((לפנות בוקר התחלנו את הנסיעה מבית המלון אל השמורה. צריך היה לפרוץ פנימה עם האופניים כי השער היה נעול, ומשהו בכל חדוות ההתגנבות הסתיר לנו את העיקר. נכון, בבוקר ההוא ידנו היתה על העליונה. היה לנו קר ומצחיק, היה לנו אומלל ושווה את זה. אבל מה עם שאר הבקרים?  עוד יום שבו שוב לא התעוררנו לראות כמה יפה היה לפני שהתעוררנו. שני אגמים נפרדים מדי של רוק מתייבשים על הכרית. נבדלות עקרונית וממארת. ובקצרה – שניים שחשבו שהם ים מפסידים שוב ושוב את הזריחה)).

A Forest at Dawn with a Deer Hunt, Peter Paul Rubens, 1635

 

לו לא היינו עושים כפפות מגרביים שגזרנו בהם חורים, לו לא היינו מניפים את אפינו אל הקרה, לו לא היינו דורכים את הדוושות, לו לא היינו משייטים רכים בתוך החושך, לו לא היינו פונים בפנייה המובילה אל השמורה, לו לא היינו מטפסים מעל שני שערי הבקר, לו לא היינו רואים את האגם המכוסה אד, לו לא היה הפה הפתאומי נפער אלינו מן האישונים, לו לא היינו מבינים כמה אאוס שלוחת האצבעות כייסה אותנו בלי שנשים לב בזמן שנשארנו לישון חבוקים, טעינו לחשוב שיפה הורוד בחלומנו המשותף מן הורוד שיראה איש איש בעיניו, אבל כל זה קרה לנו לפנות בוקר, ורכבנו חזרה שותקים, ומה נעשה עכשיו.

אורית גידלי היא משוררת, סופרת ילדים, מנחת סדנאות כתיבה ומנהלת שותפה בבית הספר לכתיבה 'סדנאות הבית'. תרגומה של מרצלה שולק ל"עשרים נערות לקנא" במהדורה דו לשונית, היה מועמד לפרס פן האמריקאי.

שתפו

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. וואו. באמת, אין לי מילים אחרות מול היופי הזה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט