כבר היינו שם פעם, לפני תשע שנים. ולמרות שמאז עברו הרבה מים בים האדריאטי שמקיף את ונציה, וגם הנהרות שבהם התקדמנו אנחנו השתנו ללא הרף, אני זוכרת על בשרי את הביקור ההוא. זה היה אוקטובר אפור ורטוב, והרוח הקרה והאלימה שרטה אותנו בפנים. היינו צעירים ומאושרים וקצת מקוררים.
שמעתי שהיא יפה, אבל לא יכולתי להתכונן לשלוש מאות שישים מעלות של מראות שהעין לא יכולה לתפוס את יופיים החריג: התעלות הצרות והלגונה הרחבה, הים הסוער והמקציף, וההתבוננות המפתיעה, המפליאה, מקו החוף אל האופק הקרוב, שם נובטים עוד ועוד בניינים עתיקים ויפי תואר. והידיעה שהכל, כן, הכל הוא זמני. שונציה שוקעת, שהיא מוצפת, שהיא ממילא רק תפאורה שקיימת בשביל התיירים, שמה שכל כך יפה בה הוא בדיוק מה שמאיים לכלותה.
המצלמות אז היו אנלוגיות לעילא, המחירים היו גבוהים מאוד, האוכל, לראשונה בטיול האיטלקי הארוך שלנו, היה רע. באפור ובקור השנואים עלי ונציה היתה מכשפת, מאיימת, מקסימה. ואני חשבתי, שזאת בטח הפעם האחרונה שלנו שם, במקום הרחוק, היקר והחד פעמי הזה. אפילו אז, בגיל 25, היה משהו פטאלי, במחשבה שזאת הפעם האחרונה ש.
והנה, בנון שלנטיות שלא מתאימה לא לנו ולא לעיר הזאת, מצאנו את עצמנו בה שוב. עבודה. שלו. הצטרפות. שלי.
הפעם היו התרעות מוקדמות על הצפה, והמכתבים מהכנס הבהירו: הצטיידו מראש במגפי גומי אם אתם לא רוצים להרוס את נעליכם הטובות. אותי לא צריך לשכנע בעניינים הרי גורל שכאלה, ויום לפני נסיעתו שלו מצאתי, באחרונת חנויות הנעליים בפובור סן אנטואן, מגפי גומי ירוקים בשבילו, ובשבילי ערדליים ורודים עם נקודות לבנות. ולמען האמת, גם עם איזו דמות מצוירת שהצליחה להשתלב שם. האחראי לנסיעה התנגד נמרצות לסחוב איתו שניים ומשהו קילו של גומי שבאופן ברור אמורים לשמש רפתנים בחליבת הבוקר שלהם ולא אנשי אקדמיה בבואם להחליף רעיונות וכרטיסי ביקור עם אנשי אקדמיה אחרים, אבל אני זכרתי היטב את האזהרה ההיא, וחוץ מזה, אין כמו קניות הכרחיות בהחלט שלפני הנסיעה.
גשם זלעפות ירד שם, ביומיים שטרם בואי, מה שהפעיל גם את התרעת ההצפה של העיר, אם כי לא ממש את ההצפה עצמה. האקדמאי החלבן היה מאושר משניים וחצי הקילו של הגומי הירוק בריח מלחמת המפרץ שאפשרו לו לצעוד בעיר כאילו כלום, ואני, שמעתי את הדיווחים, וארזתי לגמרי בהתאם, כלומר רק בגדים שיכולים לדור בכפיפה אחת עם ערדליים בעיצוב מטלטל כמו אלה שלי.
אבל כשנחתתי בשדה התעופה מרקו פולו, ומשם, בפיאצלה רומא, התבררו שלושה דברים: אל"ף, שנפלא להגיע לונציה בזוג, אבל כיף הרבה יותר להגיע אליה לבד כדי לפגוש אותו שם אחרי פרידה קצרה אך ארוכה, בי"ת, שהשמיים התבהרו, שמש עגולה וצהובה התמקמה בהם וחתמה בהם קבע ליומיים שנותרו לנו שם יחד; וגימ"ל, ולא קשור אך בכל זאת מפתיע, שגם בונציה יש גשר של קלאטרווה.
ונציה, נובמבר ושמש נצחית; משהו לא מסתדר בתמונה הזאת. אבל גם המלון היה מתוק לגמרי, המסעדות שאכלנו בהן, כל אחת מסוגה, היו מצוינות, הביאנלה לאדריכלות היתה מעניינת ומרעננת, מוזיאון פגי גוגנהיים היה מרתק וכל איזור גשר האקדמיה היה נעים לטיול, וסוף כל סוף, אחרי תקופה ארוכה של התנזרות מכורח, שתיתי קפה ראוי לשמו.
משהו בוונציה נעשה נוח. אולי זאת השמש החורף המשונה; באחת המסעדות ביקשה מישהי צדפות מסוג מסויים שאכלה שם פעם בנובמבר אחר. אולי לפי לוח השנה, הסבירו לה, מדובר בנובמבר, אבל מבחינת מזג האוויר אנחנו לא דקה יותר מספטמבר. אולי זאת הגלובליזציה וההצטרפות לאיחוד האירופי, שהופכת את מרבית אירופה למדינה אחת גדולה, פתוחה יותר לעולם, פחות ופחות מקומית. כל הגונדוליירים מדברים אנגלית, כולם נכונים לעזור עם המפה. בתאי הזיכרון שלי נותרו משקעים מ"נחמת זרים" הרגיש והאכזרי של איאן מקיואן, שמתרחש בעיר כלשהי, עיר שיכולה להיות רק ונציה אבל מסרבת להתקרא בשמה. שם זוג תיירים בריטי מאבד את דרכו ומוצא עזרה לא צפויה ממקומי אדיב במיוחד, שהמפגש איתו מוביל אותם, בסופו של דבר, לתהומות של בלבול וחרדה. אבל כשחיפשתי אני את דרכי בחזרה למלון, סוטה שוב ושוב מהנתיב שלי, פעם בעבור גלידה ופעם בעבור השוק של קמפו סנטה מרגריטה, עצרתי ליד פאב, ואחת המקומיות שישבה מולו, על גדת התעלה, עדכנה אותי בעליזות של שמש ובירה: "זאת ונציה, את לא באמת יכולה ללכת כאן לאיבוד".
באמת מרגיע, תודה רבה. אבל בשביל להרגיע יש את כל הטוסקנה שבעולם. בונציה, אני מעדיפה ללכת קצת לאיבוד. בפעם הבאה, אני מזמינה הצפה אחת מסדר גודל בינוני לפחות, כדי שיהיה אפשר לטבול בה, בונציה, עד הברכיים, ולו רק לכמה דקות.
