בתי הקפה של סארטר ובובואר

פריז היא עיר שחיה על מיתוסים. זה הופך אותה למרתקת ומרגשת, כשמכירים אותם הופכות פינות הרחוב הרלוונטיות לטעונות בערכים היסטוריים, והטיול בה נטען ברבדים חדשים. אבל זה לא אומר, כמובן, שהמקומות שמרוויחים את לחמם מעבודתם כמיתוס, הם אכן טובים בכל קנה מידה אחר.

את הכתבה הזאת כתבתי לראשונה למוסף "מסלול", לפי הביוגרפיה המשותפת של סארטר ובובואר. אין כאן ביקורת של בתי הקפה, עדיין לא בדקתי את האוכל בכולם, גם לא את הקפה, אבל ממילא נדמה לי שזה לא העניין. עדיין, הליכה בעקבותיהם, במקומות שבהם הם באמת חיו ויצרו את המיתולוגיה הפרטית והציבורית שלהם, היא מרתקת.

כבר חודש, מהראשון בינואר, שבתי הקפה של פריז נקיים מעשן סיגריות. אצל ויטו במארה אפשר לעשן במרפסת המחוממת והמאווררת, תכסיס שמצליח פה ושם גם בבתי קפה נוספים. אבל ברוב המקרים, הפריזאים מתלוננים על החוק החדש שגוזל מהם את מה שהם מכנים "החירות הקטנה שלהם", מצייתים ומעשנים בחוץ.

כשקוראים את "בארבע עיניים" הביוגרפיה המשותפת של סארטר ודה בובואר שחיברה הייזל רולי (בהוצאת "כתר" ו"עברית"),  ברור שעולם סטרילי שכזה לא היה מרשה את ההרפתקאות שלהם – המיניות, הרגשיות, האינטלקטואליות, הפוליטיות והספרותיות. ענני העשן של בתי הקפה הפריזאיים הוסיפו למסתורין ואולי גם מיסכו את הנזקים בנפש שהסבו השניים האלה זה לזו ולרבים אחרים. בעולמם הארעי, הציבורי ומלא הסודות, המריח מקפה ומסריח מסיגריות, הם רקמו חיים עמוסים, מרתקים ומסוכנים של מערכות יחסים מקבילות וסבוכות.

סארטר ודה בובואר היו פילוסופים וכותבים עטורי פרסים ותהילה. סארטר כתב את "הבחילה", הרומן הצרפתי המפורסם של תקופתו, את "המילים" האוטוביוגרפי שעליו זכה בפרס נובל, מחזות רבים ומסות פילוסופיות חשובות כמו "הישות והאין", ו"ביקורת התבונה הדיאלקטית". דה בובואר כתבה את "המין השני" הפמיניסטי והמהפכני, רומנים וספרי זכרונות. יחד הם ייסדו את "זמנים מודרניים", כתב עת פילוסופי, ספרותי ופוליטי משפיע בצרפת, הרצו, פרסמו וכתבו בעיתונות הצרפתית והעולמית. והם היו גם זוג יוצא דופן.

הם הכירו בגיל צעיר ובמהרה התחייבו למערכת יחסים פתוחה. הם נשבעו אחד לשני אמונים, החליטו שתמיד יהיו המשמעותיים ביותר אחד עבור השני ושתמיד יספרו את האמת אחד לשני. והם אהבו, כל אחד לחוד ולעתים יחד, נשים וגברים אחרים, שכבו איתם, טיפחו אותם, גידלו אותם, פירנסו אותם והעבירו אותם מהאחד לשניה.

שניהם היו מחוייבים לכתיבה שלהם. יותר מזה: הם רצו לחיות את חייהם באופן כזה שיהיו שווים סיפור, רקמו קודם כל את סיפור חייהם ולאחר מכן הפכו אותו לפילוסופיה, לאידיאולוגיה, לרומנים מצליחים ולמחזות. ובעוד הכתיבה עשויה להיות מעשה בודד מאוד, קיומה בבתי קפה הפכה אותה לאקט פומבי.

"אף פעם לא נמאס לי לשבת על כסאות שאינם שייכים לאיש (או, אם תרצו, שייכים לכולם), ליד שולחנות שאינם שייכים לאיש: לכן אני הולך לעבוד בבתי קפה: אני מצליח להגיע שם למעין ניתוק והתבוננות פנימית" (סארטר, מתוך "בארבע עינים").

"מה שבאמת יפה בפריז אלה חיי הלילה בבתי הקפה", כתבה דה בובואר. "אחרי שעבדת כל היום (בבתי קפה, כמובן; כ.ר), אתה מטייל בבולוואר סן ז'רמן, ובלי לקבוע פגישות, אתה יכול להיות בטוח שתמיד תפגוש חברים שאיתם תוכל לבלות קצת לפני שתלך לישון".

רבים הם בתי הקפה שזכו לארח את הצמד ואת שלל חבריהם המרתקים לא פחות, אבל אלו שהיו מרכזיים בחייהם וביצירתם, הם לה קופול, לה סלקט ולה דום במונפרנס ולה דה מאגו ודה פלור בסן ז'רמן.

באותו פרק של בולוואר מונפרנס, ממש ביציאה ממטרו ואוון (vavin), נמצאים שלושה מבתי הקפה המפורסמים ביותר בפריז – לה קופול ולה דום בצד האחד, ולה סלקט בצד השני. סלקט הוא הפשוט מכולם, ביסטרו סטנדרטי שנראה שבעיקר המיקום והמזל שיחקו לטובתו, כדי שידבק בו אבק הכוכבים. מאז פתיחתו ב-1923, הוא מתהדר באורחים כמו פיקאסו, קוקטו, מטיס, הנרי מילר, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, וגם במיקי, חתול הבית, שמן ויהיר, שיושב על הבר עם מי שלא יהיה.

דה בובואר נהגה לשבת בלה סלקט עם בוסט, שהיה ידיד ומאהב וגם – שימו לב, יש מבחן בסוף הפיסקה – בן זוגה החוקי של אולגה, שהיתה תלמידה ומאהבת של בובואר, בת זוגה באופן מזדמן, בת חסותם של בני הזוג, מושא האובססיה המתמשכת של סארטר ועוד לא דיברנו על אחותה, ואנדה.

למרות המתירנות המינית והחברתית שלהם, סדר היום של צמד הסופרים היה מובנה להפליא. הם חילקו את זמנם במשורה ובקפדנות בין כתיבה אינטנסיבית וממושמעת, שנעשתה בבתי קפה בבוקר ואחר הצהריים, ובין החברים שלהם, איתם נפגשו לארוחות צהריים ואחרי השעה שמונה. והם גם הקפידו זה על פרטיותו של האחר."אם סארטר אכל עם ואנדה בלה קופול, או אם בובואר ישבה עם אולגה בלה דום, לא בא בחשבון שהשני יצטרף אליהם באופן ספונטני", כותבת רולי.

לה דום, שנפתח ב-1989, הוא המזמין מבין שלושת בתי הקפה במונפרנס. הוא מוקף בשיחים קטנים גזומים בקפידה, וחלקו הפנימי ספון עץ וריפוד עור אדום וירוק. דרך הויטראז'ים נשפך פנימה אור צבעוני ואהילים גדולים בצהוב וכתום מוסיפים לחמימות הפנימית. העובדים ממרקים את המעמדים הכסופים של דליי השמפניה, מסדרים אגרטלים עם זרים צפופים של נוריות טריות וגוזמים מהעציצים הגדולים קצוות של עלים יבשים. הקירות מוקדשים לאורחי העבר הנכבדים כמו בונאר, קיסלינג, בראק, ג'קומטי, דאפי, סוטין ומטיס, ויש כמובן גם צילום של סארטר ודה בובואר, שכתבה שם את ספרה "האורחת".

במלחמת העולם השניה נאלצה פריז להחשיך את אורותיה הרבים כדי להקשות על זיהויה מהאויר. בלה דום העניינים נמשכו כרגיל, ושם בילו סארטר ודה בובואר את הערב האחרון שלפני גיוסו של סארטר לצבא. דה בובואר היתה יושבת במרפסת של לה דום, מביטה בפסל בלזאק מאת רודן שנמצא ממול, ומחכה לסארטר שישוב אליה.

מבחוץ, אין לשער עד כמה לה קופול מרשים. החזית שלו היא מודרנית ולא מעניינת במיוחד. כשנכנסים, מבינים: לא מדובר בקפה, אלא במוסד ובמפעל, המאכיל 1100 איש ביום. לה קופול, שנפתח בדצמבר 1927, שוכנת בחלל ענק, כמעט שדה תעופה קטן, שפסל מונומנטלי במרכזו ועמודים מצויירים רבים תומכים בתקרותיו הגבוהות. למרות גודלו, שזרי הענק רק מדגישים אותו, החלל מחולק בחכמה לעשרות תאים של חבורות-חבורות, כדי שיהיה אפשר ליהנות גם ממעט אינטימיות.

תמונותיהם של סארטר ודה בובואר תלויות במקום שבו היה השולחן הקבוע שלהם, שולחן 149, ליתר דיוק. כך מספר ז'ורז' וייה (viaud), האחראי על המורשת ההיסטורית של לה קופול ושל רסטורסיון פלו (flo), רשת ביסטרואים ותיקים, כמו ז'וליין ובופינגר. כן, בהחלט, יש שם תפקיד כזה, ווייה לוקח אותו ברצינות רבה. יחד עם תומס דפרסן הוא הוציא ספר שמתאר את ההיסטוריה של לה קופול לפי אותיות ה-abc. בובואר וסארטר מופיעים שם בלא פחות מ-14 ערכים.

וייה מספר שסארטר העדיף את השולחן הזה, שהיה צמוד למלתחה, בזכות הנוף שנשקף ממנו: נשים צעירות צועדות בסך. בובואר העדיפה את אחד השולחנות המכוסים במפות נייר, שם ישבו אמנים שבהפסקת הצהריים שירבטו על המפות סקיצות, שאחר כך נלקחו לסטודיו להמשך עבודה. סארטר, לעומתה, רצה לשבת באזור מפות הבד הצחורות, בשולחן עם התצפית המצוינת. סארטר ניצח בכל פעם מחדש.

תחת הערך "נדיבות" בספר של לה קופול מופיעים האמנים קיסלינג ופסין יחד עם סארטר. וייה מספר שסארטר היה מזמין את כל השולחנות מסביבו, ולעתים השאיר תשר בגובה החשבון כולו.

שני בתי הקפה האחרים של הצמד נמצאים בסן ז'רמן, בכיכר שקרויה היום פלאס סארטר-דה בובואר, מרחק קילומטר אחד ממונפרנס. כדי להגיע לשם יש להמשיך על בולוואר רספאיי ולעבור לרו דה רן. וייה, לוקל פטריוט של הרובע ה-14, לא מבין איך ייתכן שסימון דה בובואר נולדה ומתה במונפרנס ובכל זאת, הכיכר על שם הצמד נמצאת ברובע ה-6.

קפה לה דה מאגו, הפועל מאז 1914, וקרוי על שם שני פסלים אסיאתיים גדולים שתלויים עדיין על עמוד מרכזי בו, הוא קפה ספרותי, לפי הגדרתו העצמית. בין יושביו הקבועים היו אוסקר וויילד, סנט אכזופרי, ג'יימס ג'ויס, אלבר קאמי וארנסט המינגוויי, ומזה 75 שנה שהוא מחלק פרס שנתי על כשרון ספרותי ומקוריות, לפי בחירתה של ועדה מטעמו. בשנות הארבעים המאוחרות, שימש דה מאגו כחדר העבודה של דה בובואר, שם היא ישבה מדי בוקר לכתוב.

גם דה מאגו מתרפק על עברו, כשאתר האינטרנט שלו מציע את כסאות הרטאן הממוספרים שלו למכירה.

בשנות השמונים פתח דה מאגו סניף בטוקיו ולפני כשנתיים סניף בביירות. מעניין לראות את הכפילים היפניים והלבנוניים של סארטר ודה בובואר כותבים שם את הרומנים הגדולים שלהם, ונראה אותם מעיזים לנהל בהם רומנים, גדולים כקטנים.

היתה להם – ליתר דיוק לסארטר, ונראה שבובואר הסכימה בלית ברירה – חיבה עזה לשלשות, להרבה שלשות. ובתי הקפה של פריז סיפקו את התפאורה ההולמת לכל זה.

קלוד לנצמן, הסופר והקולנוען היהודי, שהיה בן זוגה של דה בובואר במשך שבע שנים, סיפר איך ב-1953 התלווה לצמד, יחד עם מישל ויאן, שהיתה אז בת זוגו של סארטר, לחופשה בסן טרופה. "לסימון דה בובואר היה קול חזק, וכשהיא בילתה עם סארטר במסעדה אחת, אני ישבתי ואכלתי לבד במסעדה השנייה. שמעתי אותה מספרת לו הכל – הם תמיד סיפרו הכל זה לזו, זה היה הכלל. שמעתי אותה מתארת באוזניו כל מה שעשתה איתי במשך היום: לאן הלכנו, מה אמרתי לה, איזה ספר קראתי, איזה ספר היא קראה… כשנפגשתי איתה שוב אחרי הארוחה היא סיפרה לי כל מה שסארטר אמר לה בזמן הארוחה, כל מה ששמעתי לפני רגע".

בקפה דה פלור הסמוך אפשר לראות היום חבורות פריזאיות מבוגרות והדורות, וקל להרגיש את הזרמים הבלתי נראים שעוברים בין השולחנות. כמו לה קופול, גם דה פלור הוא מוקד משיכה לתיירים, ובבוטיק הצמוד אליו אפשר לרכוש מזכרות מהביקור בו. ממטבחו הקטן יוצאים קרוק מאדאם וקרוק מסייה ומהבר שלו נמזג שוקו חם ומצוין. אלא שסארטר ודה בובואר העמיקו את אחיזתם בקפה דה פלור מסיבות פרוזאיות: בתקופת המלחמה הקפיד בעל הבית לחמם את המקום היטב, על אף הקיצוב בעצים והפסקות החשמל. מדי בוקר תפסו סארטר ובובואר שולחנות בקומה השניה בו, ובהמולת הקפה, בשני קצוות שונים של החדר, כתבו במשך שעות ארוכות.

אחרי ארוחת הערב חזרו אליו עם כל המשפחה, כפי שהם קראו לפמליית המאהבים והמאהבות שלהם. "הם מעולם לא ישבו יחד כקבוצה", מספרת רולי. "הם נפגשו כזוגות, מחוץ לטווח השמיעה של האחרים. הם בירכו זה את זה כשנכנסו ויצאו אבל חוץ מזה הניחו זה לזה". לא רק חיבתם לשיחות אינטימיות אחראית לסוג המפגשים הזה, אלא גם העוינות, הקנאה, החשדנות והמתחים בין נשות המשפחה חיזקו את הסידור הזה, כך שימשיך להתקיים לאורך זמן.

בשלב מסוים, לקראת ימיו האחרונים, היו בחיי סארטר לא פחות מתשע נשים. כך שעבורו, הניסוי שלו כנראה הצליח מעל לכל שיעור; המשתתפים האחרים בניסוי, ספגו מחירים כבדים על ההתחככות בגדולה, בתהילה: אחת מהן התמוטטה נפשית, אחרת התאבדה ואחרים סבלו מייסורי קנאה, מחוסר בטחון ומבדידות. אבל משהו במורשת שלהם, ההרפתקנית, הנועזת, נותר מרתק גם היום.

Le Select , 99, Boulevard du Montparnasse, 75006. Tel : 01 45 48 38 24

Les deux maggots, 170 blvd, St Germain, 6^th

Café de flore, 172 blvd, St Germain, 6^th.

La Coupole, 102, boulevard du Montparnasse, 14er

Le Dôme, 108, Boulevard du Montparnasse, 75014

התפרסם לראשונה בידיעות אחרונות, במוסף "מסלול"