ההורים שלי רצו לקחת אותנו למסעדה טובה, אבל הציעו בעדינות שנבחר משהו שגם להם יהיה מה לאכול בו. זה הצר מאוד את החיפושים, אבל מכיוון שש. ובעלה נהנו עם אבא של אחד מהם בבלו אלפנט החלטתי שזאת כנראה מסעדה שמתאימה להורים ולמה שלא ננסה אותה גם, מקסימום שוב אאשים את ש. ששולחת אותי למסעדות לא טובות. אבל ש. צודקת לעתים (קרובות) והפרגמטיות שלי לעתים משתלמת.
בלו אלפנט, חלק מרשת עולמית, נמצאת ליד הבסטיליה, והיתה יכולה להיות בכל מקום אחר בעולם. גם ככה היא מאובזרת ומאויישת כאילו היתה בעולם משלה, יכול להיות שזה פשוט תאילנד העולם הזה, רק שאף פעם לא הייתי שם. אולי בגלל זה, הטוטל לוק התאילנדי עשה בעיקר פלאש בקים לסרטים על מלחמת וויטנאם. לזכותם ייאמר שהבגדים של המלצריות מאוד יפים, וגם זרי הסחלבים הגדולים.
השירות היה קצת קשוח, מה שקיבע את הרושם מסרטי המלחמה, אבל האוכל היה מעולה. לקחנו שני מנו רויאל ועוד שתי עיקריות, וזכינו בהמון קטנטנות כאלה וטעימות מאוד מאוד, בהמון סוגים של מרקמים וטעמים מובחנים זה מזה, ובמספיק אוכל לארבעה אנשים רעבים. חוץ מהקינוח כמובן. לנצח קינוח במסעדות כאלה יהיה רע; חוץ מהאננס, לנצח אננס במסעדות כאלה יהיה פתרון סביר לקינוח. החשבון הסתכם ב-200 יורו, אבל מכיוון שההורים שלי שילמו, הארוחה היתה מאוד משתלמת מבחינתי.
בדרכנו החוצה, בטקסיות שלקוחה מסרטי "המלך ואני", קיבלנו שני ענפי סחלב יפים, אחד לי ואחד לאמא שלי, נתונים במבחנות פלסטיק שקופות. בטקסיות לא פחותה בצירוף נשיקה העניקה לי אמא שלי את שלה, ושני ענפי הסחלב התגלו כבעלי יכולת השרדות מדהימה. חודשיים כמעט הם קישטו כאן את האח. אין כמו הנחישות התאילנדית.
אגב, את הרטבים שלהם אפשר לקנות במונופרי, אבל זה שקניתי בניסיון פתטי לשחזר את טעמי הארוחה נזנח מיד. ולמרות זאת, אני מודה שהקיטים שלהם להכנת מרק שנמכרים בגרנד אפיסרי, עושים לי חשק לנסות שוב.
פברואר 2008
* Blue Elephant, 43-45 rue de la Roquette, 11eme. 01.47.00.42.00
