זכות השיבה לניו יורק (1) / סהר שלו
היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת
זכות השיבה לפריז (1) / אביגיל בורשטיין
חוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז. בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי
זכות השיבה / מתנות לשנה החדשה / פרויקט מיוחד
אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא
סין סין / ואני מי אני איפה אני
מוכרחים להודות שנשמנו לרווחה כשנחתנו בשנית על אדמת הקודש של שדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה
בשביל להגדיל את סיכויי הזכייה, מומלץ למלא טופס # טוטו
להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו. יש לנו
בית אורן, נובמבר 2010
יש משהו לא טבעי, מתמיה, במקומות שהיו וחדלו מלהתקיים: מסעדה ביתית שגורה שהפכה לסניף של שופרסל, חצר חשאית בבית הספר שלי שהפכה להיות מגרש חניה
רשימת מטלות; רחוב מזא"ה
1. למצוא שולחן טוב בתולעת ספרים החדשה, במזא"ה 7. יש שם קפה טוב, מוזיקה נעימה ברקע, אור נהדר. ויש כמובן את חנות הספרים, למקרה שצריך
שלושה דברים טובים / נפוטיזם, אבל מהמוצדקים
1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח
המדריך למהפכה / צעד ראשון (ומענג): להזמין כרטיסים
מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש
הריאליסט מפנטז / חנוכה בפריז (לרצות מותר)
סוף סוף מישהו הצליח לסתום לי את הפה. כש"הריאליסט", הטור השבועי האחרון של אסף חנוכה המוכשר כשד הופיע אצלי בעמוד הפייסבוק, נאלמתי דום. זה הבית