ארכיון פוסטים מהחודש "דצמבר, 2010"

זכות השיבה לתל אביב / תמר מושינסקי

יום שישי, 31 בדצמבר, 2010
רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.
לאן אשוב?
"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.
(תמונה מס 1)
אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
(תמונה מס 6)
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.
(תמונה מס 9)
עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.
(תמונה מס 2)
ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.
(תמונה מס 5)
משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!
(תמונה מס 3)
אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה
(תמונה מס 4 + 10)
ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.

(תמונה מס 7

+

8)

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.


(more…)

זכות השיבה ללונדון / הדס שיינפלד

יום חמישי, 30 בדצמבר, 2010

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0000

צ'רינג קרוס, תחנת הכניסה ללונדון. צילום: Ben Zibble

צ'רינג קרוס, תחנת הכניסה ללונדון. צילום: Ben Zibble



תמונה ראשונה. תחנת הכניסה.
Charing Cross.

כשהייתי סטודנטית, גרתי בשכונה בלונדון שאפילו הלונדונים לא מכירים. נקודת הציון הכי קרובה היתה להגיד "זה ליד גריניץ'", וגם אז אנשים היו מהנהנים בראשם אבל לא ממש מבינים איפה זה. מוניות סרבו ליסוע לשם (זה רחוק), ובני משפחה היו צריכים מפה, מצפן, וחוש הרפתקנות בשביל לבוא לבקר. ברחובות היו יותר שחורים לבושים בבגדים אקזוטיים מאשר אנגלים טיפוסיים, בחנויות היו ירקות מסוגים מוזרים שלא הכרתי, ובאופן כללי, זה לא ממש היה לונדון.

שני יתרונות מרכזיים היו לשכונה הזו. הראשון, שם היתה האוניברסיטה שבה למדתי. מקום מצוין ללמוד בו, עם מרצים מהשורה הראשונה (אף אחד מהם לא גר בסביבה, כמובן). במהלך שנת הלימודים האזור התמלא סטודנטים, ופאבים, וחיים. היתרון השני, תחנת הרכבת. לא אנדרגראונד (בזמנו הגיע לשם רק קו אנדרגראונד אחד, שנסע לחור אחר במזרח לונדון, ולא ממש הוביל לשום מקום). רכבת. רכבת אמיתית שנוסעת על פני האדמה ולא מתחת לאדמה, ומרוחקת שתי תחנות מלונדון האמיתית. שתי תחנות, פחות מעשר דקות, והגענו. לונדון בייבי. לונדון.

(more…)

זכות השיבה לשטוקהולם / עדי פורת

יום רביעי, 29 בדצמבר, 2010
nk-window1לקח לי זמן להתאהב בשטוקהולם. כלומר, כבר מההתחלה הלכתי שבי אחרי היופי שלה, האיים, הפארקים העצומים, הבניינים העתיקים. אבל את פנינות החן האמיתיות שלה מגלים רק אחרי שנים של שוטטות והיכרות וניסיונות. כשעזבתי את שטוקהולם, ישירות אל הפיח של קינג ג'ורג', התגעגעתי עם דקירות פיזיות של ממש בלב, ליופי ולניקיון של העיר, וגם למקומות שפשוט אין, אין בארץ.
בארבע השנים שחלפו חזרתי לשטוקהולם חמש-שש פעמים. בכל פעם זה הרגיש כאילו שבתי הביתה, כאילו פרט לעניין הזה עם הבלונד והדרכון אני בעצם שבדית. בפעם האחרונה הייתי שם לפני שנה וקצת, בחודש רביעי, יודעת שעכשיו זו פרידה להרבה יותר זמן, כי כשאשוב, ועוד אשוב, זה כבר יהיה אחרת. ועדיין, בכל הפעמים ששבתי ובכל הפעמים שאשוב, יש מקומות שתמיד אחזור אליהם.
1. סקאנסן.
Skansen
היה היה שבדי אחד ששכחתי את שמו (איזו פאדיחה אם קראו לו סקאנסן, הה?), שהחליט שצריך מוזיאון פתוח בשטוקהולם. והאיש הזה העביר לאי בלב שטוקהולם מבנים שבדים מסורתיים מכל רחבי המדינה. היום אפשר פשוט לקנות כרטיס ולהיכנס לשבדיה של פעם. בין המבנים משוטטים שחקנים לבושים בתלבושות ממאות קודמות ומדברים איתכם. את האציל תמצאו משוטט בגינתו, המורה בבית הספר הכפרי תארח אתכם בכיתה, רועת האווזים תקדם אתכם בחווה שלה, ובחנות הסוכריות ימכרו לכם סוכריות כמו שעשו פעם. הכל כמובן ממוקם בפארק ענק וירוק עם נקודות תצפית על העיר, ואם יש לכם ילדים שלא מעריכים את כל היופי הזה אז יש שם גם גן חיות, פינת ליטוף ולונה פארק קטנטן. לכאורה מדובר במקום תיירותי, אבל אני הלכתי לסקאנסן כמה פעמים בכל קיץ, גם כשגרתי בעיר. פתוח רק בקיץ (ובחורף יש כמה שבועות של יריד כריסמס), ושווה לפחות חצי יום.
אם אתם כבר שם: סקאנסן ממוקם באי דיורגורדן
Djurgården
שבו ממוקמות חלק נכבר מהאטרקציות של העיר. סביב סקאנסן תמצאו גם את הלונה פארק טיבולי, את מתחם אסטריד לינדגרן ואת המוזיאון המפורסם ואזה, ובו האוניה שטבעה והוצאה בשלמותה מהמים. נשמע משעמם אבל האמת שמרתק. אפשר לאכול צהריים ב
Ulla Vinblad
שמגישה אוכל שבדי מסורתי אבל דווקא טעים. ואם תשבו בחצר המסעדה תקבלו תפריט זול בכמעט חצי.
2.  הקונדיטוריה Vetekatten
לוקח זמן להתרגל להרינג ולכדורי בשר, אבל לפחות במתוקים השבדים חזקים. הקונדיטוריה וטהקאטן מציעה עוגות שבדיות אמיתיות וטעימות. שווה לבוא לקראת החגים, כי אז מקבלים את העוגיות השוות של חג המולד והפסחא. זה אומנם מקום שנראה מושלם לתה עם סבתא, אבל בסופ"שים קשה למצוא שם שולחן. הכתובת:
Kungsgatan 55
ואם אתם כבר שם: וטהקאטן יושב על רחוב קונגסגאטאן, המלא חנויות עיצוב סקנדינבי ואירופי. הכי מומלצת
Stockhome
המגניבה והלא נורא יקרה.
3. חנות המדע הבדיוני בעיר העתיקה
SF Store
. אולי צריך להיות גיקית כמוני כדי להתלהב מחנות מלאה בספרים, משחקים וסרטים של פנטזיה ומדע בדיוני, אבל בעיני היא מלהיבה גם למי שמסתפקים בהארי פוטר. ואיזה גאון מי שמיקם את החנות הזו בעיר העתיקה של שטוקהולם, המלאה סמטאות צרות וימי ביניימיות, מרוצפת באבנים עתיקות ומלאת מקומות היסטורים שקרויים בשמות כמו "כיכר מרחץ הדמים"? בדיוק מה שצריך כדי להלהיב אנשים שגם ככה חובבי סיפורי אבירים ונסיכות.
הכתובת:
Västerlånggatan 48
ואם אתם כבר שם: תקשיבו למדריך התיירים שלכם שייקח אתכם לצפות בארמון המלך ובחילופי המשמר. אפשר גם לסייר בארמון ובין היתר לראות את המיטה העתיקה של המלכה, שמסביבה, יסבירו לכם בגאווה, בכל פעם שמלכה שבדית כרעה ללדת במאות הקודמות, התכנסו כל אנשי החצר לצפות במחזה, רק כדי לוודא שאכן מדובר ביוצא חלציה ממש של המלכה. הו, הזוועה.
4. המוזיאון הטכנולוגי.
Tekniska Museet
איי קיד יו נוט. גם לי לקח שלוש שנים להגיע לשם, כי מי את מי לעזאזל מעניין מוזיאון טכנולוגי, אבל מתברר שכל הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת לפלאים טכנולוגיים שאפשר לנסות בעצמכם – נדנדות א-סימטריות, ספירלות ענק שמסובבים על עצמכם, וכאלה. וונדרלנד אמיתי, מקום מושלם לילדים אבל גם המבוגרים נהנים מאוד. איך התערוכות בקומה השנייה? אין לי מושג, אף פעם לא עליתי.
הכתובת:
Museivägen 7
ואם אתם כבר שם: הרבה מהמוזיאונים של שטוקהולם ממוקמים אחד ליד השני ברחוב הזה. אתם יכולים לקפוץ למוזיאון האתנוגרפי הסמוך, הקפיטריה שלו הרבה יותר שווה.
5. המוזיאון לאמנות מודרנית
Moderna museet
אין צורך להכביר מילים. אוסף נאה, חנות מוזיאון נאה, והכל ממוקם באי קסום בלב שטוקהולם. נייס.
הכתובת:
Slupskjulsvägen 7-9
ואם אתם כבר שם: לכו ברגל והציצו במלון גרנד העומד בכניסה לאי וצופה לעיר העתיקה ולארמון המלך. כאן משכנים את זוכי פרס נובל כל דצמבר. אכן, שווה להשקיע במדע.
6. הכלבו NK
כל מה שכלבו צריך להיות. כמה קומות ענק עם בגדי מעצבים, כלים מעוצבים, מחלקת ספרים מכובדת, מחלקת צעצועים שווה, קפיטריה גדולה ואם תרדו לקומת המרתף תגלו גם כלי אוכל מעוצבים שווים ומעדניות קטנות. אם השם מצלצל מוכר זה בגלל ששם רצח מטורף את שרת החוץ אנה לינד לפני שמונה שנים. איכשהו זה לא מוזכר בחנות… בכריסמס בכלל שווה לבוא לשם: מילא העץ בגובה שש קומות שתלוי שם, חלונות הכלבו הופכים למיצגים מושקעים בטירוף, ומהווים אטרקציה לכל שבדיה והסביבה. מובן שהלכתי בכל כריסמס.
הכתובת:
Hamngatan 18-20
ואם אתם כבר שם: אן-קיי ממוקם בלב אזור הקניות של העיר. מדרום תמצאו את הקניון גאלריאן, עם כל רשת שמכבדת את עצמה, ומצפון ומהצדדים שורה של חנויות עיצוב שוות, כמו גם ספרים ובגדים.
7. הרחוב Hornsgatan
הוא רחוב ארוך באי הדרומי של מרכז העיר,
Södermalm
בד"כ משוטטים ברחוב החוצה את האי מצפון לדרום,
Götagatan
אבל אני דווקא מעדיפה את הורנסגאטאן, שחוצה אותו ממזרח למערב. אולי בגלל שסמוך אליו למדתי שבדית במשך כמעט שנה ויצא לי להכיר אותו מקרוב. הרחוב מלא בבתי קפה קטנים ומקסימים ובחנויות קטנות של כל דבר כמעט – בגדים, עיצוב, יד שנייה, מה שבא לכם. אגב, זה האי שבו מבלה מיקאל בלומקוויסט את רוב זמנו בספרים השני והשלישי בטרילוגיה מילניום. גם מיקאל וגם ליסבת סלאנדר גרים בסודרמאלם..
ואם אתם כבר שם: טוב נו, טיילו גם ב
Götagatan
יש גם בו המון בתי קפה וחנויות מקסימים.

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הו הו הו. חלון ראווה ב-NK. צילומים: עדי פורת

הו הו הו. חלון ראווה ב-NK. צילומים: עדי פורת

לקח לי זמן להתאהב בשטוקהולם. כלומר, כבר מההתחלה הלכתי שבי אחרי היופי שלה, האיים, הפארקים העצומים, הבניינים העתיקים. אבל את פנינות החן האמיתיות שלה מגלים רק אחרי שנים של שוטטות והיכרות וניסיונות. כשעזבתי את שטוקהולם, ישירות אל הפיח של קינג ג'ורג', התגעגעתי עם דקירות פיזיות של ממש בלב, ליופי ולניקיון של העיר, וגם למקומות שפשוט אין, אין בארץ.

בארבע השנים שחלפו חזרתי לשטוקהולם חמש-שש פעמים. בכל פעם זה הרגיש כאילו שבתי הביתה, כאילו פרט לעניין הזה עם הבלונד והדרכון אני בעצם שבדית. בפעם האחרונה הייתי שם לפני שנה וקצת, בחודש רביעי להריון, יודעת שעכשיו זו פרידה להרבה יותר זמן, כי כשאשוב, ועוד אשוב, זה כבר יהיה אחרת. ועדיין, בכל הפעמים ששבתי ובכל הפעמים שאשוב, יש מקומות שתמיד אחזור אליהם.

(more…)

זכות השיבה לניו יורק (1) / סהר שלו

יום שלישי, 28 בדצמבר, 2010
היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת הוא היה צריך בלוג, יש לציין). עוד הוא כתב: I feel that is the reader's, not the author's, duty to bring New York down to date", וחתם, "I trust it will prove less a duty than a pleasure".
כמו ווייט, שחזר לכתוב הקדמה לספר שלעיל (שנה אחרי שהטקסט פורסם כמסה במגזין) וטען שניו יורק משתנה בלי הרף, גם כל ביקור שלי בעיר הוא ניסיון, כמו במשחק זיכרון אישי, לציין מה נשאר כשהיה ומה חלף לבלי שוב. כמוהו, גם אני מרגיש שלמרות שבית קפה זה או אחר נסגר, מסעדה אהובה העתיקה מקומה או חנות משובחת עברה שלושה גלגולים מאז שאני זוכר אותה – למרות כל אלה יש משהו בניו יורק שאינו משתנה אף פעם: הווייב העירוני האולטימטיבי, מיליוני האנשים החדשים, אלפי המקומות שקוראים רק לך לבוא ולחקור אותם ובעיקר התחושה שלא משנה מה שתעשה שם – תמיד תפסיד רבבות של אירועים אחרים, מעניינים לא פחות, שהוחמצו בגלל שאתה איש אחד עם זמן מאוד מוגבל.
אבל למרות כל אלה, יש ניו יורק אינטימית ושקטה, כזו שמאפשרת להיעלם לרגע בעולם ולבנות – ולו לרגע – בועה קטנה ומנותקת שמורכבת מהלבנים שאתה בוחר בעצמך: פינת רחוב שמזכירה לך משהו מפעם, גינה ששכחת שהיתה קיימת, חנות חדשה עם מוכר חתיך ודברים שאתה ממש חייב לקנות או ארוחה עם חברים והרבה יין. העיר הזו, שגם אם תשתנה לא תיתן לך להרגיש אף פעם שאתה זר, אפילו לשניה, היא הניו יורק שגם וויט הסתובב בה, גם אם היה זה לפני יותר מחמישים שנה, ואליה אני מתגעגע כל יום מחדש.
1. kiosk – חנות שכותרתה –  "דברים מעניינים ממקומות מעניינים" – תמיד עומדת בהבטחה. החנות ממוקמת בקומה שניה נחבאת ברחוב ספרינג שבסוהו, והיא מתפקדת כגלריה של דברים מכל מיני מקומות בעולם והדברים המיוחדים שמגיעים משם: מעפרונות מדנמרק לתיקי דוורים במקסיקו, ממסטיקים מטוקיו או לכלי נגינה מגרמניה. אסופה של דברים מרתקים, קטנים, לא חשובים, שעושים את החיים קצת יותר יפים.
שימו לב לשעות המוזרות של החנות.
אתר: http://kioskkiosk.com/
כתובת:  spring street 95, 2nd floor
2. ההיי ליין
לא משנה כמה כותבים על הפארק הציבורי והחדש הזה, לא חשוב באיזה עונה – הפארק, שמתחיל בסביבות שוק הבשר וממשיך צפונה הוא עדיין אחד המקומות הציבוריים היפים ביותר שניו יורק סיפקה לעולם בשנים האחרונות. על העיצוב הופקדו Diller Scofidio + Renfro, שהפכו את מה שהיה פעם רכבת עילית לסחורות לשביל הולכי רגל שיכולים לקפץ מהסטנדרט הוטל שנמצא בקצהו הדרומי לגלריות של צ'לסי שממקומות ביציאות הצפוניות שלו. לא לשכוח להביא קפה מ-nine street esspresso בשוק המקורה של צ'לסי שנמצא ברחוב 16.
אתר: http://www.thehighline.org/
כתובת: Gansevoort Street in the Meatpacking District to 34th Street, between 10th & 11th Avenues.
3. בלתאזר –
נו, ביסטרו הוא ביסטרו הוא ביסטרו, אבל בלתזאר הוא האבא האמריקאי של כולם, עם טוויסט צפון אירופאי שהופך אותו למקום אהוב, שתמיד כיף לחזור אליו. ארוחת הבוקר, עם סלסלת הלחמים (הי לחם שוקולד אהוב!) היא סיבה מספרת לקנות כרטיס ולנסוע לשם לפחות פעם בשנה.
אתר: http://www.balthazarny.com/
כתובת: 80 Spring Street
4.  Freeman's Sport Club
אם יש מקדש גרסוניירי ניו יורקי, ויש לו אלוהים, הוא יושב בסמטא הקטנה שנושקת לרחוב ריבינגטון, מסתפר במספרה שממוקמת מאחור, קונה כמה מעילים וחולצות גבריות מייד אין אמריקה בחנות הבגדים ואוכל דיפ ארטישוק ושותה יין לבן במסעדה שבקצה, שאת קירותיה מעטרים ראשי איילים ופוחלצים אחרים. מאחורי כל המיזם הזה (חנות הבגדים, המספרה והמסעדה) עומד בחור בשם טאבו, שהקדים את העולם בפיצוח הקושיה "מה גברים אמיתיים רוצים". שווה גם לנשים, אגב.
אתר: http://www.freemanssportingclub.com/
כתובת: 8 Rivington Street (המסעדה נמצאת בקצה הסמטא שבה נמצאת החנות)
5. מומופוקו
דיויד צ'אנג, אחד השפים המדוברים של השנים האחרונות, הוא גאון קולינרי, שהצליח להרים שרשרת מסעדות קוריאניות עם טוויסט מודרני, שהן חוויה חושית נשגבת. המסעדות שלו, בעיקר הזולה שביניהן – הנודל בר – הצליחו להפוך לסחורה חמה כבר כמה שנים ברציפות (ואם להזכיר את הציטוט של ווייט מלמעלה – זה לא פשוט בעיר כמו ניו יורק) עד שאפילו מנה כמו "לחמניה עם קיבת חזיר" הופכת שם לאחד הדברים הטעימים שנאכלו בחלק הזה של העולם.
אתר: http://www.momofuku.com/
כתובת:   First ave. 171 nyc 10003 | btwn 10th + 11th
6. Madison Park
פארק קטן ויפהפה ליד הflat iron building- שאפשר לנוח בו מתלאות היום ולאכול המבורגר מעולה בקיוסק הקטן שנמצא במרכזו. הפארק הוא מקום מעולה לצהריים עירוניים, לפני או אחרי הקניות שבמורד השדרה החמישית אן ברודווי (לא לפספס את ABC, הכלבו הקסום שנמצא ברחוב 17).
אתר: http://www.madisonsquarepark.org/
כתובת: Between 5th & Madison Avenues, 23rd & 26th Streets
7. ACE HOTEL
המלון הכי שווה בעיר, בעיקר בגלל העיצוב האמריקאי האקלקטי, הקפה המשובח שנמצא בלובי (יש גם קוקטיילים לא רעים), החנות של "אופנינג סרמוני" שנמצאת למטה וה-WiFi – מצרך נדיר בעיר. המלון הפך להיות אחד המדוברים בעיר, אפשר לראות שם פשיוניסטס רבים, ויש שם גם מסעדה לא רעה ("הברייזלין") , מאותם אנשים שאחראים למסעדה אהובה אחרת – The Spotted Pig.
אתר: http://www.acehotel.com/
כתובת: 20W 29TH STREET

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

היי ליין פארק. שוק הבשר צפונה. צילומים: סהר שלו

היי ליין פארק. שוק הבשר צפונה. צילומים: סהר שלו

היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת הוא היה צריך בלוג, יש לציין). עוד הוא כתב: I feel that is the reader's, not the author's, duty to bring New York down to date", וחתם, "I trust it will prove less a duty than a pleasure".

כמו ווייט, שחזר לכתוב הקדמה לספר שלעיל (שנה אחרי שהטקסט פורסם כמסה במגזין) וטען שניו יורק משתנה בלי הרף, גם כל ביקור שלי בעיר הוא ניסיון, כמו במשחק זיכרון אישי, לציין מה נשאר כשהיה ומה חלף לבלי שוב. כמוהו, גם אני מרגיש שלמרות שבית קפה זה או אחר נסגר, מסעדה אהובה העתיקה מקומה או חנות משובחת עברה שלושה גלגולים מאז שאני זוכר אותה – למרות כל אלה יש משהו בניו יורק שאינו משתנה אף פעם: הווייב העירוני האולטימטיבי, מיליוני האנשים החדשים, אלפי המקומות שקוראים רק לך לבוא ולחקור אותם ובעיקר התחושה שלא משנה מה שתעשה שם – תמיד תפסיד רבבות של אירועים אחרים, מעניינים לא פחות, שהוחמצו בגלל שאתה איש אחד עם זמן מאוד מוגבל.

אבל למרות כל אלה, יש ניו יורק אינטימית ושקטה, כזו שמאפשרת להיעלם לרגע בעולם ולבנות – ולו לרגע – בועה קטנה ומנותקת שמורכבת מהלבנים שאתה בוחר בעצמך: פינת רחוב שמזכירה לך משהו מפעם, גינה ששכחת שהיתה קיימת, חנות חדשה עם מוכר חתיך ודברים שאתה ממש חייב לקנות או ארוחה עם חברים והרבה יין. העיר הזו, שגם אם תשתנה לא תיתן לך להרגיש אף פעם שאתה זר, אפילו לשניה, היא הניו יורק שגם וויט הסתובב בה, גם אם היה זה לפני יותר מחמישים שנה, ואליה אני מתגעגע כל יום מחדש.

(more…)

זכות השיבה לפריז (1) / אביגיל בורשטיין

יום שני, 27 בדצמבר, 2010
חוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש.לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות ההוט מארה – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני.הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד
גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo , Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.
בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי.Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne)
Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר.
Rue Charlot/ Rue de Bretagne
מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.
Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple
מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרבה ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.
– אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים


מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.

בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.

(more…)

זכות השיבה / מתנות לשנה החדשה / פרויקט מיוחד

יום שני, 27 בדצמבר, 2010
במבי לחג או עגל הזהב.

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלועדי פורת לעוגות של שטוקהולםהדס שיינפלד לרכבות של לונדוןתמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמלשרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריךאייל דה ליאו לאור האמסטרדמיורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

(more…)

סין סין / ואני מי אני איפה אני

יום שבת, 25 בדצמבר, 2010
ליד נאן פו טו

קטורת ומרצ'נדייז. ביציאה ממנזר נאן פו טו

מוכרחים להודות שנשמנו לרווחה כשנחתנו בשנית על אדמת הקודש של שדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.
1. סין
בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.
הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.
כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. אני מוכנה להתפשר על מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך תגליות זעירות, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.
אבל הפעם החלטתי לוותר על זכות הבחירה, ולתת לעובדה שהוא והמאמר שלו נבחרו להוביל אותנו. אז העוגן הוא שיאמן. ההוא, שמבין בגיאוגרפיה קצת יותר, ציין שבבייג'ין עכשיו קור כלבים, אבל הונג קונג לעומת זאת, נמצאת שעה ומשהו משיאמן.
הונג קונג, הנה מקום שאני יכולה להתייחס אליו. בנקאים בריטיים בחליפות ואסיאתיות יפהפיות. מגדלים, קדחת עירונית, מסעדות יוקרה והתווית: 'מיובא מהונג קונג' בחלק מחנויות הבגדים שאני אוהבת לעלעל בין קולביהן.
אבל סין. מה לי ולה.
כרגיל, תכננתי ללמוד קצת על סין לפני הנסיעה. כרגיל, לא הספקתי. כרגיל, זכרונות מספרים שקראתי, סרטים שראיתי, דימויים שספגתי מפה ומשם, מעט סינים שפגשתי בימי חיי, שימשו בערבוביה כמצע למסע.
ובסופו של דבר, אחרי שלושה ימים מרתקים בהונג קונג, טיסה קצרה ודי איומה, נחתנו בסין. כלומר בשיאמן.
הדבר הראשון שהבחנתי בו עם הנחיתה בסין, הוא המסך הדק שהפריד ביני ובינה. ראשית, היה הערפל הזה, שאפף אותה כל משך שהותנו בה וטשטש את צבעיה. שנית, לא שמעתי באוזן אחת, תודה לטייס שהביא אותנו בנחיתה טרנס אטלנטית ללא כל צורך נראה לעין. שלישית, לא מרק הוונטון מינוס כופתאות השרימפס ששתיתי בשדה התעופה של הונג קונג, ולא התרופות שלקחתי לא הצליחו לחסל באיבה את השפעת שתקפה אותי במלוא עוזה בלילה שבין הונג קונג לשיאמן.
אבל רושם ראשוני הוא לא תמיד מדוייק. ככל שהלכו הימים ונקפו, ככל שההנתי והסתובבתי יותר בשיאמן, התברר שטעיתי. זה לא היה מסך דק, שהפריד ביני ובין סין, זה גם לא היה מסך הברזל, זאת היתה החומה הסינית.
בדמיוני ראיתי את מה שויקיפדיה סיפרה לי על שיאמן: עיר נקיה ונאה, אולי לא תוססת כמו ערים אחרות, אבל נוחה ובטוחה, אחת הערים הכי נעימות למחיה בסין. נשמע לי כמו התחלה טובה, לא ליפול ישר לכור המצרף של היאקוזה (יפנית בטח, נכון?). חשבתי שבטח עמיתיו המקומיים של החוקר שאיתי יספרו לנו איפה כדאי להסתובב, שנאכל אוכל סיני מ-ע-ו-ל-ה (בחיי שגם ברגעים אלה אני נעשית רעבה רק מלהיזכר באוכלים הטעימים שחשבתי שנאכל בסין. ויש רק חבילה של אוראו קוקיז בתיק).
עזבו את דמיוני. מצאתי – אין כמו האינטרנט – שתי ישראליות שחיו בשיאמן עצמה, שהיו מסבירות פנים כדי לכתוב לי רשימה שלמה של המלצות על שיאמן. כמו שאמרו, אי קטן, שלושה ימים מספיקים כדי להכיר את כולו.
ביום הראשון לקחתי מונית לרחוב הראשי, ז'ונג שאן לו (לו זה רחוב, עכשיו אני יודעת). אחת המתנדבות בכנס ציירה לי על פתק את שם הרחוב, בזה הייתי יכולה לבהות שעות, באופן שבו הן מציירות את שמות הרחובות. ומוכרחים להודות שגם כיף שהמוניות כל כך זולות. באמת, מאז סיני לא טיילתי במקום שבו לא הרגשתי את יוקר המחייה נושף בי בכל כוס קפה. או תה ירוק (המשקה שמאפיין את שיאמן. טעים כמו כל תה ירוק. כלומר בכלל לא).
אבל כשהגעתי לרחוב המרכזי של שיאמן, לא היה לי נעים, ואני לא מתכוונת בשפת ילדי הגן. הוא היה סואן, ודי מלוכלך, כך נראה לי ממבט ראשון, ובעיקר, כולם נעצו בי מבטים. יישרתי את הגב, החלטתי לטעום מה שיש כאן ברחוב. הדוכן הראשון מכר פירות מקורמלים על שיפודים. קניתי שיפוד של תותים יפים נוטפי קרמל והמוכר עטף אותו בנייר דקיק ושקפקף. זה נראה טעים והריח טוב, אבל בשום אופן לא הצלחתי לקלף את הנייר הזה, שנדבק לתותים. כשניסיתי להבין כמה לשלם לו (8 יואן, 4 שקלים) נצמדו אליי שלוש נערות, שתקעו את ראשיהן ליד זה שלי (בואו נודה בזה, קצת מתחתיו. אני גבוהה יותר מכולם שם), וכשהסבתי מבט אליהן ברחו בצחקוקים.
אי אפשר לומר שלא היה מעניין ברחוב הראשי של שיאמן. גיליתי שסינים אוכלים כל הזמן ברחוב, לא רק תותים על מקל, הכל על מקל, מדיונונים ועד טופו צלוי ומתובל, וקערת מרק על הספסלים בצדי הרחוב; שהם שומרים על משמעת מים ותמיד מחזיקים כוס גדולה של שתיה (אחר כך, בשדה התעופה של שיאמן, ראיתי שבמקום מתקני מים קרים מוצבים שם מיחמים לטובת ציבור שותי התה). וראיתי שהם כולם, סלחו לי, נראים כמו פועלים סיניים. לבושים בשעטנז בלתי סביר של צבעים והדפסים, ובעיקר שהכל שם, נו, מיוצר בסין. הפיצ'יפקס שמוכרים ברחוב, המזכרות שמוכרים בדוכנים, הכל עשוי מחומרים שמחקים חומרים אחרים.
בסופו של דבר, הנה אני מודה, ישבתי בפיצה האט, בפינת אחד הרחובות שחוצים את הרחוב הראשי. אני יושבת בבתי קפה לבדי וגם במסעדות, ועשיתי את זה לא מעט גם בעולם. אבל לא הצלחתי  למצוא שום מקום שלא נראה לי כמו חמארה סינית. ופשוט פחדתי, פחדתי מקלקול קיבה, פחדתי לדמיין איך עושים את דרכם לאוכל שלי כל הדיונונים המיובשים שראיתי בשוק עוד בהונג קונג ובשיאמן נמכרים כמוצר יוקרה עטוף בשקיות ממותגות.ואחרי שרואים את כל הגיגיות עם דגים חיים, צדפות ורכיכות, וסרטנים קשורים רגליים, שרימפסים ומולים ותמנונים ומה לא, חששתי טיפונת לגורלי, באותו אופן שבו חששתי לגורלו של כלב פודל תועה מסורק היטב שנכנס לא מלווה בבעליו לסמטה שבה היו כמה מסעדות שריח מצוין ומטריד עלה מהן. בסך הכל, אם הם אוכלים את כל זה, ומביטים בי ככה, למה לבחול בבשרי הלבנבן. אני יודעת, זאת הפנטזיה הקטסטרופלית של כל קולוניאליסט. אבל היה עוד דבר במפגש עם הסינים שלא היה באף מקום אחר: הרגשתי שהם לא רואים אותנו בכלל. שלא נוצר קשר עין, לא מוחלפים חיוכים. החומה הסינית הזאת. למרות שלמדתי קצת ני-האו ושיה-שיה, ואפילו את השי"ן הסמ"כית הספציפית שלהם. לא רואים אותי, לא רואה אותם. לא אומרת את זה כעונש, כעובדה. חרשתי את הרחוב לאורכו וקצת לרוחב סמטאותיו, וכשחזרתי לנקודת ההתחלה ותפסתי מונית והנהגת הצליחה להבין לאן להסיע אותי, נשמתי לרווחה.
שיאמן היא לא סין, יאמרו הסינולוגים או הסינופילים. ובוודאי שאי אפשר לשפוט מקום על סמך שלושה ימים בו.
"שילמתי בעבור הכרטיס שלי כפי שיכולתי, במטבעות של כסף קטן, בלי להתעלף. כשהגעתי לפתח האולם גיליתי שהוא מואר. היה מוקדם מדי, ההקרנה עדיין לא התחילה. בירכתי האולם היו כבר שלוש שורות של צרפתים. ב"קדמיות" כנופיה של פרחחים שורקים וצוחקים. היה עלי לחצות את כל אולם הקולנוע תחת מבטי היושבים. לבד. מכיוון שהסדרנים לא נהגו ללוות את לקוחות ה"קדמיות למקומותיהם. אף לא לבן אחד ויחיד ב"קדמיות".
לא נסוגותי. חציתי. חציית האולם הזה התבצעה על ידי דמותי בדממה עמוקה, שהשתררה בעקבות הכניסה של דמותי. אני זוכרת שלא זכרתי עוד כיצד הולכים. האנושות כולה הביטה בי. הייתי לבנה ללא עוררין. … הייתי קשורה קשר עמוק לתחושת הבושה. הייתי הבושה המהלכת. הייתי פשוט מגוחכת". (מרגריט דיראס מספרת על חייה כנערה בוייטנאם. מתוך מחברות המלחמה, עמ' 83.  תרגום: חגית בת עדה, הוצאת "כתר").
נכון. בלי תיווך של אחד שיודע, בלי לשהות במקום שבוע או חודש או שנה, מה ההבדל בין סין של המוצרים, של הספרים, של הסרטים, של הפועלים הסינים שברחובות, של החוויות של כל מכריי שטיילו בסין, לבין סין שבחוויה האישית בגוף ראשון כשאתה לא דובר את השפה ורק עובר בה?
בכמה סרטים ראיתי את חוויית האישה המערבית בשוק האקזוטי הזר, המרתק והמאיים? קזבלנקה, אין סרט מסע, בטח נשי, שנעדרת ממנו הסצנה הזאת. אם אפשר גם להוסיף בו, בשוק, מרדף, מה טוב.
לא אכלנו במסעדה סינית טובה בשיאמן, אכלנו במסעדת הסגל באוניברסיטה, כן, גם שם היו דגים באקווריומים וכל הסיפור, ומלצריות במדים שעליהן רק תגים עם המספרים שלהן.
אבל ביום האחרון היינו בגולנאג-יו, אי קטן ומתוק מאוד, חמש דקות במעבורת מחופי שיאמן, ובערב, מכיוון שכבר מיצינו את כל מה שלעיר הזאת היה להציע, לפחות את כל מה שמצאנו שהיה לה להציע, חזרנו לז'ונג שאן לו, הפעם בערב, הפעם יחד.
שוב קניתי את התותים על מקל, כי התברר לי שהדף שבו עוטפים את התותים עשוי כנראה מאורז ואוכלים אותו, וזה רעיון די גאוני כשחושבים על זה, לעטוף דברים דביקים בנייר שקוף ואכיל, והתותים היו עסיסיים ומתוקים. יחד, באומץ, נכנסנו למקום ששמתי עליו עין עוד יום קודם, שמתהדר במרק בוטנים שלו, ובאמצעות טכנולוגיה עילית הצלחנו לקנות אוכל: צילמתי את מה שרצינו לטעום, ובקופה, הראיתי את הצילומים וקיבלתי קופונים בהתאם. הבאו היה טעים לאללה, הבורקס פחות. במפתיע גילינו רחוב של בגדים מגניבים ועיצוב יותר יפני מסיני, באחת מהן ויתרתי (ביג מיסטייק, היוג') על תיק נהדר בפחות ממאתיים יואן, אבל קניתי לי מסגרת עץ למשקפיים, שכמוה לא ראיתי עדיין בשום מקום, באותו מחיר בדיוק. בערב, החמארות היו שמחות וצפופות ומעושנות, אבל עדיין לא העזנו לאכול בהן. ובבוקר, כשקמנו לצלצול השעון, כדי להספיק לבקר בנאן פו טו, המנזר הבודהיסטי היפה הצמוד לאוניברסיטה, סיכמנו שטוב שככה נסענו לאן שהרוח נשאה אותנו.

נשמנו לרווחה כשנחתנו בשדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.

1. סין

בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.

הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.

כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. לכל היותר – מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך הרגליים, לפעמים דרך הפה, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.

(more…)

בשביל להגדיל את סיכויי הזכייה, מומלץ למלא טופס # טוטו

יום רביעי, 22 בדצמבר, 2010
ציפיה בדום מתוח. טוטו

ציפיה בדום מתוח. טוטו

להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו.

יש לנו הרבה מסעדות להשלים, אחד היתרונות של העדרות ארוכה מתל אביב, אבל כששאלתי אותו לאן, הוא אמר: אוטומטית, מתחשק לי להגיד טוטו. אז טוטו.

טוטו היא סתירה מובנית: זאת המסעדה הכי מעצבנת עם האוכל הכי מענג. יש בה תכונה של המזנון של בית המשפט הסמוך, אם רק פרקליטים חזקים ונאשמים עשירים היו אוכלים במזנון של בית המשפט. אפשר מדי פעם גם לראות שם עורכי דין גוררים את הטרולי השחורה של המסמכים, ולשער שהנה, במו ידיהם הם נועצים כרגע אבני חצץ נוספות בגלגלי רכבת העמק האיטית ממילא של מערכת המשפט הישראלי. זה תפקידם, כנראה. המלצריות בטוטו הן לעתים קרובות יפות מדי וכמעט אף פעם לא נעימות מספיק. פעם, בשולחן לידינו, ישבה אישה שהיתה כל כך יפה ומסקרנת, שבילינו את כל הארוחה בלנחש האם היא בתו או אשתו הצעירה מאוד של אחד משני הגברים המבוגרים שאיתם ישבה, או שהיא בעצם בת גילו כמעט, ואז היא גם נראית מדהים לגילה.

הפעם, כשנכנסנו, ראינו שם שרה לשעבר, ראש עיר בפועל שנמצא תחת חקירה, פרקליט בכיר שהכיר את חומות הכלא משני צידיהן, ועיתונאי אחד לשעבר, שלפי שהחליף את השולחן הקבוע בקפה תמר במקום טוב בטוטו, למדתי שהפך ליחצ"ן. אותי, לעומת זאת, הושיבו הכי קרוב שהגעתי אי פעם לתיק קלי של הרמס.

(more…)