ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2011"

מצוין / בלתי מספיק (פריז 1: Le Repaire de Cartouche)

יום שישי, 28 בינואר, 2011
כנף. יום אחד אפרוש

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים – אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

(more…)

זכות השיבה לפריז / כ.ר.

יום רביעי, 19 בינואר, 2011

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר

הכל כי הכל הוא זמני. רו דה ריבולי, מכיכר הקונקורד לכיוון הלובר


עזרה ארטילרית כבדה גייסתי, את כל חבריי המתגעגעים והכותבים, כדי ללמוד מניסיונם איך בדיוק לגשת לאתגר הזה: ביקור ראשון במכורתנו הטריה, פריז.

כי עוד הרבה לפני שלב אריזת המזוודות, התחלנו לאוורר חשקים שנטמנו בארונות הבית החדשים. הגדולה ענתה ישר: שלג, מוכרחים שלג. ואחר כך אייפל. אבל לעלות עד הקומה השלישית. וסאקרה קר. לוקסמבורג וטיולרי. שניהם. פומפידו וגם לובר. צריך לבדוק אם השיפוצים הסתיימו כבר במוזה ד'אורסיי.
הקטנה רוצה לראות את אהמד, המדריך ענק הקומה וחסר השיניים מהמועדונית.
ההוא, שום פריט חובה אין לו, באף רשימה. רוצה להסתובב לו ברחובות, לנשום את האוויר הקריר של העיר הזאת. ואני, כל מה שאני רוצה זה לדעת איך עולים למטוס חזרה לישראל בלב קל, בתחושת שובע ובהכרת תודה.

(more…)

זכות השיבה לבוסטון / אייל גרוס

יום רביעי, 5 בינואר, 2011

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

אייל גרוס- זכות השיבה לבוסטון – טיוטה
כשזה מגיע לערים, אני פוליאמורי. יש לי יותר מאחת שהיא בגדר בית. תל אביב בה נולדתי וחייתי (וכנראה גם אחיה) רוב חיי, לונדון שהפכה מיעד של חופשות, מוזיקה וכנסים לבית כאשר עברנו אליה לרגל שנת שבתון, ניו-יורק שלימדתי בה סמסטרי קיץ במשך ארבע שנים רצופות וביקרתי בה פעמים רבים מספור; על כל אחת מאלה כבר כתבתי, וכנראה גם עוד אכתוב. ויש גם את פריז ופירנצה, ערים שאימצנו, שלא גרתי בהם, אבל ביקורים ותקופות שהייה רבות הפכו גם אותן למקומות שיש לי יחס מיוחד אליהם.
http://aeyalgross.com/blog/?p=31599
http://aeyalgross.com/blog/?cat=9
http://aeyalgross.com/blog/?p=31511
וישנה בוסטון. בבוסטון, או יותר נכון בקיימברידג', גרתי למעשה יותר זמן מאשר בכל עיר אחרת מלבד תל-אביב. שלושה פרקי חיים עברו עלי בבוסטון. הראשון, כילד, בעקבות העבודה של הוריי בקמברידג'. למעשה גרנו אז בברוקליין, פרבר הידוע בזכות האוכלוסייה היהודית והישראלית הרבה שבו, אך הידוע גם כמקום הולדתו של ג'ון קנדי. גאוות בית הספר היסודי בו למדתי בכיתה ו' הייתה ש-JFK  עצמו למד בו. השני, בתור סטודנט, עת גרתי לראשונה בקמברידג', הפרבר שנהר הצ'ארלס מפריד בינו ובין בוסטון, אך שמרגיש כאחד מהמרכזים האורבאניים של העיר. השלישי, שהסתיים ממש בימים האלו, בתור עמית מחקר. כל השהויות האלו סבו סביב אותה אוניברסיטה.
http://aeyalgross.com/blog/?p=28473
השהות הראשונה בבוסטון בתור ילד הכניסה את האמריקאיות לחיי, ביססה את האנגלית כשפה שיכולתי להסתדר איתה לא רע מגיל צעיר, והשאירה זיכרונות של שלג וטיולים משפחתיים ברחבי ניו-אינגלנד.
השהות השנייה בתור סטודנט כללה את החוויה הקוסמופוליטית של תכנית בינלאומית שהודות לה יש לי כיום חברים ברחבי הגלובוס; את ההשתייכות לנטוורק הדי מדהים הזה, חייבים להודות, של הרווארד, שמלווה אותי עד היום; וכמובן את ההתפתחות האקדמית והאישית והחשיפה לכל כך הרבה צורות של חשיבה ביקורתית.
בית הספר למשפטים של הרווארד הוא ערש ההולדה של הניתוח הביקורתי של המשפט, ומייסדי הזרם עדיין מסתובבים בין כתליו וזכיתי שהם יהיו המורים שלי. אלו היו השנים בהם התחילו המילים "תיאוריה קווירית" להעשות שגורות יותר, וכולם רצו לקרוא את הספרים החדשים של באטלר, סדג'ויק והלפרין שיחד סימנו את ביסוסו של התחום. מעבר לנהר, ה-South End  של בוסטון שרץ באותה תקופה הומואים שרק מאוחר יותר התברר שהם בעצם היו סוכני ג'נטריפקיציה שעשו את האזור יקר מדי בשביל הקהילה הזו שנדחקה בעצמה ברובה החוצה. אך בעת ההיא הבארים (לרבות Club Café  הנצחי, שעדיין שם) וחנויות הספרים ההומו-לסביות – אז עדיין לא אמרו להטבי"ות – פתחו בפני ובפני רבים אחרים עולם חדש ומופלא.
העובדה שבוסטון נמצאה אך מרחק של נסיעה של שלוש שעות (כיום שעה וחצי) בספינה מפרובינסטאון, עיירת הנופש שממש בקצה של קייפ קוד, חצי האי שיוצא ממסצ'וסטס ומתקפל חזרה אל תוך עצמו ב"קייפ" פנימי שפרובינסטאון בקצה שלו, רק הוסיפה – ועדיין מוסיפה –  לקסם של המקום. לא רק בגלל שפרובינסטאון, הראויה לרשימה משל עצמה, היא אחד המקומות היפים בתבל, כזה שבו אתה מרגיש בסוף העולם, או כפי שמייקל קנינגהאם היטיב לתאר בספר שכתב על המקום, ב"קצה האדמה". אלא גם בגלל שכפי שנכתב פעם במדריך תיירים, פרובינסטאון, עיר נופש שבה להיות הומו או לסבית זו הנורמה הנפוצה אם כי בהחלט לא היחידה, היא מקום שנראה כפי שארצות הברית הייתה נראית לו באמת היתה, כפי שמובטח בהמנון שלה, The land of the free and the home of the brave.
http://www.harvard.edu/
http://en.wikipedia.org/wiki/Critical_legal_studies
http://www.kotar.co.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=94300989&nTocEntryID=94303934
http://www.clubcafe.com/
http://www.randomhouse.com/catalog/display.pperl?isbn=9780609609071
בפעם השלישית שבה הגעתי לחיות בבוסטון, כבר הייתי אדם בוגר. וגם, להבדיל מהפעמיים הקודמות, לגלגול השלישי של חיי הבוסטונים הגעתי מלונדון, לא מתל-אביב. ובוסטון, מה לעשות, היא לא לונדון. היא גם לא ניו-יורק. במובנים מסויימים, היא גם לא תל-אביב. כשהגעתי אליה הפעם לקח לי זמן להיזכר למה בכל זאת היא מקום כה טוב לגור בו, למה היא נותנת די מהר תחושה של בית ומה הופך אותה לעיר אידיאלית לאקדמאיים.
הסוד נעוץ בכך שהיא מצד אחד עיר יפה מאוד, אורבאנית, נוחה לתנועה ולהליכה, עם מספיק דברים מעניינים לעשות, אך במידה שמאפשרת לך ליהנות ממה שיש לעיר להציע בלי להרגיש את תחושת ההחמצה על כל האירועים שהחמצת והמקומות החדשים שטרם ביקרת בהם. אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליו בבוסטון הוא השילוב בין הנוחות התל-אביבית בה כולם גרים קרוב, במרחק "ניפגש בבית הקפה תוך עשר דקות", ובין הריחוק מהאלימות של ה"מצב" שהקיום הישראלי בקושי מאפשר. למעשה הנוחות הזו עוד יותר מרוכזת: עבור הסטודנטים, החוקרים האורחים ואנשי הסגל, החיים מרוכזים במידה רבה סביב האוניברסיטה, שהיא אבן שואבת לא רק אינטלקטואלית אלא גם חברתית. ה-02138 (זהו המיקוד של הרווארד), מרגיש כמו קהילה או כפר קטן, מקום בו אפשר באמת to indulge  בחיים האקדמאיים. בו החיים האישיים והחיים האקדמאיים כמעט לא ניתנים להפרדה. ארוחת הערב שאחרי הסמינר היא לעתים קרובות המשך ישיר שלו, למשל. אבל לזכותו של הכפר הזה ייאמר, שהוא שוכן ממש צמוד לעיר ובעצם מהווה חלק מהמרקם והרצף האורבאני שלה. (לתיאור מדויק להפליא של המחזוריות של החיים בקמברידג' ראו רשימתה של איילת עוז "איש הנצח").
http://en.wikipedia.org/wiki/Big_Dig
http://www.ayeletoz.com/?p=442
החיים האקדמאיים הם אכן במידה רבה ציר מרכזי עליו סובבת בוסטון – גם מעבר להרווארד. מדי שנה מגיעים לעיר מאות אלפי סטודנטים חדשים לאוניברסיטאות והמכללות הרבות המצויות בבוסטון. ואכן, בסיכומו של דבר, בלב החיים הבוסטונים שלי נמצאת האוניברסיטה הזו. לא כאן המקום לדון בכל ההיבטים של המוסד הפריבלגי הזה, שגם אחרי שאיבד שליש מהקרן השמורה שלו במשבר הכלכלי האחרון, נשאר מקום פריבלגי ועתיר משאבים. אבל אם רוצים להבין את בוסטון, צריך, בין היתר, לבוא ל-Harvard Yard. זהו ליבה של האוניברסיטה. מקום בו אתה מוצא את עצמך בדרך לשיעור כסטודנט, בשלכת הניו-אינלגנדית או בשלג הבוסטוני. ולא סתם ל"שיעור", שכן כאן זכיתי ללמוד אצל מגדולי ההוגים של המאה העשרים (כדי לא לעשות יותר מדי ניים-דרופינג אזכיר רק את ג'ון רולס, שלמדתי בקורס האחרון שלימד לפני פרישתו הסופית, והיה אדם יקר ומקסים). לנצח זכורים בלבי הליכות בשלג לשיעור בו אדון במשנתם של מרקס או מיל או פוקו עם גדולי המרצים ועם סטודנטים חכמים שהתכוננו היטב לשיעור. זהו גם אחד המקומות הבודדים בעולם, נדמה לי, בו בדרך לשיעור אתה צריך לעתים לפלס את דרכך בין תיירים שבאו להצטלם לצד "פסל שלושת השקרים", ולחשוב שעבורם אתה מין מיצג תיירותי בעצמך, "סטודנט בהרווארד".
http://www.vanityfair.com/online/daily/2009/06/harvard.html
http://en.wikipedia.org/wiki/John_Harvard_%28clergyman%29#Statue
לפרוץ את גבולות ההרווארד-סקוור
מנגד, הסטודנטים בהרווארד משחקים את המיצג הזה לעתים יותר מדי טוב: הם עשויים לבלות שלוש או ארבע שנים מבלי לצאת כלל מגבולות קמברידג', או אפילו הרווארד סקוור. עד כמה שהחיים התרבותיים-אקדמאיים-הספריות-חנויות הספרים הפתוחות עד 23:00-בתי הקפה הפתוחים רק עד 22:00 של הרווארד סקוור עשויים להרגיש לעתים ככמעט משק אוטוקרטי, הרי שהמנהג הזה של לא לגלות את בוסטון הוא בעיני טעות גדולה. שכן בבוסטון, גם אם כאמור איננה ניו-יורק, יש כמה מקומות מופלאים, מהסוג שעושים עיר ראויה למגורים. גם אני ביליתי – בייחוד בתור סטודנט – ערבים רבים בהם הבילוי שלי הוא עיון בעושר האינטלקטואלי האינסופי של ה-Harvard Book Store. אבל כבר בתור סטודנט ידעתי שצריך גם לחצות את הנהר. (ואגב, הרגע של המעבר בין בוסטון לקמברידג', הרגע בו האוטובוס או הרכבת התחתית שיוצאת מהמנהרה חוצים את נהר הצ'ארלס, הוא אחד היפים בבוסטון).
http://www.harvard.com/
כשחוצים את הנהר, ומגיעים לבוסטון, קשה שלא להיזכר באחת התושבות החשובות של העיר הזו. לפי כל הדיווחים הייתה איזבלה סטיוארט גרדנר אישה אקסצנטרית למדי. אחרי הכל, מי עוד יבנה לעצמו בלב בוסטון בית שנראה כמו ארמון ונציאני? אבל כולנו צריכים להודות על האקסצנטריות הזו, שהודות לה אפשר לבקר כיום בבית הזה שהפך אחרי מותה של גארדנר ב-1924 למוזיאון גרדנר, הנקרא על שמה. השילוב של המבנה הכול כך מנותק מהמקום והסביבה, עם אוסף האומנות העשיר של גרדנר, הן זה האירופי והן זה האסייתי, עושה את המקום הזה לפנינה הראויה לביקורים חוזרים ולאחד המקומות המוזרים, מרתקים ומקסימים בבוסטון. העובדה שאחרי עשרים שנה עדיין תלויות מסגרות ריקות במקום בו היו תלויות שלוש-עשרה יצירות יקרות ערך  שנגנבו, מתוכן שלושה ציורים של רמברנדט, רק מוסיפה למסתורין של המקום הזה. מי שלח שלושה אנשים מחופשים כשוטרים לשכנע את השומרים של המוזיאון להכניס אותם פנימה, על מנת לגנוב ציורים בשווי 500 מיליון דולר,  יצירות כה ידועות שהוא לעולם לא יוכל למכור או להציג בשום מקום? הרגע הזה בו מסיימים סיור במוזיאון ומסתכלים על הפורטרט של גאדרנר שנפרדת ממך (ושמחים שהידע על השוד הזה נחסך ממנה) הוא אחד מהקסומים שבבוסטון.
http://www.gardnermuseum.org/
http://www.gardnermuseum.org/information/theft.asp
לא הרחק ממוזיאון איזבלה סטיוארט גארדנר, נמצא עוד אחד המקומות האהובים עלי בבוסטון, וגם זהו מוזיאון. הMuseum of Fine Arts  זכה לאחרונה לתחייה מחודשת עקב פתיחת האגף החדש לאמנות אמריקאית. החדרים בהם ציורי הנוף המרהיבים מהמאה התשע-עשרה (לרבות מספר גרסאות לציורים של מפלי הניאגרה שמזכירים כמה המפלים האלו מגרים את הדמיון האנושי), לצד ציורים מקסימים של ג'ון סרגנט, מרהיבים במיוחד. כך גם החדרים עם אמנות עכשוויות יותר. אסור להחמיץ.
גם האוסף של אמנות אירופית מודרנית מרגש וכולל את אחת העבודות הידועות והיפות ביותר של פול גוגן,"מאין אנו באים, מה אנו?, לאן אנו הולכים?". אבל המוזיאון הזה ידוע בייחוד בשל האוסף האסייתי שלו. בין היתר יש כאן מבחר עשיר של תדפיסי  עץ (ukiyo-e) יפניים, לרבות כמה מקסימים במיוחד של אנדו הירושיגי מהסדרה "מאה נופים מפורסמים של אדו" – סדרה של מאה תמונות של טוקיו של המאה התשע-עשרה שמעוררת אצלי בתורה געגועים לביקור במוזיאון ה ukiyo-e בטוקיו (הלא היא "אדו"). "חלמתי שאני יכול לעוף", המיצב של ג'ונתן בורופסקי שתלוי כאן, מוסיף לקסם של המוזיאון הזה.
http://www.mfa.org/
http://en.wikipedia.org/wiki/One_Hundred_Famous_Views_of_Edo
הצלע השלישית של משולש האמנות של בוסטון, ה-Institute of Contemporary Art , נמצאת הרחק מכאן, ב-Seaport. כשלמדתי בבוסטון איש מעמיתיי כמעט ולא הגיע לאזור הזה בו דווקא אהבתי להסתובב בין הרציפים והמזחים הנטושים למחצה. המעבר של ה-ICA לכאן לאחרונה מסמן את המיתוג מחדש של האזור הזה. האוסף הקבוע קטן אך מרתק, והזווית בה פונה הבניין של המפרץ של בוסטון היא אמנות כשלעצמה.
http://www.icaboston.org/
וישנו Symphony Hall. אני מודה שאני די טירון בתחומי המוזיקה הקלאסית. בימי כסטודנט כאן אפשר היה למצוא אותי לעתים קרובות יותר במקומות כמו ה-Middle East  שעדיין קיים, מועדון שהוא אחד הצירים החשובים של תרבות מוזיקת האינדי המשובחת שעדיין חיה כאן, ושגם לה יש חלק חשוב בחוויה הבוסטונית שלי (אני נזכר בשריטה שהייתה לי במצח מהמכה הקלה שקיבלתי מהגיטרה של לי רינאלדו מסוניק יות' אחרי ההופעה של הלהקה במועדון  Avalon, ובבילויים ארוכים באגף המוזיקה של חנות האינדיNewbury Comics, שעדיין קיימת). אבל כיום בהשפעתו המבורכת של בן הזוג, הפכתי קבוע דווקא באולם הזה, שנחשב כאחד מאולמות הקונצרטים הטובים ביותר בעולם, הודות לאקוסטיקה המושלמת. הליכה לקונצרטים כאן היא ריטואל קבוע שאפיין את החניות שלו בעיר, חלק מהריטואל של החיים המיד-אטלנטיים שלנו.
אחד הרגעים הקסומים שאפשר לחוות בבוסטון ושאנצור תמיד בלבי, הוא הרגע בו האורות נכבים, וג'יימס לוין, המנצח המיתולוגי והפרפורמטיבי כל כך של התזמורת הסימפונית של בוסטון עולה לעמדת המנצח לתשואות הקהל. ואז מתחילה המוזיקה. הקסם עובד. (אגב, אם מגיעים לכאן אי אפשר לוותר על רכישת השוקולד עם הלוגו של התזמורת הסימפונית של בוסטון על מנת שיהיה מה לנשנש בהפסקה).
http://www.bso.org/bso/index.jsp?id=bcat5220002
http://www.mideastclub.com/
http://www.newburycomics.com/
ממש ליד Symphony Hall, כחלק מבית ספר יפני לאמנות, ה Kaji Aso Studio, מתחבא גן יפני קטן ובו בית תה יפני שפעם בשבוע עורך טקס תה יפני מסורתי. קייט פינגן, תלמידתו של Kaji Aso, שהלך לעולמו, ממשיכה את דרכו ומקיימת כאן בימי ראשון דבר קרוב במידה רבה לטקס תה שאפשר לחוות ביפן. בצד השני של הפארק, ב-Swann Café  במלון Park Plaza, סינתיה גולד, סומלייה התה של המקום, אישה עם תשוקה אמיתית לתה ומחברת של ספר על בישול עם תה, מגישה מבחר של תה משובח במיוחד ועורכת בתיאום מראש טעימות של תה מובחר מרחבי העולם. כמי שלוקח ברצינות את נושא התה, אני מעריך מאוד את העובדה שלהבדיל ממסיבת התה ההיסטורית של בוסטון, שהייתה שלב חשוב במהפכה האמריקאית. שתי מסיבות התה המשובחות האלו בבוסטון, לא כוללות זריקת תה למפרץ אלא שתיית תה משובח המוכן כהלכתו.
http://www.kajiasostudio.com/webroot/tea.cfm
http://www.bostonparkplaza.com/?t=s&id=2993&lang=212
http://en.wikipedia.org/wiki/Boston_Tea_Party
ומה עם האוכל?  הגלגול השלישי שלי בבוסטון, בו חייתי על מלגת מחקר נדיבה היה שונה בתחום הזה מהגלגול כסטודנט, לא רק בגלל ההבדלים בהכנסה אלא גם בזכות המהפכה הקולינרית שבוסטון עברה בעשור האחרון. הארוחה הכי יקרה וגם הכי מיוחדת שאכלתי בבוסטון הייתה במסעדת YA-O. זהו מטבח יפני יצירתי ומרגש, שמגיש מנות כמו דמפלינג העשויים מדייקון (צנון יפני) ממולאים ב"גבינת" מיסו ורוטב אצות וצנוברים, שטעימות כמו שהן נראות. לשבת כאן על הדלפק לארוחת טעימות וסאקה היא אחת החוויות המרגשות שבוסטון מציעה.
http://www.oyarestaurantboston.com/
בפינה אחרת של מרכז העיר, נמצאת No. 9 Park, גם היא מהמסעדות הנחשבות של בוסטון. ארוחה באזור הבר פחות יקרה מאשר במסעדה עצמה, אך אף פעם לא ממש זול כאן. אבל זה המקום שמוצדק לבוא אליו לאירוע מיוחד, כי הגאונות של השפית ברברה לינץ' ניכרת בכל מנה. לחוויה הרבה יותר יומיומית, כיף לבוא לדיינר האיטלקי של לינץ', Sportello: ישיבה סביב דלפק שנראה כמו דיינר אמריקאי טיפוסי, ומנות איטלקיות פשוטות אך מדוגמות. מרק העגבנות החריף עם הגבינה הקלויה המותכת על טוסט ממחיש מהו שימוש טוב בחומרי גלם. לפני או אחרי הארוחה, ב-Drink, בר הקוקטליים שהקימה לינץ'  ונמצא באותו בניין, אין תפריט קוקטיילים: הברמנית מקשיבה להעדפות של הלקוחות, מה הם אוהבים ומה לא, ומייצרת קוקטייל בהתאם. הכול עשוי מחומרי גלם הכי טובים שניתן להעלות על הדעת, וזה מורגש. הגרסה שלהם ל Old Fashioned, הקוקטייל האהוב עלי, מעוררת בי געגועים בזמן שאני כותב שורות אלו.
http://www.no9park.com/
http://barbaralynch.com/#people
http://sportelloboston.com/
http://drinkfortpoint.com/
בעוד שלינץ' הגיעה מדרום בוסטון, שכונת העוני והפשע המוכרת מהסרט "וויל הנטינג הטוב", והפכה לאחת השפיות הטובות בבוסטון הודות למורה לכלכלת בית שהשפיעה עליה, הרי שג'ואן צ'אנג הפכה לאחת השפיות הנחשבות של בוסטון מרקע לגמרי שונה: כשהיא מחזיקה בידה תואר במתמטיקה יישומית וכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, הגיעה צ'אנג למסקנה שבעצם, מה שהיא הכי אוהבת זה לאפות עוגיות. כולנו הרווחנו מכך, שכן בתי הקפה של Flour (שני סניפים בבוסטון ועכשיו סוף סוף גם אחד בקמברידג'), הם מהמקומות האלו שאתה רוצה שיהיו לך ליד הבית, למרות שהסכנה היא ששוב ושוב תחזור לפודינג הלחם-בננה-שוקולד המנחם כל כך.  גם "פיצת ארוחת הבוקר" ממכרת.
http://www.flourbakery.com/staff.php?pid=703
http://www.flourbakery.com/
קמברידג' הוא גם מקום משכנה של שפית חשובה שלישית, אנה סורטום, שמפרשת מחדש את המטבח הים תיכוני המוכר לנו, גם במסעדה הנפלאה שלה Oleana, ולא פחות חשוב מכך, בבית הקפה שלה Sofra, שהוא אחד המקומות המשובחים ביותר בקמברידג' לבראנץ' האמריקאי המבורך. אין כאן קלאסיקות אמריקאיות כמו Hash Browns  או ביצים עלומות (בשביל אלו יש בקמברידג' את ארוחות הבוקר הנפלאות של(Henrietta’s Table , אלא שוב, פרשנות נפלאה לאוכל ים תיכוני. אחד הדברים שאני מתגעגע אליהם בבוסטון, באופן תמוה אולי, הוא הבראנץ' של Sofra, עם הממרחים המופלאים של אנה סורטום (הפלפלים בפטה מוקצפת, המוחמרה העשויה מאגוזים ופלפלים, צזיקי הסלק ועוד) והפרשנות המאוד ייחודית שלה  לשקשוקה, בה העגבניות מעורבות עם קארי ושבבי פיתה מפוזרים מעל הכול.
http://www.oleanarestaurant.com/
http://www.sofrabakery.com/
http://www.henriettastable.com/
בחזרה להרווארד סקוור. אם יש מקום אחד שאליו הייתי חוזר כרגע לערב אחד בקמברידג', זהו הMonday Club Bar  שהוא חדר האוכל הפחות רשמי במסעדה Upstairs at the Pudding. גם בגלל האוכל הטעים כל כך (הפסטה ממולאת הדלעת עם רוטב זיגוג גרעיני הדלעת, או הסטרוצפלי, פסטה קצרה ועבה ברוטב כרובית ופירורי בריוש, וגם מנת העוף המבושל תחת לבנה הפשוטה אך המתובלת כה טוב עד כדי שגורמת לעתים לי לחרוג מהכמעט-צמחונות שלי), גם בזכות ה"צבים" משוקולד-פקאן המתוקים מדי המוגשים לקינוח, גם בזכות רשימת היינות המושקעת והמיוחדת ועתירת הפינו-נואר, שהיא, וההערות של הסומלייה אודותיה הם שירה צרופה, גם בזכות האח המבוערת בימי החורף והשולחנות בחוץ בימי הקיץ, וגם בזכות העיצוב והאווירה הFאנקיים. אך בעיקר בזכות התחושה שבין אם יושבים כאן לבד על הבאר או ביחד עם חברים, איכשהו הכול מתחבר ביחד למשהו נכון, משהו שנותן את התחושה הזו של אושר שחיבור נכון יכול לתת.
http://www.upstairsonthesquare.com/
בוסטון. הושט היד וגע בה. צילומים: עופר גז ואייל גרוס

בוסטון. הושט היד וגע בה. צילומים: עופר גז ואייל גרוס

כשזה מגיע לערים, אני פוליאמורי. יש לי יותר מאחת שהיא בגדר בית. תל אביב בה נולדתי וחייתי (וכנראה גם אחיה) רוב חיי, לונדון שהפכה מיעד של חופשות, מוזיקה וכנסים לבית כאשר עברנו אליה לרגל שנת שבתון, ניו-יורק שלימדתי בה סמסטרי קיץ במשך ארבע שנים רצופות וביקרתי בה פעמים רבים מספור; על כל אחת מאלה כבר כתבתי, וכנראה גם עוד אכתוב. ויש גם את פריז ופירנצה, ערים שאימצנו, שלא גרתי בהם, אבל ביקורים ותקופות שהייה רבות הפכו גם אותן למקומות שיש לי יחס מיוחד אליהם.

וישנה בוסטון. בבוסטון, או יותר נכון בקיימברידג', גרתי למעשה יותר זמן מאשר בכל עיר אחרת מלבד תל-אביב.

(more…)

זכות השיבה לניו יורק (2) / ורדית גרוס

יום שני, 3 בינואר, 2011
באימייל הראשון, לפני יותר מעשר שנים, הוא הציע לי מיץ פאפייה. לא הכרתי אותו עדיין כדי לדעת שהוא צוחק ותיארתי לעצמי שהוא מתכוון לעסקה השווה בעיר – נקניקיה על הגריל ומיץ פאפייה ב Gray’s Papaya. הסניף בפינת רחוב שמונה והשדרה השישית, על שלטיו המתחלפים והמשעשעים, היה המקום הבטוח היחיד בסביבה לספק את הצורך בהוט דוג, מאכל שלמדנו להעריץ בסרטים על ניו יורק רק כדי לעבור לגור בעיר ולגלות שרוב הדוכנים מוכרים תחליף חמצמצץ ולא מספיק טעים. אחר כך בא דני מאייר ופתח את הסניף הראשון של Shake Shack ממש מתחת לבית שלנו במדיסון סקוור, עם נקניקיות חלומיות ומילקשייק שאנשים עומדים בתור שעות בשבילו, אבל את הטעם המתפצפץ של נקניקיה ניו יורקית בדולר וחצי, עמוסה בזכרונות על פירסט דייט שלא קרה בה הם לא הצליחו לשחזר.
Gray's Papaya, 402 6th Avenue (on 8th Street). http://nymag.com/listings/restaurant/grays-papaya01/
Shake Shack, Madison Park (23rd Street and Broadway).www.shakeshack.com
כשהוא התחיל לחזר אחרי ברצינות הוא הלך למגנוליה. רוב העולם עומד כאן בתור מסביב לבלוק כדי לקנות קאפקייקס, אבל הוא הלך על בננה פודינג – משלוח ישיר באמצע הלילה למעבדה ב NYU  של בננות ועוגיות בתוך קרם מתוק מנשוא. ברור שהתאהבתי בו. שנים אחר כך יהפוך הסניף של מגנוליה באפטאון למקום הראשון והאחרון שאנחנו הולכים אליו בביקור בעיר. מגיעים בטיסה 001 לפנות בוקר, אומרים שלום לטוני, הדורמן שעדיין מתגעגע אלינו, מניחים את המזוודות ונוסעים ישר למגנוליה. עם קאפקייק בכל יד (שוקולד לקטן, וניל לגדולה) אנחנו מתיישבים על המדרגות שמובילות לבניין המגורים ברחוב 68. הקטן קורא לזה stooping  – יושבים על המדרגות ומחכים. ככה היינו מחכים כל בוקר לגן שייפתח, ככה אנחנו מחכים עכשיו ליום שיתחיל ולניו יורק שתחבק אותנו לתוכה.
Magnolia Bakery, 401 Bleecker Street. www.magnoliacupcakes.com
בחורף שבו התחתנו לא הפסקתי ללבוש לבן. את מגפי המארק ג'יקובס הלבנים קניתי אצל ג'פרי, כלבו שהוא כל כך יקר וכל כך מוגזם שאין ברירה אלא להעריץ אותו. הבחור היפה בכניסה באמת מחייך רק אליך, וקולקצית הנעליים של ג'ימי צ'ו, מנולו בלאניק, מיו מיו ופראדה עומדת למבחן והשוואה. אם מגיעים בתקופת המכירה הלוהטת עוברות כל הנעליים היוקרתיות למדפים מבולגנים לפי הגודל, ואתה יכול לאחוז וללהטט בזוג כריסטיאן לובוטין מבלי להרגיש שאף מוכרת נועצת בך עיניים סנוביות. בטיפול פסיכולוגי עתידי תוכל הגדולה להסביר את מקור השאיפה לשלמות (המגובה בטעם משובח בנעלי עקב) בגוצ'י הנוצצות בהן דידתה לשמחתן של שאר הקונות כשרק למדה ללכת.
Jeffery, 449 West 14th Street. www.jeffreynewyork.com
התחתנו יום אחרי קריסטמס. חזרנו שזופים מירח הדבש בתאילנד לניו יורק קפואה ומקושטת. סירבתי להסיר את המגפיים הלבנים גם כשהשלג מחוץ לדירת הקרקע בשוק אריזת הבשר הלך ונערם. בחצות הסופה נרגעה ואנחנו יצאנו החוצה לעיר לבנה ושקטה.עוד יומיים יהפוך השלג לשלוליות עכורות אבל עד אז העיר חגיגית ורגועה, נקיה ולבנה כמו שמלת כלולות אוורירית. עמדנו האחד ליד השני, ספרנו עד שלוש לפני שנפלנו אחורה בקו ישר, וניפנפנו בידיים בתנועות קצובות ליצירת שני מלאכי שלג מחוברים. קפואים ומושלגים רצנו מעבר לכביש אל ה-Corner Bistro. סוף כל סוף לא היה כאן תור. מחובקים, על ספסל עץ, עם שני המבורגרים, צ'יפס ובירה. כמה טוב להיות בבית.
Corner Bistro, 331 West 4th Street (corner of f 8th ave). http://cornerbistrony.com
מרגע שהיא יכלה לשבת לקחנו אותה ל-Books of Wonder. זו חנות ספרי ילדים מופלאה שכל ספר בה נבחר בקפידה, שהמוכרים בה מלאי תשוקה בנושא, ששעות הסיפור שלה משובבות נפש, שהיופי והנוסטלגיה מצטופפים על מדפיה. נוסטלגיה שהיא בעצם געגוע למקום שמעולם לא היינו בו, לספרים שמעולם לא קראנו. כי רק כאן, כששמעתי את ההורים מדקלמים את Good Night Moon (בעוד אני ממלמלת "איה פלוטו") הבנתי שלעולם לא נצליח להשתלב באמת. שלמרות העבודות המעולות והדירה המקסימה ושלל החברים המקומיים, ולמרות שלמדתי להכין רוטב קרנבריז מושלם לתרנגול ההודו ושיותר קל לי לדבר עם אנשים על אמנות באנגלית, אני עדיין נאלצת לשיר את האיטסי ביטסי ספיידר תוך כדי קריאה מספר. ולמרות, ואולי בגלל, אני תמיד חוזרת הנה. למצוא עוד ספר ילדים מושלם, להריח רק עוד רגע אחד את האמריקנה הניו יורקית שבחרתי להשאיר מאחור.
אבל האף מתבלבל, כי ה Cupcake Cafe שנטוע בחנות הספרים מנסה להטעות אותו. לא להתפתות, הן לא באמת טעימות כאן. כדי לספק את החיך אני חוצה את הכביש לCity Bakery. הילדים מתלבטים בין עוגיות ואני הולכת  על הדבר האמיתי – Pretzel Croissant – גדול מלוח ומעוך, כנראה המאפה האהוב עלי בעולם. שניים שהותכו להם יחדיו, שלם שגדול מסך חלקיו. קרואסון ובייגל, ין ויאנג, חמאה ושומשום, תל אביב וניו יורק. שילוב מנצח.
Books of Wonder, 18 West 18th Street. www.booksofwonder.com
City Bakery, 3 West 18th Street. www.thecitybakery.com

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~


המגפיים הלבנים. כן, זה פוסט ברוח חג מולד לבן

המגפיים הלבנים של מארק מג'פרי. רוח החג או לא רוח החג

באימייל הראשון, לפני יותר מעשר שנים, הוא הציע לי מיץ פאפייה. לא הכרתי אותו עדיין כדי לדעת שהוא צוחק ותיארתי לעצמי שהוא מתכוון לעסקה השווה בעיר – נקניקיה על הגריל ומיץ פאפייה ב-Gray’s Papaya. הסניף בפינת רחוב שמונה והשדרה השישית, על שלטיו המתחלפים והמשעשעים, היה המקום הבטוח היחיד בסביבה לספק את הצורך בהוט דוג, מאכל שלמדנו להעריץ בסרטים על ניו יורק רק כדי לעבור לגור בעיר ולגלות שרוב הדוכנים מוכרים תחליף חמצמצץ ולא מספיק טעים. אחר כך בא דני מאייר ופתח את הסניף הראשון של Shake Shack ממש מתחת לבית שלנו במדיסון סקוור, עם נקניקיות חלומיות ומילקשייק שאנשים עומדים בתור שעות בשבילו, אבל את הטעם המתפצפץ של נקניקיה ניו יורקית בדולר וחצי, עמוסה בזכרונות על פירסט דייט שלא קרה בה, הם לא הצליחו לשחזר.

Gray's Papaya, 402 6th Avenue, on 8th Street

Shake Shack, Madison Park. 23rd Street and Broadway

כשהוא התחיל לחזר אחרי ברצינות הוא הלך למגנוליה.

(more…)

זכות השיבה לאמסטרדם / אייל דה-ליאו

יום ראשון, 2 בינואר, 2011

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

Oui Madame. צילומים: אייל דה-ליאו

פותח עכשיו את מחשב הירכיים בשדה תעופה בלב ליבה של אירופה. השמש עולה. השלג בוהק. כמו מגרדת קרח אנסה לחשוף זכרונות משכבה אחרת בחיי. לפני שלוש וחצי שנים חזרנו לארץ אחרי שבע שנים של חיים באמסטרדם – וטרם ביקרנו שם מאז. לא פשוט לכתוב על העיר האחרת, הקודמת, הלשעבר. הזכרון רחוק, מתוק ומדמם.
הרשימה אם כך אינה מעודכנת במקומות הכי חדשים וטרנדיים, גם למרבה הפלא אין בה דגש מיוחד על אופנה ולא על אוכל – כי הם פשוט אינם הצד החזק של אמסטרדם (בשבילם כדאי לקחת את הרכבת לאנטוורפן).
מה כן עולה לי ראשון בראש? האור. רבים וטובים ממני כבר דיברו – כתבו, ציירו, צילמו, האירו – על האיכויות המרתקות של האור האמסטרדמי. אבל זה באמת כך. המחזה היומי הנדיר ביופיו שבו מככבים השמיים שלא מפסיקים להשתעשע עם ענני תלת מימד, הנמצאים בתנועה מתמדת, התעלות הרבות וגודש המים משקפים את האור הענוג שמוקרן עליהם לשמים. תענוג שחוזר חלילה.

נשלחתי, במסגרת המסע המופלא בזמן, גם לתחילתו של חשבון הפליקר שלי (אוגוסט 2006 לא נראה רחוק יותר) והתמונות מהטלפון אינן באיכות טובה. התנצלות. מאז המצלמות בטלפונים השתפרו לאין ערוך.

משחק הזכרון של הערים ששכחנו מתחיל עכשיו.

(more…)

זכות השיבה לציריך / שרית הכט

יום שבת, 1 בינואר, 2011
ציריך: קו המשווה
כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.
לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.
כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".
לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.
לישראלים היא שוק תרבותי. מסתבר בציריך ששוקולד זה כן אוכל, גלידה אוכלים בחורף, טמפרטורה של מינוס 6 מעלות זה ממש נעים ואפשר לשבת בבתי קפה בחוץ, צהריים עם חבר קובעים לפחות חודש מראש, כשקובעים שעה מתכוונים שתגיע ממש בזמן וכסף כן גדל על העצים (או ממש ממש קרוב אליהם).
אבל יותר מהכל, ובניגוד מוחלט לישראל, יש משהו בעיר הזאת (אגב, כמעט זהה בגודל ובמספר האנשים לת"א), שהוא שפוי ומרגיע מאד. החיים זורמים לאט ואין למה למהר. זה חייב להיות קשור לעובדה שהעיר הזאת, בת 500 ונראית טיפ טופ, מתפנקת לה בין שני הרים ונחצית ע"י נהר (Limmat) המסתיים באגם משמעותי (אגם ציריך). כמעט מכל פינה בעיר, הנוף יגרום לכל בחורה להצטער שנולדה במאה הלא נכונה ושאין לה אף קרינולינה נורמלית לטייל בה על גדות הנהר, שלא לדבר על שמשיה.
Limmatquai היתה בהחלט התחנה הראשונה שלי בציריך. בשבועות הראשונים הייתי נוסעת לשם כמעט בכל דקה פנויה וגם היום אני חושבת שזאת הנקודה ממנה מתחילה העיר ואליה היא מתכנסת. המדובר בגדה הימנית של ה-Limmat, המתחילה בתחנתCentral  ומסתיימת ב – Bellevue  (או להפך).
נדמה לי שמה שהופך את הגדה הזאת למשמעותית כל כך הוא הניגוד המבלבל בין תחושת החיות החזקה והמוני הזוגות המאוהבים שצועדים על הטיילת לבין תחושה עמומה שיש משהו מטריד בשלמות האסתטית סביבך , שמשהו כבר הסתיים ולא סיפרו לך. זאת אולי תמציתה של ציריך בעיני.
קווי טראם 4 ו-15 יקחו אתכם לאורך הגדה אבל הכי כדאי פשוט ללכת, לחפש ברבורים ולעלות לפחות על אחד מששת הגשרים שתפגשו בדרך.
תמונה: Limmatquai  בפוזה רומנטית
תחנה שניה – אחד הדברים המדהימים בציריך בעיני, אולי כי אני תל אביבית, הוא  מערכת התחבורה הציבורית  –  אופרציה מדהימה של טראמים, אוטובוסים, רכבות עירוניות, מחוזיות וארציות המתנקזת כולה לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbanhof). זאת תחנה ענקית והיא לעולם אינה עוצרת. הרכבות יוצאות ונכנסות אליה במהירות מטורפת והיא מאפשרת נסיעות בתןך שווייץ ולכל רחבי אירופה באמצעות מערכת כרטיסיות מתוחכמת ויעילה. אפשר לבלות שעות בצפיה מהופנטת ברכבות הטסות מ-16 פלטפורמות ובנחילי האדם המתרוצצים בשלוש הקומות בסדר מופתי.  הכי נחמד לקבוע  עם חברים ב-Treffpunkt  (נקודת מפגש) מתחת לשעון (השוויצרי) הגדול בתחנה ולראות איך הם מוצאים אתכם למרות הבלאגן וכמויות האנשים. והכי משונה לשמוע איך בכל פעם שטראם או רכבת מאחרים, חלילה, ביותר מ-40 שניות, עולה הכרוז ומתנצל נרגשות בפני קהל הנוסעים.
בתקופה שלפני כריסמס ועד לשנה החדשה מתקיים בתחנה שוק חג מולד (Weihnachtsmarkt) שבמרכזו עץ אשוח עצום וממנו תלויות המוני אבני סברובסקי מנצנצות. קיטשי או לא – זה עובד. לגמרי.
תמונות:, houptbahnhofשוק חג המולד בתחנה המרכזית ועץ הסברובסקי מציץ מאחור
ואם אתם כבר שם – אל תוותרו על סיבוב דאווין בבאנהוף שטראסה (Bahnhof Straesse) היוקרתי. חישבו מחשבות חיוביות, דמיינו שיש לכם המון כסף ושוטטו בין מיטב חנויות האופנה והתכשיטים שמציע הרחוב. על פניכם יחלפו שלל גברות עטופות פרווה ועדויות תכשיטים. אל תכנעו לקנאה – העיקר זה הרומנטיקה.  במס' 21 אתם מוכרחים, אבל מוכרחים, לעצור ב-Confiserie Spruengli. שפרונגלי הוא מותג השוקולד העירוני (כן, כן, לכל עיר בשוייץ כמעט, יש מותג שוקולד משלה). כל מה שתאכלו שם יהיה מדהים אבל ממתק הדגל הוא מקארונים קטנים בשלל צבעים שבציריך נקראים לוקסמבורגלי. וכמובן שוקו חם, על טס כסף עם קוביית שוקולד מריר בצד  – מכה קטנה של אושר וסוכר.
תמונות: לוקסמבורגלי בתפזורת וקפה שפרונגלי
החלקה על הקרח בדולדר – ציריך היא עיר של חורף. השלג מחמיא לה ואין דבר כיפי יותר מלהסתובב ברחובות מוכי השלג של העיר העתיקה (aldtstat) עם שקית מנחמת של ערמונים קלויים (מארררררוני בשוויצרדויטש – הניב המקומי שהשוויצרים חושבים בטעות שהוא גרמנית). מעל ציריך מתנשא ההר דולדר (Dolder) ובקצה הדולדר, באויר הפתוח ואל מול נוף – קלישאה בעוד 3…2…1 – עוצר נשימה נמצאת זירת ההחלקה על הקרח הגדולה (והמגניבה) באירופה, שהמושבים שסביבה מחופים בפרווה. טראם 3, 8 או 15 עד ל-Roemerhof ומשם ב- dolderbahn האדום עד התחנה האחרונה.
Utliberg – האוטליברג הוא אחיו הסקסי פחות של הדולדר וההר השני החובק את ציריך. שם גרתי, קבורה בשלג כל החורף. היה כיף. סקסי או לא, מהבית שלי שקרוב מאד לקצה ההר (שבראשו נמצא מלון ונקודת תצפית) ראו את כל ציריך ואת האגם – בית בובות אירופי שמשקיט כל מחשבה רעה. ביליתי הרבה מאוד שעות עם האף מעוך כנגד החלון, מביטה למטה אל העיר שמתחתי, חושבת על כל מה שהייתי ומה שעוד אולי אהיה כשבחדר פנימה, לידי, חדווה (שבלעדיה ציריך לא הייתה ציריך –  הי"ד), מייללת קלושות.
תמונות: הבית שלי בשלג – אוטליברג, Uetliberg  נקודת תצפית
Bratwurst mit Buerli – הייתי בלא מעט מסעדות טובות בציריך. מהמפוארות והניסיוניות (Sankt Mainrad  – Stauffacherstrasse 163, Zurich)   דרך הודיות שכונתיות מצויינות (Barengasse 25) ועד   במסעדות צמחוניות בריאותניות (Hiltl – Sihlstrasse 28). אבל הכי הכי אהבתי את הבראטוורסט עם בורלי (Bratwurst  mit buerli) – נקניקיה טעימה שמוגשת לך בנפרד מהלחמניה. החוכמה הנרכשת היא לתת ביס בנקניקיה, ביס בלחמניה,  שמבחוץ היא פריכה פריכה ומבפנים רכה ואוורירית ולצפות הכל בהרבה חרדל חריף. את הנקניקיות אפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב והן פתרון מעולה לארוחת צהריים או ערב תוך כדי הליכה על ה – Limmatquai (ע"ע) ושיחה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד. גם שתיקה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד הולכת. לא מפלה.
תמונה: bratwurst mit burli  – טעים יותר מאיך שזה נראה
גם מבית צריך לדעת להיפרד. כשנוסעים בשאטל המענג בין הטרמינלים בשדה התעופה, שבעיניי הוא הכיפי בטרמינלים, ציריך נפרדת ממך בגעיית פרה מפתיעה. כי בדיוק כשאתם חושבים שפיצחתם את הציריכאיות, היא מפתיעה אותך מחדש. בדיוק כשנראה לך  שהבנת את ציריך המנומנמת על בתיה המטופחים ואגמיה השוקטים, היא מעוררת בך איזה עקצוץ קטן, איזה חוסר שקט, איזו תהיה (או געייה) –  האם הכל כבר באמת נגמר או שאולי, בעצם, שום דבר עוד לא התחיל?

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

גדות הלימאט. צילום: Roland zh  - Wikimedia

גדות הלימאט. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".

כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.

לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.

לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.

(more…)