אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.
במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.
חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.
עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.
אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.
