ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2013"

היום הכי טוב בשנה או איך הצלחתי סופסוף להיות פריסמה ולא להתנפץ / נעם פרתום

יום ראשון, 13 בינואר, 2013

 

זורחת ככל יכולתה, ועוד הרבה יותר מזה.

נדרשו לי כמעט שבועיים כדי להתיישב ולרקוח סופסוף את הפוסט הזה. זו היתה משימה מורכבת כנראה משום שזו היתה שנה משמעותית להפליא ומכוננת זהותית עבורי – שנה של  נעיצת עוגן עצמיות בלתי מתפשר בקרקע המציאות. והנסיון לפרוט ולהמיר למילים ולניסוחים צלולים כמה מרגעי הקתרזיס וההתעלות הרגשיים שעיצבו את השנה הזאת פירושו לפרום את פקעת האושר הדחוסה, הגולמית והערפילית לסלילי תובנות דקים, מפורשים ובהירים וכמו לחשב את ההוויה שלי לאחור בטפיפות רכות של גמד ליל. וזו חוויה מסובכת, מרגשת ומלחיצה עד לאין שיעור. אז כדרכי בקודש – התמהמתי. אבל עכשיו סופה שורקנית משתוללת בחוץ והמחשבות הנימוחות מתגנבות אל הלב במתינות נדיבה ופתאום אני נובעת שפעת הבנה והבלבול מתגבש לצורות רטוריות והכתיבה פורצת ממני בנחשולים של וואלה וואלה וואלה.

(more…)

יום מושלם / חגית גרוסמן

יום חמישי, 10 בינואר, 2013

 

שַׂקֵּי הַמִּחְזוּר נֶעֱרָמִים בַּמִרְפֶּסֶת
בַּקְבּוּקִים רֵיקִים בְּתוֹךְ שַׂקִּיוֹת פְּלַסְטִיק שְׁחוֹרוֹת
כְּתִיבַת שִׁירָה הֶכְרֵחִית עַכְשַׁיו
כְּשֶׁהַמַּחְשֵּב סָגוּר וְאַיָּלָה יוֹשֶׁבֶת בַּסָּלוֹן
מְכַרְסֶמֶת שׁוֹקוֹלָד וְלַחְמָנִיָּה מְתוּקָה.
פָּגַשְׁנוּ אֶת חַיִּים בְּאֵר במקרה בַּרְחוֹב
וְהשֶׁמֶשׁ זַרְחָה. שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ בִּמְקוֹמוֹ
אךְ זֶה יוֹם מוּשְׁלָם בְּיָפְיוֹ
זְרִימָתוֹ אִיטִית וּמְלֵאַת סַבְלָנוּת,
אֶפְשָׁר לְהֵעָצֵר וְלַחְלֹם אוֹ לְהִתְבּוֹנֵן
בַּרַקְדָנִיוֹת שֶׁבְּלֵב הַסְּטוּדְיוֹ
מוֹתְחוֹת אֶת שְׁרִירֵיהֵן,
רוֹקְדוֹת לְצַד גְּבָרִים אוהבֵי גְּבָרִים
בְּמכנסים קְצרִים וּמוֹרֶה בִּסְוֶדֶר שָׁחֹר
שָׁר לָהֶם פְּלִיֶה, גֶ'טֶה, וְאַפְּ
אַפְּ אַפְּ אַפְּ אַפְּ.
חַיְדַקִּים לא אוֹהֲבִים את אוֹר השֶׁמֶשׁ
צָריךְ לצֵאת אֶל הָאוֹר וּלְהִשְׁתַּחְרֵר,
מִכָּל הַכִּינִים וְהַתּוֹלָעִים שֶׁהֵבֵאנוּ הַבַּיְתָה
מֵהַגָּן הָעִירוֹנִי.

חגית גרוסמן היא משוררת, סופרת, ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "היכן שאינם" יצא ב-2012 בהוצאת "ידיעות אחרונות".

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".

 

היום הכי טוב בשנה / יחזקאל רחמים

יום ראשון, 6 בינואר, 2013

 

עַכְשָׁו תִּשְׂמַח לִבִּי תִּפְרַח כְּמוֹ פֶּרַח מְעָרוֹת נִפְלָא.

עֶשְׂרִים שָׁנִים בַּמְּעָרָה, רַק קֶרֶן אוֹר אַחַת,

וְרִיד מַעְיָן קָלוּשׁ, בְּלִי הֵד אוֹ רֵעַ לְהָבִין.

פִּתְאֹם צִלְצֵל שָׁעוֹן אִלֵּם מֵעֵבֶר פְּקַק שִׂיחִים נֶחְלָץ,

אֲוִיר טָרִי וְאוֹר בָּהִיר שׁוֹטְפִים.

 

קַח נְשִׁימָה טוֹבָה לִצְלֹחַ רֶגַע סַנְוֵרִים,

אַחַר תַּבִּיט-תִּרְאֶה אֵיךְ לְבָבוֹת זָעִים מִמְקוֹמָם

רַק לִכְבוֹדְךָ.

 

תִּשְׂמַח לִבִּי תִּפְרַח כְּמוֹ פֶּרַח מְעָרוֹת נִפְלָא,

נוֹשֵׁם בָּאוֹר הָרַךְ.

 

– יחזקאל רחמים הוא משורר ועורך וזוכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2012.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה".

הלילה הכי טוב בשנה / ורדית גרוס

יום שבת, 5 בינואר, 2013

 

רגע לפני האינסטגרם. צילום: ורדית גרוס

על היום הכי טוב בשנה אני לא יכולה לכתוב. יש ימים שהטוב שלהם הוא אישי ופרטי, וגם אם שאר האנשים סביבך שמחים בשמחת יומך החגיגי אתה עדיין רוצה לשמור משהו ממנו לך בלבד. לשמר משהו מהאינטימיות של הרגע, של היום, של מי שאיתו חווית אותו. על היום הכי טוב השנה אני לא הולכת לכתוב כאן, מחשש שאם נמשיך ונחשוף אותו לאור יפגע זוהרו, יתעמעמם אורו, ובשלב מסוים הוא יהפוך  לסתם עוד יום. אני אכתוב על הלילה.

(more…)

היום הכי טוב בשנה / חמדה

יום שישי, 4 בינואר, 2013

 

הבובה מוכנה כשתופרים לה את הטבור :: בובה בעבודת יד וצילום: יפעת פורשר

אף פעם לא ממש הבנתי את המשפט ההוא של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות. לעתים נראה לי הגיוני יותר להפוך את הסדר ולהגיד שכל המשפחות האומללות דומות, וכל משפחה מאושרת בדרכה שלה. אבל מה בכלל העניין של 'משפחה מאושרת'? מה, אושר הוא משפחתי? כי מידבק? כמו צחוק? או כי 'אם הילדים שלי מאושרים, אני מאושרת'? כל התלות הרגשית שזוחלת מתחת לדיבור הזה.

(more…)

הימים הכי טובים בשנה / נטלי סוויסה, מגי קופר, נעם מרזוק

יום חמישי, 3 בינואר, 2013

קו הגבול / נטלי סויסה

 

היה זה יום שישי ואלפי חיילי מילואים עטורי-זקן צבאו את הרחובות בדרכם המתארכת הביתה. אחרי שבוע מתיש ומתסכל שעבר עליהם בהמתנה לפרוץ מלחמה אפשרית, סוף סוף הוכרזה הפסקת אש ושיחררו אותם לשבת. שיערם נראה פרוע ומשומן, מדיהם נדבקו ברשעות לגופם המיוזע. שורה של בליטות חדות שהזדקרו מהתיק שערמו על גבם לימדו על מהומת-חפצים רצינית שהתחוללה בתוכו.

(more…)

היום הכי טוב בשנה / יובל סער

יום חמישי, 3 בינואר, 2013

 

שקיעה:זריחה צילומים: יובל סער

הי כנרת,

בשנייה שסיפרת לי בשיחת הטלפון ההיא על פרויקט היום המאושר בשנה, ידעתי על איזה יום אני רוצה לכתוב. אבל אז, קצת בדומה למה שכתבת על היום המאושר שלך, התחילו הספקות. קודם כל העניין הזה של עין הרע. אני אמנם לא אדם מאמין אבל בכל זאת, למה להתגרות בגורל? ומילא זה – הרבה יותר הטריד אותי העניין של להיראות יהיר, של להשוויץ במשהו שלכאורה הוא לא כזה טוב אבל שיצאו ממנו בינתיים רק דברים, משהו שיש מסביבו כל כך הרבה קלישאות ושהסיכוי שאני אצא ממנו טוב הוא די מזערי. וגם היה את העניין הזה, גם קצת כמו מה שכתבת בפוסט ההקדמה לכל הפרויקט, כשכתבת שאת מבינה שההזמנה לכתוב על היום הכי טוב בשנה היא הזמנה הרבה פחות נאיבית ממה שהיא נדמית, מאיימת לפעמים, חושפנית.

בינתיים חיכיתי בצד. התחלתי את הפוסט הזה בראש שלי עשרות פעמים, וקראתי מדי יום את מה ששאר המשתתפים כתבו. אני יודע, זו קצת רמאות, תסלחי לי. נשימתי נעתקה כשקראתי את מה ששאול אמסטרדמסקי כתב, ובאותו היום כבר החלטתי שעם הטקסט הזה אני לא יכול להתחרות ובכלל מה הטעם?

אבל אז קראתי את מה שכתבת את על היום שלך, והחלטתי שבכל זאת. נקפוץ למים.

(more…)

היום הכי טוב בשנה / נועה קלר

יום רביעי, 2 בינואר, 2013

 

יצירות אמנות, פרחים, אקווריומים. צילום מתוך פסיפס סיני בכנסיית הבשורה בנצרת

"הבאת חולצה ארוכה? קר במחלקה הזאת. הם מנסים להרוג את כולנו מהר." אימא אומרת, ומציעה לי לשבת בחדר החדש שלה. אני רוצה לענות אבל מבטי נתקע על בליטה תחת העור שלה, כפתור חדש שהתקינו לה בכדי למנוע קריסה של ורידים. אחות נכנסת, מחברת אותה לעמוד מצפצף עטור מספרים שאני לא מבינה, מחדירה לה צינורות, מחטים, לוקחת ממנה דם ונעלמת. מתחוור לי שאמי היא עוד קייס בשבילה. עוד שקית להחליף, עוד כפפות ללבוש. היא בעבודה עכשיו. אלה לא החיים שלה. אלה החיים שלנו. אבא יוצא והולך לדבר עם האחיות, לחתום על טפסים, לארגן מדבקות. כמה שעות עוברות. אימא לוחשת לי להסתכל דרך החלון על אחת החולות שחובשת פאה שנראית אמתית במיוחד ותוקעת לי מרפק: "תשאלי אותה איפה היא קנתה!" אני מסרבת ומשלבת ידיים. ואם זאת לא פאה? זה לא יהיה בדיוק כמו לשאול אישה שמנה אם היא בהיריון? "למה אני?" אני שואלת. הטיפות בצינורות שמחוברים אליה לא מפסיקים לטפטף, אני רוצה ללכת. "אם כבר גדלת להיות חוצפנית ודחית את החינוך שלי, תני לי לנצל את זה". היא משיבה. המכשיר שלה מצפצף, העירוי נגמר. אני מהססת ביני לבין עצמי וכשסוף כל סוף אני אוזרת אומץ לגשת לחדר המקביל ולשאול את האישה על הפאה שלה, היא כבר לא שם, אולי קיבלה אישור לנסוע לסופ"ש הביתה, אישור שאנחנו מנסים להשיג גם בשביל אימא כשיתייצב מצבה. אני מנסה להתנצל בפניה אבל היא מחמיצה פנים: "זה בסדר, מה אכפת לך? זאת אני שנשארת עם פאה שנראית כמו תסרוקת של אלטון ג'ון".

(more…)

היום הכי טוב בשנה / ענת לוין

יום שלישי, 1 בינואר, 2013

סנדי, אחות שמש, ופנס אמריקאי. צילום בשארית הסוללה: ענת לוין

אחר הצהריים באה רוח גדולה, ערפילים הפכו עבים ונהרות עלו כשלהבות וקול רעמים וזיקוקי ברק וכל גשמי השמיים פרצו ועלו וירדו. פנייך כבדו מדאגה, אפורות כצבא. גלגלי הסופה חטפו כשלל את האור.

(more…)