כל המאמרים בנושא "כללי"

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 2

יום רביעי, 24 באוגוסט, 2016

תקציר הפרק הקודם: ועברו השנים והגיע תורי באמת לעבור לגור באירופה לרגע. בסוף אוגוסט אני והמשפחה הקטנה שלי עוברים לגור בניס, עיר ואיזור שכל מטרתם היא לנקות את הראש מדאגות, ולהתרכז בנופים יפים, אנשים יפים, חנויות יפות, מכוניות יפות וצרכנות נהנתנית. והנה, בחגיגות יום העצמאות של צרפת, הטרור מגיע גם לשם. והמחשבה הראשונה שלי היא: אוי ואבוי. אוי ואבוי על כל האנשים שמתו ונפצעו וחוו את האימה. אוי ואבוי על המשפחות והחברים שלהם. אוי ואבוי על העיר הזאת, שפתאום תצטרך להכניס את שיקולי הביטחון גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, אוי ואבוי. מחלת הפחד הקיומי הגיעה גם לשם והיא הולכת להדביק את כל האזור ולהרוס את הפנטזיה שלי.

משהו משהו

תחריט מתוך המדריך "המחליק האמיתי", Ambroise Tardieu, 1813

והפעם:

והמחשבה השנייה שלי מדלגת במהירות לטיילת של תל-אביב-יפו, וליתר דיוק ליום אחד ב-1 ביוני 2001.

(more…)

אינן בנות / אחת שיודעת

יום ראשון, 10 במאי, 2015

יש אמיתות, שמרגע שנגלו לעיניך, כבר אי אפשר להכחיש. כשאני קוראת עיתון, אני כבר לא מצליחה שלא לראות שכולו עוסק כמעט אך ורק בגברים. בפוליטיקה – גברים, בתחום הבטחון – גברים-גברים ובמדורי הפלילים – גברים בתפקידי השוטרים וגברים בתפקידי הגנבים.

משלחת חיפוש, שתתחקה אחר עקבותיהן של נשים בעיתונים, תוכל למצוא כמה מהן במדורי הכלכלה, מעטות אך בכירות, מזדהרות על הרקע הגברי השליט. רק במדורי התרבות נשים משתלבות כאחת האדם, כיוצרות, אוצרות ומבקרות (אם כי בכל התחומים, גם בתחומי התרבות והאקדמיה, נשים זוכות ב-10 אחוזים מהפרסים).

(more…)

J'y Suis; סיפור זמני

יום ראשון, 11 בינואר, 2015

 

בלילה שוב חלמתי הגירה. שוב אני מנסה לשכור דירה במקום יפה ולא מובן, לא יודעת אם בעלת הדירה בעדי או נגדי, לא יודעת אם הדירה יקרה ואם יש לנו כסף לעמוד בה. רגע לפני שהתקבלה ההחלטה, רגע לפי שחתמתי על חוזה בשפה לא ידועה, התעוררתי, דקה לפני השעון, עם בהונות כחולות מקור, כמעט שחורות (אתם עדים, אמרתי לו: אצלי לא בודקים סימני חיים לפי כפות הרגליים), וסירוב עמוק לקום מהמיטה. הקור, אחד המחירים הכבדים ביותר על החיים בצרפת, הכה בנו השבוע מתחת לחגורה, מתחת לפוך הלא מספיק כבד והמזגן, שיודע לחמם יופי – בקיץ, כי בחורף, כשרטוב, הוא מקצר.

כאן קפוא ופריז בוערת. העולם מתהפך, ורק פריז בשלה, מאייקנת את כל מה שקורה בה.

(more…)

יומן מלחמה, פרק 2: הייאוש

יום ראשון, 13 ביולי, 2014

 

ישראל. וערפל

(שבת, 21:50, ומאחורינו אחד הרגעים החריפים במלחמה המשונה הזאת. בשמונה וקצת הבטיח החמאס, באמצעות עמודי הבית של אתרי החדשות: מטח כבד של טילים על תל אביב בתשע בערב.

מודה שאני נפגעת כשמאיימים עלי אישית ועוד עם שעה ספציפית, ואשקר אם לא אספר שברכיי פקו, גם אם הטכניקה הזאת, של איום ספציפי ומושהה מעט היא קלישאית עד כדי סצנה ב"גריז". זה עובד. בכלל, אלימות, רצח, תוקפנות, הסתה – טכניקות אפקטיביות להחריד.

אבל שתי האזעקות מאחורינו, הפיצוצים מעלינו נמשכים כרגיל, ווטסאפ לצידנו, והשכנים מלמטה טובים בעינינו, ואני חוזרת אחורה, לרגע שובי מפריז לישראל, עם ההבנה העמוקה כשאול לגבי מה שעומד לקרות כאן).

(more…)

יומן מלחמה, פרק 1: פריז

יום שבת, 12 ביולי, 2014

 

אפשרות של אי. קרצה לי כבר בדרך הלוך

היום, לפני שבוע, הזמנתי את המונית שתאסוף אותנו מדירתנו הזמנית בפריז. הנהג, ישראלי אדיב ומסביר פנים, שנקלע לצרפת בנסיבות שבשני המפגשים שלנו – שארל דה גול-פריז ובחזרה – הוא לא הספיק לפרוס עדיין. בכל אופן, את ווייז שלו הוא הנחה לנווט בעברית, והיה מצחיק ש"בכיכר פנה שמאלה", התייחס הפעם לכיכר הבסטיליה.

(more…)

זאת המסיבה שלי, למקרה ששכחתי / ספירת מלאי, ד"ש ופרומו

יום שלישי, 6 במאי, 2014

 

קוראת, כותבת, מוחקת, קוראת. בוקר טוב, של מחצית הדייניש המלא

בשש שנות קיומה של "פריזאית" נדמה לי שהצלחתי מעולם לא להידרדר לפוסט ארספואטי שהוא התנצלות מנומקת או מקושטת על כתיבה בבלוג או אי כתיבה בו. זאת המסיבה שלי ואני אעשה בה מה שאני רוצה. כולל לבכות, אם אני רוצה. גם זה לא יהיה פוסט כזה, למרות שקצת הופתעתי, אני מודה, כשגיליתי שהפוסט האחרון התפרסם בפריזאית בסוף ינואר, וגם הוא היה פוסט אורח.

(more…)

השמלה / ענת לוין

יום שישי, 14 ביוני, 2013

דליה רביקוביץ. כרטיס ביקור

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה. היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק".

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

(more…)

להמציא את עצמך מחדש, שוב

יום שישי, 15 במרץ, 2013

טוסטוסאי אוויר איור: יזהר כהן. אויר במקור עבור לוח השנה של עיריית תל אביב

להמציא את עצמך מחדש. "מזה שבועיים אני שומעת מכל עבר שאני צריכה עכשיו להמציא את עצמי מחדש. זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד. ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. פשוט סתם נהייתי". כך כתבה אחת העיתונאיות האהובות עלי, נרי ליבנה, בעמוד הפייסבוק שלה, לאחר שזומנה לשימוע לפני פיטורין מעיתון "הארץ". טוענת שהיא לא יודעת להמציא את עצמה מחדש, כותבת, ובצדק, עד כמה חרדה היא אחד ממעכבי היצירתיות הגדולים, אבל פתאום התהוותה לה ליבנה ככוכבת פייסבוק, שכן 750 איש לחצו לה לייק על הסטטוס מכמיר הלב הזה, שבסיומו היא מבקשת – בלי טיפת ציניות, נדמה לי – שמי מבין קוראותיה שהצליחה להמציא את עצמה מחדש שתכתוב לה בפרטי איך בדיוק היא עשתה את זה.

(more…)

היום הכי טוב בשנה / חמדה

יום שישי, 4 בינואר, 2013

 

הבובה מוכנה כשתופרים לה את הטבור :: בובה בעבודת יד וצילום: יפעת פורשר

אף פעם לא ממש הבנתי את המשפט ההוא של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות. לעתים נראה לי הגיוני יותר להפוך את הסדר ולהגיד שכל המשפחות האומללות דומות, וכל משפחה מאושרת בדרכה שלה. אבל מה בכלל העניין של 'משפחה מאושרת'? מה, אושר הוא משפחתי? כי מידבק? כמו צחוק? או כי 'אם הילדים שלי מאושרים, אני מאושרת'? כל התלות הרגשית שזוחלת מתחת לדיבור הזה.

(more…)

פוסטקארד: חג אורים שמח / מאיה ויינברג

יום רביעי, 12 בדצמבר, 2012

 

BHV לובש חג. צילום: מאיה ויינברג

כל השנה זו עיר האורות, כידוע, אבל עכשיו לפני בוא חג המולד (כאן  הוא קרוי Noël) חגיגת האורות בעיצומה. החל מסניפי מקדונלדס וכלה בפסטיבל החשמל בשדרות השאנז אליזה – הרחובות, הכיכרות, העצים העירומים, כולם מכוסים נורות. אקסטרווגנזה מסחררת של חשמל. הגדיל לעשות בית הכלבו הוותיק BHV ובמהלך חודש דצמבר, מדי יום בחמש וחצי הוא פותח את קומת הגג שלו למשך שעתיים שלוש לדרינק ותצפית על העיר. הבר נמצא תחת כיפת השמיים וכדאי להישאר במעיל ובכפפות אבל הוא מואר בצורה מהפנטת, האלכוהול יכול לעזור בחימום ומראה הבניינים המוארים המשתקף על הסן שווה גם שווה.

(more…)