כפיר
29 פבר 2016אמלק
כלומר אקרא בהמשך היום
אבל השיח, אם יש לו פרחים גולגולים אדומים הוא פלפלון – לפחות כך הוא נראה מרחוק, חזק מאד ופופולרי בחצרות (אצלנו לפחות),
והעץ לידו הוא העץ האופנתי ביותר הקיים היום, ששום יום סטיילינג לא שלם בלעדיו – פיקוס כינורי, או בשמו הלועזי fiddle leaf fig. חפשי את המילים האלו בפינטרסט ותראי מה קורה.
2btami
29 פבר 2016כן, ברור שאני מכירה את זה . הרי כתבת את זה עלי. לדפוק את הראש בקיר ולהשתגע מול האטימות שלו, זה מצב יומיומי בשלולית המחליאה שאנחנו חיות בה, אבל מה ששונה אצלך זה שעדין את מוצאת בה משהו ששווה להילחם עליו. אני מתפעלת מזה שזה לא רק משהו הישרדותי, זו לא הייתה אז חכמה כזו גדולה. מה שמעורר הערצה, אולי תקווה, זה שעדין מבעד לכל הגיבוב של הטיח הבלונים של הגז התריסים העקומים והטלאים העבשים, כל זה כמטפורה לגיבוב אחר, אולי בעל מראה אנושי יותר, את רואה משהו הגיוני שיש לו איזה סדר והוא נקרא, לא יודעת.."יופי?".
אולי בגלל שתמיד, ככה אני חושבת, כשתזרקי את כל העולם בגיבוב כאוטי כשהוא מפותל ומסוכסך ומחורבש בערמה , יצא בסוף פס של חוף זהוב עם מפרש מרוחק, שיעשה סדר, ויביא את השקט. בפוסט שלך המצלמה שכאילו מארגנת את הסיטואציה, מסמלת את זה. נקודת המבט של האמנית. איך אפשר בלעדיה.
אני קוראת מה שכתבת ומתמלאת הערצה, איך את מתנהלת בתוך הסחלה (אין לי מילה אחרת) ומצליחה להביא הכל למקום האסתטי, למבט העל שמתעסק במבנה (תרתי) , לא מתקטנן לרמת החשבונות, ונעשה יצירה בפני עצמה שהיא שיעור על איך להישאר בתאדם (תקף גם בלשון זכר:) ), ועל כוחה של תבונה.
ח ל י
29 פבר 2016כתבת בכנריות כל כך מקסימה עד ששוכחים כמה זה מעצבן ומסוכן. ושבלוגינג זה אושר.
כנרת
29 פבר 2016רונית וחלי, תודה שאתן כותבות לי כאן. אתן יודעות שתגובות כאן משמחות אותי.
ותמי, תודה על האיור הנהדר (נכון שהוא נבואי במידה מסוימת?) וגם על התגובה ועל הקרדיט ועל האהדה. אבל אני מבטיחה לך: אני לא מעל הסחלה הזה. בוא יבוא.
שאולמרט
29 פבר 2016את מהכותבים הבודדים שמצליחים לגרום לי לקרוא כתבה עד הסוף. בעיתונות המסורתית הכותרת וכותרת המשנה כבר היו מספרות את כל הסיפור. אצל כנרת, ההנאה היא מהתהליך ולכן עצרתי נשמתי וגללתי מטה אחרי כל שורה עד שהגעתי לסוף. בנוסף לכך שמחתי שהסוף הוא טוב. מעניין מה היה קורה לו העיתונות הייתה בוחרת לספר סיפור במקום לדווח עובדות יבשות ואז למרוח כמה פסקאות שחוזרות על הכותרת ביתר פירוט, ללא הוספת מידע משמעותי ובדרך כלל ברישול רב בעריכה ואין ספור שגיאות הדפסה והגהה. אולי אנשים היו חוזרים קצת לקרוא.
ענת מרוק
29 פבר 2016הכתיבה שלך היא סוג של קמרה אובסקורה, מערכת של מראות משקפות שמחדדת, מארגנת וצובעת בצבעים חדים ובוהקים יותר את המציאות שמסביבנו. פעמיים כנרת בשבוע זו כבר ממש סוג של תרפיה שמסדרת מחדש את הצבעים והצורות באופן ברור, יפה ונכון יותר, מנערת את האבק ועוזרת לחדש כוחות ולהמשיך 🙂
כרמית
29 פבר 2016אם זה משמח אותך- אני גם אגיב כאן.
אם לא היית כותבת ככ יפה וכה אסתטי כנראה שהייתי פורצת בבכי מרוב חרדה וייאוש.
הלוואי שהיית מספרת לי את כל הצרות הבירוקרטיות, הנזילות והשריפות והשיפוצים שעוברים ועוד יעברו עליי.
אצלך הכל נשמע כמו רומן צרפתי מהמאה הקודמת- דרמטי אבל ענוג וערפילי
תודה
א.ב. בוסטון
29 פבר 2016תיאור כה דון קישוני … מזל שנגמר בלי בומבה. מהמעט שאפשר לראות בתמונה, הצורה הכללית והעלים המנוצים של המטפס/שיח מעוצה ברקע (אשכולות פריחה פרפרניים בסגול-לוונדר?) מזכירים ויסטריה, שלמרות פריחתה המרהיבה ידועה גם בצמיחה אגרסיבית במיוחד.
מיכל
1 מרץ 2016הדרמה גדולה. גם הסכנה וגם מפלס העצבים ובכל זאת צחקתי המון. מחכה לפרקים הבאים
מיכל - מדייקת בתים
6 מרץ 2016בין לבין מיהרתי לקרוא, הזדהיתי מאד עם שאולמרט. כמה נעים לקרוא טקסט שהאיך שהוא כתוב מרתק לא פחות מאשר המה. והתגובות – קינוח מוצלח לארוחה טעימה ומזינה לנפש. אוחחחח.
שיפוץ קל!
שרון
1 מאי 2016שלום כנרת
זה עתה סיימתי את סיפרך, מאושרת עד אין קץ מהזרוע שערך כרמי סביב גליה. במהלך הלילה שבו לא ישנתי כלל ובאשמתך המלאה, בכיתי ים בעוד אני אחרת, הצעירה והנאיבית מצליחה להציץ לרגע מבין ענני הפרוזק אל מנת להרגיש משהו.
בעיקר קינאתי בהם כמובן. אני התגרשתי בתחושת מיאוס מוחלטת ולמרות זאת לעולם אכאב את שבר החלום.
אנא כנרת, כתבי עוד. עלינו הנשים ועל רצונותינו המופקעים והניסיון הכמעט נואש הזה להרגיש נאהבת גם בגיל 50, אחרת נאלץ להודות שאנחנו כבר ויתרנו לזקנה שבתוכינו.
שרון
1 מאי 2016שלום כנרת
זה עתה סיימתי את סיפרך, מאושרת עד אין קץ מהזרוע שכרך כרמי סביב גליה. במהלך הלילה שבו לא ישנתי כלל ובאשמתך המלאה, בכיתי ים בעוד אני האחרת, הצעירה והנאיבית מצליחה להציץ לרגע מבין ענני הפרוזק אל מנת להרגיש משהו.
בעיקר קינאתי בהם כמובן. אני התגרשתי בתחושת מיאוס מוחלטת ולמרות זאת לעולם אכאב את שבר החלום.
אנא כנרת, כתבי עוד. עלינו הנשים ועל רצונותינו המופקעים והניסיון הכמעט נואש הזה להרגיש נאהבת גם בגיל 50, אחרת נאלץ להודות שאנחנו כבר ויתרנו לזקנה שבתוכינו.
כנרת
4 מאי 2016שלום שרון,
אני מצטערת שלא ישנת ושבכית, אבל טוב לשמוע באיזה אופן עמוק הרשית לספר לגעת בך.
ואל תוותרי לשום דבר ולאף זקנה, בפנים או בחוץ.
תודה שכתבת לי,
כנרת
מאיר
6 יונ 2016כתיבה יפה ומעוררת המון מחשבות תמשיכי בשלך את עושה את זה מעולה.