מלון שנגרילה פריז. כ-500 מטר מהאייפל

מוסף ממון של ידיעות אחרונות פרסם בערב שבועות האחרון (2011) כתבה על "מלונות היוקרה החדשים החמים ביותר בעולם". התמונות והתיאורים אכן מפתים לגמרי, אבל יש משהו מעורר ספקות בכך שהכתבה לא חתומה (דני שדה כתב התיירות ועכשיו גם התעופה של ידיעות הוא מקצוען, אולי מהאחרונים שעוד נותרו בתחומו. מעניין האם הקרדיט שלו נשמט, הוסר או שמישהו אחר כתב את הכתבה). מצד שני, מכיוון שההמלצה בפריז מסתמנת כראויה למדי, אולי זה סימן טוב גם עבור יתר המלונות.

(המשך…)

"העיר" בתחתית. השבוע, סוף

הגיליון של "העיר" השבוע הוא עצוב במיוחד. הוא מציין, בציטוטים ובפרשנות, שלושים שנה ליציאתו לאור של הגיליון הראשון של "העיר". זהו גם, כנראה, הגיליון האחרון של "העיר" לפני שהעכבר בולע אותו.

והדבר מעציב אותי עד מאוד.

לא אהבתי את "העיר" של השנים האחרונות. הרגשתי שהוא מדבר מעל הראש שלי, שההומור שלו עובר לצדי, הברנז'איות האיתמר בן כנענית לא היתה שלי וגם לא עשתה לי חשק, לא הכרתי את מושאי ביקורת המוזיקה והחתרנות המערכתית שם נראתה לי מאולצת. אם על תל אביב הוא כותב, חשבתי, זאת לא תל אביב שלי. הרגשתי זקנה מדי בשבילו.

זאת תופעה נפוצה.

(המשך…)

אור. צל

את הקרואסון האחרון שקנינו בפריז זרקתי כשהגענו לנתב"ג.

בבוקר אותו יום, אחרי לילות מפרכים של אריזה מאומצת, זרחה השמש והשמים היו תכולים. נותרו סידורים אחרונים כמו העברת הכתובת למשלוח דואר כדי שלא להתחמק מהחשבונות האחרונים שעוד נשלם. לא רק שהשמש זרחה והשמים היו תכולים סוף סוף, פקידת הדואר גם גילתה נכונות להתגמש, לקבל בדואר האלקטרוני את צילום הדרכון של בן זוגי, ולהשלים בשבילנו את התהליך שלא בפנינו. מי שמכיר את הפקידות המקומית, יודע שזה הישג גדול יותר מאלה של ארמסטרונג בטור דה פרנס.
אחרי נשיקת הפרידה המפתיעה מהבירוקרטיה הצרפתית עברתי במאפיה הכחולה שבכיכר, זאת שהיטיבה את בקרינו בשלוש השנים האחרונות. קניתי בגט וינואז, המתוק והרך שהילדות אוהבות, קווין אמאן, המאפה הברטאני עתיר החמאה והסוכר שהתמכרנו לו, וקרואסון אחד, רק כי אפשר היה. עוד דקה שלמה התעכבתי מול סלסלת השוקטים, הפחזניות האווריריות זרויות גבישי הסוכר, ובסוף החלטתי לא לקנות גם אותן, כי כבר החלטתי שאין טעם בעוד אחרון אחד ודי, ואפשר להסתפק בכל השוקטים הראשונים, האמצעיים והלפני אחרונים שאכלנו, ובתקווה שאצליח להכין כזה לבד בבית.

עברתי אצל קאלי, המלצרית בבית הקפה הקבוע שלי. מאז שיש לנו מכונת קפה, אני יושבת שם פחות, וזה סתם תירוץ לא מספק כדי להסביר למה לא סיפרתי לה עד עכשיו שאנחנו עוזבים. נכנסתי, התנצלתי שאין לי זמן לנואזט שהיא מגישה לי מאליה, ואמרתי לה שאנחנו עוזבים. עכשיו, הסברתי לעיניה הנפערות. כלומר עוד שעה, כשהמונית תגיע.

(המשך…)

הלונה פארק בגני טיולרי ושמי הקיץ

מוכרחה לכתוב. מתה מעייפות, עייפות טובה, כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והילדות עדיין ערות. אחת היתה עם אבא שלה ב-Paris Plage (היינו ב-Pont des Arts, התלוננה, אבל לא היה שם אף צייר! רק פיקניקים פיקניקים פיקניקים!) עם האחרת, ביקרתי ב-Jardin des Plantes, שם צילמנו המון שלדים, אבל לא איבדנו כלום (בדיחה פנימית של קטנת הבית, במיוחד לאוהדי "אדל וסימון"). עוד קודם, הצלחתי במו עצמי לנתק אותנו מחברת הסלולרי ולכתוב מכתב של הפסקת השירות לחברת הביטוח ולמצוא את הטופס שצריך לשלוח לחברת כבלים-אינטרנט-טלפון. ראינו יחד את השקיעה מוורידה ומסגילה את גגות הבתים שמול המרפסת שלנו, אכלנו ארוחת ערב בצלחות פלסטיק, ועכשיו שתי הילדות מציירות ציורים למדריכי הקייטנה המסורים שלהן וחוזרות מדי רגע אלינו, כדי שנאיית בשבילן את שלל שמותיהם של המדריכים. אני מתה מעייפות. אבל אני מוכרחה לכתוב את הפוסט האחרון מפריז.

(המשך…)

יאללה תעמיסו. צולם בכניסה לחנות merci

יום חג בפריזאית: אי-שם במזרח התיכון נולדה בת למעצבת הבית ואישה שאנחנו מאוד אוהבים. נדמה שכעת כל שנותר הוא להנפיק לצאצאית דרכון ולהטביל אותה לפריזאות כהלכה כמה שיותר מהר. אנחנו מחכים.

Pavillon de la reine

זה תמיד מתחיל ממייל מהוסס שמתנצל על ההעדרות הממושכת (וההדדית יש לציין) מחיינו, שואל מה נשמע ומבשר על הגעה קרובה לעיר. ערב, יומיים או סופשבוע שנפרטים להמלצות על שתי מסעדות ומלון. בתחום המסעדות, אנחנו דווקא בסדר. כרטיס האשראי יעיד שאנחנו לא מתרשלים בגיזרה הזאת. אבל כשמדובר במלון – אנחנו בבעיה. נסו לשלוף מהשרוול המלצה על מלון ליד הבית. נכון שקשה?

(המשך…)

חתולים. מחשבים, בטח מחשבים

טקסט שמחכה מדצמבר במחשב שלי. כבר כמה ימים שחשבתי להעלות אותו. היום כבר לא היתה ברירה.

אומרים שתמיד תהיה לנו את פריז. אבל יום אחרי שאני נוחתת בישראל היא נעלמת לי לגמרי. בדרכון כתוב במפורש שלא מכבר עברתי בגבולות צרפת, אנחנו משלמים בהוראת קבע שכר דירה בפריז וחשבונות חשמל ומים וגז, והילדות רשומות בבית הספר, ויש לנו אפילו חוברת עבודה לחופש, שנעלמה כשארזנו. אבל ביום הראשון שאני חיה את חיינו הישראליים הזמניים, חוטפת קנס על חניה אסורה ונתקעת מאחורי משאית זבל, הכל נדמה כהזייה. השלג הכבד והרך שירד עלינו במשך ימים ארוכים לפני שנסענו, ההתבוססות שלי, בערדליים ורודים מנוקדים באדום, בשלג שהפך לקרח אפור כהה, כדי לחפש מתנות ליום ההולדת של אהובי וקישוטים מנצנצים לעץ, רק מחזקים את התחושה שהדי הזיכרון האלה הם כנראה תמונות שגנבתי מסרטים.

(המשך…)

הפיינל פור ב-2009 בברלין

אי-שם בחודש אוקטובר הפגנתי תבוסתנות לא אופיינית ושיערתי, שחור על גבי בלוג, שסיכויי ההעפלה של מכבי לפיינל פור 2010 בפריז נמוכים מתמיד. למזלי הטוב, לא הרשתי לפסימיות למנוע ממני לרכוש כרטיסים שנמכרו כבר אז במחיר השערורייתי של 300 יורו לשני הערבים (סה"כ 4 משחקים). מאז כמובן התרחשו כמה דברים שפיני גרשון מייחס לאלוהים ואני לאיום האיראני  – והופ: הסיכויים טובים מתמיד וההיסטריה בעיצומה.

(המשך…)

נשף ההצגה של פריז. רגע לפני הכניסה לואלס (מתוך: seaofshoes)

זה זמן להניח בצד את התובנות הסוציולוגיות וביקורת התרבות. בסוף השבוע נערך בפריז האירוע הכי חשוב למי שעבורן "גוסיפ גירל" היא סוג של דוקומנטרי: נשף ההצגה בחברה של מלון ה-Crillon.

פרנצ'סקה איסטווד נערכת (מתוך: anorak.co.uk)

(המשך…)

la pied d'eiffel

אני מת על האייפל. אוסף הקורות והמסמרים הענק הזה, שהוקם פשוט כי אפשר, הוא אחד האתרים האהובים עלי בעיר. האייפל, שציין ב-מאי 120 שנות עמידה גאה, סובל מגורל דומה לאחרים שתמיד נמצאים שם בשבילנו באופן מובן מאליו: בקרב טיילנים וותיקים וחדשים כאחד, הוא נתפס כאתר מעט טרחני, שחוק ומיותר. ממש השבוע גיליתי, למשל, שחברים טובים שלנו שגרים בעיר עוד מתקופת שיראק מעולם לא טיפסו עליו.

(המשך…)