היום הראשון של האביב

21 מעלות. מי היה מאמין. כשיושבים לאכול ארוחת בוקר, עניין של הזווית בין היושבים ובין החלון, השמש מבחוץ שולחת קרני אור מסנוורות. מה זה?

בדרך כלל זזים כאן לאט בשבתות, אבל הפעם רק תשע בבוקר ואנחנו כבר מפרקות ארגז של בגדי קיץ, בודקות מה מתאים למי. שמלות הכותנה שהגיעו לה עד הקרסוליים יגיעו השנה עד מתחת לברך. השמלות שהגיעו לה עד לברך, ישמשו אותה השנה כחולצות ארוכות, או יועברו אחר כבוד לאחותה הקטנה. אחרי מדידות ופשיטות נערמות שלוש גבעות: לגדולה, לקטנה ולהעברה לזוכה המאושרת. שלושתן, חוץ משמלות שנשלפו במיוחד לבוקר זה, חוזרות בסופו של דבר לארגז, עד לביקור בישראל. מעט ימים בפריז חמים דיים בשביל גופיות, וממילא נראה שרוב הגרדרובה שלהן מאיימת על הסדר הטוב של בגדי הילדות כאן.

כשאנחנו סוף סוף יוצאים, כל אחת ושמלתה המתנפנפת, חוץ ממנו שהסתפק בטי שירט, הרחוב נראה כאילו מישהו פרץ את הקופסה שנעלה בתוכה להקה אדירה של פרפרים נדירים.

בתור עם שהיכולת לנוח היא אחד מכישוריו המרשימים, הצרפתים בדרך כלל מדירים רגליים מהרחובות בשבת ובראשון. הם יוצאים מהבתים לאט ובניחותא, בעיקר כדי לקנות אוכל, וחוזרים מיד כדי לבשל אותו, לאכול ולחזור לנוח. אבל היום: אנרכיה. אנשים ונשים בבגדים קצרים, קלים, דקים, צבעוניים אפילו, לא ייאמן, מסתובבים ברחובות, גודשים אותם, כמעט מדלגים. אני מרגישה קצת עירומה ללכת בחוץ שלא בחסותו של מעיל כבד ומכופתר. לוקח רגע לבטוח באור הקיצי הזה, שהיום לשם שינוי נשאר על כנו, צהוב מאוד לאורך זמן, ולא מתחלף לאפור ברגע שמפסיקים להשגיח עליו.

*

התחושה המוזרה של חופש ועליצות, מתגבשת לכדי מוזיקה כמעט, גרוב מענג, כשאנחנו מגיעים לגני לוקסמבורג. זאת קודם כל ההקלה הפיזית, להתקיים במזג אוויר שהולם את צרכיך הביולוגיים, אפשר לרגע להפסיק להתגונן מפני הקור. אבל זאת גם הכרת תודה שממלאת האויר ביונים חיוביים: אור השמש הזה, רך, מפיק את המיטב מכל אדם ומכל מקום, אפילו מגני לוקסמבורג, היפהפיים גם באפור קודר.

הגנים מלאים לגמרי: על כסאות המתכת יושבים אנשים, חמניות אנושיות, שמכווננים את הכסא לפי תנועת השמש. לא ראיתי אף אחת בבגד ים, אבל היו שם נשים, מגיל שבע עשרה עד שבעים, שהתפשטו עד לרמת הגופיה, ואז הפשילו גם את הכתפיות, כדי להשיג שיזוף אחיד למקרה דחוף של שמלת סטרפלס.

באגם שבמרכז משיטים ילדים מפרשיות ששוכרים בשני יורו לחצי שעה, ועל המדשאות משתרעות קבוצות קבוצות, כאילו תיכף כוורת חוזרת.

אנחנו מוקפים מכל הכיוונים, היום האנשים מוותרים משום מה על הריחוק האירופי המקובל. לידנו שוכב בחור על הבטן מול הלפטופ שלו, כותב במרץ בתנוחה המאמצת הזאת, ועוד אחד מצטרף אליו עם אייבוק לבן שהולם את הדשא הירוק. וממש לידנו, מסיבת רווקות. מסיבות כאלה, מנסיוני הדל, רצופות בצחוקים מתגלגלים וקריאות שמחה. אבל הבנות שלידנו היו רגועות, אפילו הטייפ שהביאו איתן המהם בלחש "איטס אין היז קיס". לאט לאט ובעיקר בשקט בשקט, קיבלה הכלה המיועדת מתנות קטנות מחברותיה, שבעזרתן, אזניים אחרי זנבנב אחרי משקפי שמש ענקיים לבני מסגרת, הפכה הנערונת מלוכסנת העיניים, לשפנפנה שאולצה להסתובב עם סל קלוע ולחלק גזרים לציבור הרחב. ואפילו זה היה באיפוק מפתיע.

השקט הזה, של כל כך הרבה אנשים יחד בשטח ציבורי, מעורר השתאות. פעם, לפני שהיו לנו ילדים, שכבנו על הדשא בפארק אירופאי אחר, מתמסטלים מהשקט. לידינו חנתה משפחה עם ילדים קטנים, ואנחנו שהיינו עסוקים באותם ימים בשאלה איך יהיה כש, התפעלנו מהנינוחות שבה התנהלה לה המשפחה הזאת: ההורים קוראים, הילדים מתרוצצים, משחקים, מדי פעם אוכלים איזה פרי, בלי להתלכלך ובלי להפריע את מנוחת ההורים. ואז נשמע בכי קצרצר. הקטנה נפלה, נחבלה. התרוממתי לראות מה קרה, אבל אחרי שניות ממש הבכי נפסק. לילדה, כך ראיתי, ירד דם. לא מעט. הילדים שאנחנו מכירים היו מודיעים על אירוע כזה בצפירות עולות ויורדות. איך מחנכים אותם להיות כל כך טובים ונעימים, תהינו תהייה תאורטית לחלוטין, מפצלים בציפורניים עלים של דשא. אחר כך שמעתי שבפעוטונים בהולנד לא מקובל להרים תינוקות שבוכים. שבכי נחשב לפעולה לא רצויה, וכדי להכחיד אותה, לא כדאי לתגמל אותה במענה. אוי, אז ככה מגדלים ילדים טובים.

מאז, למרות שאני כמהה לתמונה אידילית בצבעי מים של משפחה שמצליחה ליהנות לה משלווה משותפת, בלי גירויים חיצוניים יזומים, אני מעט חושדת בשקט הזה. אבל הרוגע ההמוני בגני לוקסמבורג הוא בטח אחת התוצאות המבורכות של החינוך הנוקשה ההוא.

הדרך הביתה התארכה לה, כשהתעכבנו ארוכות ליד גדר הגן, מול התערוכה של העיתון לה פיגארו, שקיבצה מבחר צילומי עיתונות עוצרי נשימה (התערוכה תהיה תלויה עד ה-15 ביולי). בערב, כשהילדות כבר ישנו להן, עייפות ושזופות, הדלתות למרפסת היו פתוחות לרווחה, מזמינות פנימה את רעשי הרחוב ואוויר קיצי בניחוח חופש גדול. הוצאנו למרפסת כוח חלוץ בדמות כסא אחד; אולי אפילו נצטרך לקנות מזגן בקיץ הזה. כשכבר התחלתי לתכנן את מבצע העברת מעילי החורף שמעתי רעש חזק מתגלגל לעברנו. גשם שוטף התחיל לרדת.

– פורסם לראשונה במאי 2008 ב"מפריזה", הטור שלי ב"24" של ידיעות.