לא רק השמות פיוטיים, גם המקומות עצמם: שכונת בוט או קאיי (בעברית "תל השלווים") ברובע ה-13 שווה סיור, בעיקר סביב ארוחת הצהריים והערב, בזכות היופי הכפרי והייחוד האנושי שלה. השאלה היא רק באיזו, מבין המון המסעדות המתוקות שם, הלא יקרות באופן יחסי, כדאי לאכול.
בטמפס דה סריז יש אוכל מעניין, אבל סיפור מעניין יותר. היא פועלת כסוג של קואופרטיב, והתחושה שם היא באמת כמו לאכול בחדר אוכל של קיבוץ, רק בפריז. שולחנות של מקומיים לא נראים כלל כמו השולחנות המקובלים בפריז, אלא יותר של הגברים שיוצאים לאכול צהריים ולהתווכח באיזה כפר קטן, התפריט זול באופן ניכר מהנהוג בשאר העיר, ויש כל מיני פרטים קטנים שמבהירים את ההשתייכות האידיאולוגית של המקום, כמו טי שירט עם ססמאות למכירה, והתנהלות לא ממש עסקית. המלצר שלנו שר ורקד בין השולחנות, אבל באמת כטוב ליבו באופן כללי או ביין, ולא כי מנהל המקום אמר לו לשפר את השירות. והוא גם סחב איתו לשולחן מילון של חמישה קילו כששאלנו משהו על אחת המנות בתפריט (שהתגלתה בסופו של דבר כשילוב של חלקים פנימיים מאוד של חיה כלשהי).
באשר לאוכל: אני לא יכולה לומר דברים טובים על העיקרית, חוץ מזה שהיתה זולה, אבל המנה הראשונה היתה חמודה ומקורית, והטארט טטן היה מצוין. אני יודעת (כריס רייט מלה טמברה סיפר לי) שיש שם שף חדש, אנרגטי ויצירתי, ככה שכנראה נעשים שם מאמצים במטבח, אבל הם לא מניבים תוצאות עקביות. עדיין, זה מקום חמוד לאכול בו.
Temps des Cérises, 18, rue Butte-aux-Cailles, 01.45.89.69.48
