בשש שנות קיומה של "פריזאית" נדמה לי שהצלחתי מעולם לא להידרדר לפוסט ארספואטי שהוא התנצלות מנומקת או מקושטת על כתיבה בבלוג או אי כתיבה בו. זאת המסיבה שלי ואני אעשה בה מה שאני רוצה. כולל לבכות, אם אני רוצה. גם זה לא יהיה פוסט כזה, למרות שקצת הופתעתי, אני מודה, כשגיליתי שהפוסט האחרון התפרסם בפריזאית בסוף ינואר, וגם הוא היה פוסט אורח.
אני אמנם צריכה להזכיר לעצמי את זה, אבל גם בתקופות שבהן אני לא כותבת, אני כותבת כל הזמן: על החופש האמיתי שרקחנו לעצמנו מכלום ומשום דבר ומכל מה שיש בסביבה, למה באמת אני לובשת שמלות, ומאמרים ב"הארץ" -על עד דלא ידע של פורים במערכת החינוך, על אובססיית הנעורים וסתימת הגולל על חלום הפנסיה, על התעמרות במקום העבודה כפרקטיקה שגורה, ועל משבר המנהיגות והמונהגות המובנה בשמאל.
כתבתי גם על הכתיבה ועל הצורך במקום בשבילה, באמצעות ראיונות עם שישה כותבים משובחים. בין לבין דיברתי גם ב"בית העיר" על שלושה אמנים בני המאה ה-21 (מאמר שאני מקווה להעלות כאן מתישהו), ואפילו דיברתי גם בשבחו של פיצול האישיות, ובעצמי פיצלתי אותה טיפה, בין אני היועצת, ואני הכותבת ואני המופתעת, המדברת מול המון אנשים בסוזן דלאל.
*
ויש כמובן את הכתיבה ההיא, שאין להזכיר את שמה.
*
בינתיים, בעמוד הפייסבוק של "פריזאית" עולים כמעט מדי יום עדכונים שימושיים ו/או משמחים ו/או מעוררי מחשבה בנוגע לפריז, או לכל מה שקשור אליה, כלומר לערים באפור או לחיים בוורוד.
*
אז למה בעצם אני סופרת מלאי? קודם כל, שיהיה. אבל גם משום שגם זאת "פריזאית": העילה לשמלה, ואמני המאה העשרים ואחת, והחדר, והכתיבה וגם הדעות בעיתון.
ואולי בגלל, ש"פריזאית" צריכה להמשיך ולמצוא את דרכה. למרות שדרכה תמשיך ותעבור מדי פעם בפריז, זאת שאין לה צורך במרכאות סביבה. אבל היא כבר מזמן מודדת ברגליה, באצבעותיה המקלידות ובמצלמתה גם דרכים חדשות.
*
בפרקים הבאים ב"פריזאית":
– שתי דירות פריזאיות מעולות ביותר להחלפה בדירות מקומיות (ואחת מהן אפילו לא צריכה להיות בתל אביב!). מסורת זאת מסורת, שליחות זאת שליחות, ולא מפקירים אצלנו את קייטני הקיץ משני עברי החומה האווירית שמשתרעת בין שארל דה גול ובין גוריון.
– פרויקט חדש, מסקרן (בחיי. גם אותי. יש לי רעיון כללי ונראה איך הוא מתפתח). ממש כאן. פרויקט של אנשים אמיתיים ועליהם.
*
חג עצמאות שמח.
אלכס
6 מאי 2014לכל סיום יש התחלה חדשה, ותמיד הפרידה היא קשה. זה הוא הזמן זה היום זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים, זה הזמן זה היום זה הרגע, החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים. מחכים שתקחי אותנו למחוזות נוספים, תהני.
יפעת
7 מאי 2014אוי כנרת,אני כל כך אוהבת איך שאת כותבת.. בגלל שאני לא בפייסבוק,אני סומכת על פריזאית שיגלה לי על הכתיבה האחרונה.. כמה שמחתי הבוקר לקרוא..גם על השמלה וגם על הבית בהחלפה. את באמת באמת משהו מיוחד.נהדרת.
הכנתי לך משהו קטן,תוכלי לשלוח לי את הכתובת שלכם למייל שלי?
באהבה יפעת
ליאת זנד
7 מאי 2014הפרויקט הזה מסקרן אותי מאד
שרית
7 מאי 2014עכשיו אני במתח