אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.
פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.
והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.
0
1. קצת חוצפה מצידי לכלול את מאיה נסטלבאום במניין נערותיה החדשות של פריז, אבל נדמה לי שדווקא נערה כמאיה תדע להבליג על כיפוף זעיר של המציאות לטובת מטאפורה אחת טובה. מאיה חיה וכתבה מפריז כמה שנים טובות לפני שבכלל הצבנו את כפות רגלינו הקפואות שם. את שמונה שנות שהותה בפריז הקדישה לכתיבתם של כתבות ל"גלובס" ודוקטורט לסורבון. אבל רק לאחרונה, ודווקא כשחזרה לארץ, החלה להעלות את חוויותיה הפריזאיות לבלוג.
איכשהו אף פעם לא יצא שפגשתי את מאיה בפריז, לא הסתובבנו באותם חוגים. עד שפעם היא זיהתה אותי בדרך למטוס. היא ניחשה שאני זאת אני, לפי שתי הבנות שהחזקתי חזק, אחת בכל יד, לבל ייפלו, בפניותיו הנמהרות של המיניבוס שהוביל אותנו מבית הנתיבות לכבש המטוס. רק כדי להמחיש את ההבדלים בפרה-דיספוזיציות שלנו, אסגיר מה עשתה כל אחת מאיתנו במהלך אותה הטיסה למה שהיה אז, בשביל שתינו, הביתה: בעוד אני מנסה לחשב איך לקחת ילדה אחת לשירותים מבלי להעיר את השניה שנרדמה ממש עלי, מאיה, כמה מושבים מאחורינו הקלידה במרץ ראיון שלה עם הנסיכה הצרפתיה האחרונה, הנסיכה לה פוליניאק, צאצאית אמיתית של מארי אנטואנט ובת דודתו של הנסיך אלברט ממונקו.
בבלוג שלה היא מתארת מפגשים עם השמנה, הסלתה והשוקולדה המשובחת של פריז, של צרפת ולא רק שלהן: מארק ג'ייקובס, קנזו, פייר הרמה ופייר מרקוליני הבלגי, פול אוסטר ואמלי נותומב, ואפילו ג'וזפה לוואצה (כן, ההוא. יש לו שם פרטי). הפוסטים האחרונים, לעומת זאת, מספרים על חייה כאמא לאיתמר (והתקף הקרושה שהגיעו איתם), עוגת החתונה של אמא ואבא של איתמר (כן, הם עשו את זה הפוך) ואפילו המלצה על הבלנית במקווה (יש דברים שעושים ישר גם כשעושים אותם הפוך). ואז שוב – פוסט על חלונות הראווה של פריז. ככה זה, אתה יכול לנסות להוציא את הבחורה מפריז, אבל אל תתיימר בכלל להוציא את הפריז מהבחורה.
0
0
2. דורית שילה, התמריץ המיידי לכתיבת הרשימה הזאת, סופרת לאחור את הימים שנותרו עד עזיבתה את פריז (נכון להיום: שנים עשר), אחרי למעלה מארבע עשרה שנים שם. היא נפרדת מהעיר ברשימות קצרות של תמונות חיים, רגע לפני שהן דהות לה.
0
0
3. והנה אחת שחיה בהווה. תמר מושינסקי, צלמת הבית כמעט, היא נערה צעירה אמיתית כמעט, שחיה בפריז כבר למעלה משנה, עובדת בה, אוהבת בה, מתגעגעת בה הביתה, מצלמת אותה וכותבת עליה, מבלי להתחנף לעיר הזאת, לחורפים הקשים שלה, או לתחושת הזרות שהיא יודעת להעניק לך. תמר היא שאפתנית, סקרנית, הרפתקנית ובה בעת רגישה, צנועה וקשובה לעולם סביבה. אני לא יודעת עד כמה החויה של תמר היא פריזאית דווקא, נדמה שהיא היתה יכולה לחיות אותה גם בברלין או בלונדון או בירושלים. המסע שלה לפריז, אני מהמרת, הוא רק חוליה ראשונה בשרשרת של חוויות חיים, שהיא מקפידה לצבור ולעבור, כחלק מתהליך ההבשלה שלה כאמנית.
0
0
4. שלי גרוס, היא "המלבישה", כותבת מפריז, ובואו לא נתקטנן על הקואורדינטות המדוייקות. כי בכל מקום בעולם שממנו שלי כותבת (ועל פי רוב זה מהבניין ההוא ברחוב נוח מוזס) היא בעצם כותבת מפריז. זה לא בגלל שנפגשנו לראשונה בפריז, אם להתעלם מהיכרות אינטרנטית ארוכת שנים, ולא מפני שהיא הבעלים הגאים של יותר מזוג רפטו אחד, וגם לא בגלל שהיא יודעת לקשור צעיף כמו שצריך, ויש לה די חולצות פסים בארון בשביל להלביש מחדש פלגת סטי"לים שלמה.
שלי היא פריזאית באופן שאותו הגדירה, אך אתמול, אינס דה לה פרסאנז', מוזה פריזאית אמיתית ונצחית, טפו טפו, בראיון שנתנה לגבי לוין ב"הארץ":
"הפאריסאים הם לא אלה שנולדו בפאריס אלא אלה שחולמים על פאריס", היא אומרת. "…להיות פאריסאית זה הרבה יותר מקודים של לבוש – זהו מצב רוח, מעין חוש של חופש. זה לדעת לערבב תקופות, סגנונות ומצבי רוח. הפאריסאית היא לא קורבן של אופנה – היא לא קורבן של אף אחד. היא חצופה, קלילה ועם זאת גם מעמיקה". (ועמכם הסליחה על חוסר ההאחדה: הוינטג'יות של הבחירה בתעתיק "פאריס" – במקור).
שלי עונה להגדרות האלה בדיוק כמעט ביזארי, כאילו היא ואינס החליפו מרשמים מבעוד מועד. כי שלי מחברת בתבונה ובחן בין קורט וונגוט לגאנז אנד רוזס ובין קלואה למנגו, היא קלילה וריחנית כבועת סבון, פרקטית וממשית כמו אמא לשני בנים, שרוב הזמן חולמת על פריז אבל הולכת לתצוגות של קסטרו, בוחרת נעליים מושלמות בנט-א-פורטה, אבל יודעת איך לשאת את עצמה בגאון על נעלים שטוחות, ובעיקר, איך לשמוח בחלקה, וזה – אני לא יודעת אם אינס דה לה פרסאנז' כבר גילתה – הקרם היחידי נגד קמטים שממש עובד.
(ויש גם 5. אבל בשבילה אני זקוקה לעזרה טכנולוגית. ובינתיים מחכות לי שתי צרפתיות אמיתיות שאראה להן את תל אביב, אז à plus).
בתיה אטינגר-מבורך
20 מאי 2011קוראת תמיד בנשימה עצורה.
אח"כ חוזרת ומתעכבת כמעט על כל משפט.
כל כך יפה בעיניי הכשרון שלך!
ליאת זנד
20 מאי 2011אני כמו זו בתגובה מעליי.
שבתי לקריאה שניה ומפענחת לינקים
תענוג
צפריר
20 מאי 2011עצרתי לספר שאני נורא נהנה מהפוסטים שלך, למרות שאין לי מושג על מה הם מדברים. את פשוט כותבת נהדר.
שלי ג
20 מאי 2011הגבתי כבר אתמול ואני רואה שלא נקלט: שומרת את כל מה שכתבת עלי, לימים בהם אני קמה ולא זוכרת מה טוב בי.
עדי
20 מאי 2011העשרת את הרידר שלי. ואני טובעת עכשיו בבלוג של מאיה. כמה דברים מעניינים!
הילה
26 מאי 2011כמה עצוב. אני לא פריזאית.
תמר שילה וידון
9 יונ 2011לא ידעתי! לא ידעתי שיש עוד כל כך הרבה פריזאיות! אני כנראה לא יוצאת מספיק מהבית-ילדים-עבודה שלי כאן בפריז. שמחה לקרוא את כל מה שאת וכל הנערות האחרות כותבות ומצלמות – תודה!
תמר הפריזאית
אני אורחת בפריז
9 יונ 2011ויש את ה פריזאית של "הפריזאיות " , יפה עירון קוץ , צלמת וכתבת לאשה בפריז.
זוהרה
1 אוג 2011כל פעם שאני עומדת לפני נסיעה לפריס ( כל שנה בקיץ ) אני מקפידה להיכנס לאתר הזה שלך ….גם כי תמיד נעים לקרא את מה שאת כותבת וגם על מנת להתעדכן קצת במה שקורה בעיר הזו . בשנה שעברה חלו כל מיני שינויים בחיי , שהובילו לכך שלא נסעתי לפריס בקיץ … אי לכך לא ידעתי שכבר עזבת … ליבי קצת נחמץ כי למרות שאנחנו לא מכירות ולא נפגשנו מעולם … גם לא בפריס … תמיד הרגשתי טוב כשידעתי שאת גם נמצאת בעיר הזו … ו עכשיו ארגיש קצת בודדה ….. :)בכל אופן אני בטוחה שתמשיכי לכתוב על משהו אם לא על פריז … יהיה חבל אם לא !!!
שלי גרוס
14 ינו 2013חיפשתי עכשיו את הלינק הזה ושוב התרגשתי, אז שוב תודה. ונשיקות