שבת בבוקר

1.

שבת בבוקר. השמיים תכולים, העננים לבנים. זה יום יפה, יותר מאתמול, יותר משלשום, יותר מלפני שלשום. מכונת הכביסה הומה את המייתה המרגיעה, מים נחבטים בבדים, ושניהם יחד מקציפים חומרי ניקוי. זאת המכונה הראשונה מבין כמה שאעמיס ואייבש ואקפל ואפזר היום. זה נדרש במיוחד. אבל אל תטעו, המיית המכונה אינה גולת הכותרת של בית נקי, לא לא. בסלון פזורים מזרונים (מאיפה הם הגיעו? לא זכרתי שיש לנו עדיין בבית מזרוני חבר), על אחד מהם ישנה מישהי. מי שישנה לידה כנראה יצאה חרש לפני שקמנו, שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת בשקט. גם בחדר ישנות בנות, אדע כמה רק שכשהן יתחילו להתעורר. הבית כולו, ופלים מן שנאספו בתוך קערת מייבש החסה, בקבוקי האלכוהול המוצמדים זה לזה, ניקיון שנעשה בכוונה טובה אבל כנראה שגם בעייפות גדולה, ערימת תכשיטים שהוסרו והונחו על דלפק המטבח, אורות גדולים שנשארו דלוקים במסדרון כל הלילה, איים דביקים על השיש ועל הרצפה – הבית כולו אומר: אתמול היתה פה מסיבת גיוס טובה. נדירה! כמו שנמסר לנו כשכעשינו את המרחק מדלת הכניסה לדלת חדר השינה שלנו. המוזיקה היתה טובה, יש לציין. גם המרגריטה שהספקתי לטעום לפני שפינינו את הבית מנוכחותנו.



2.

הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים הוא הבנות שלי. כלומר עצם העובדה שהן יצאו בנות. זה משפט שאני מתביישת לומר ואפילו לחשוב, בטח ליד חבריי וחברותיי שיצאו להם גם בנים. בטח עכשיו. הסתמיות של הגורל, חלוקת הקלפים הלא שיוויונית והלא הוגנת, כמה לא הוגנת, הן מתחילות קודם כל במין העובר.

זאת האמת, והיא נעשית חשופה וקשה יותר ויותר, הפערים הבלתי נתפסים בין הגורלות של כל אחד מאיתנו, כשהחיים פה כל כך גורליים לפרקים. מחר אני מגייסת בת. זאת אחת הסיבות לשרשרת המכונות שתפעל פה היום. צריך פה הרבה בגדים נקיים, שהיא תוכל לבחור מהם. הרגע הקריטי של האריזה שמרכז אליו את כל מה שעתיד ויכול להיות.

זה לא בדיוק נכון. מחר הבת שלי מתגייסת. ואפילו זה לא בדיוק נכון, כי היא רק תעלה על מדים, אבל זה יהיה בכאילו, בקורס טרום צבאי, שיהיה הצעד הראשון בשירות צבאי ארוך שהבת שלי החליטה להתגייס אליו. בינתיים היא תהיה בשטח השיפוט של רופא הילדים שלה, אם נצטרך. זה מנחם אותי, כרטיס מכבי תקף כחפץ מעבר. זה גם רגע משמח, אני מזכירה לעצמי. אני גם באמת שמחה בשבילה. אני באמת גם שמחה בשבילה.



3.

אם הייתי אמא לבנים לא הייתי ישנה. 'לא הייתי ישנה', זה עוד אחד מהביטויים הכוזבים, השטחיים כעקיצת יתוש, שאין דרך להחליף אותם במה שבאמת היה עובר עליי מבדיקת האולטראסאונד ועד ש- עד מתי בעצם מפסיקה אמא לבנים בישראל להרגיש את המחיר של היות בניה בנים? הייתי יוצאת מדעתי, הייתי עוזבת את הארץ ועוברת למקום שבו לא, הייתי נשארת פה ועושה שלום, הייתי שוברת להם את פיקת הברך. בסוף, אף אחת מהאמהות שאני מכירה לא שוברת פיקות ברכיים לבנים שלה.

"רווח של חמש", שכתבה טלי כהן צדק, הוא רומן מצוין וסוחף, ישראלי באופן הכואב ביותר להיות ישראלי בו הרגע, ישראלית. הוא כתוב בגוף ראשון ואכן, הבן של טלי משרת כלוחם, וטלי גרה ביודפת, שם גם חיה ופועלת הגיבורה של הרומן האמיתי להכאיב. אבל זאת אני האמא מהספר הזה, אם הייתי אמא לבנים. האמא שהעיניים שלה שטופות בדם, בדם הילד שלה, בדמם של כל הילדים, האמא שמבינה שמה שהיא עושה הוא חסר סיכוי, מטורף ולא מוסרי, אבל שגם להעמיד מכונות כביסה ולצאת להפגין פעם בשבוע, גם זה חסר סיכוי, מטורף ולא מוסרי. זה ספר שהקריאה בו שוצפת ומכאיבה, מקוממת לפרקים, עצובה נורא, נורא נורא, והיא חתיכת טלסקופ שפונה לעומק החור השחור שאנחנו מחזיקות ומחזיקים מהרגע שנעשינו הורים פה ועד בכלל.



4.

במידה מסוימת, משונה, "רווח של חמש" הוא האלטר אגו של "בני טובים". רק מי שקרא את שניהם יוכל אולי להבין על מה אני מדברת: על החד גדיא הזה, הנחש שאוחז בפיו את זנבו של הנחש שפיו אוחז בזנבו. השבוע, בין שלל האירועים המכאיבים והמעציבים שקורים במלחמה ארוכה ונרחבת, כשהכוחות מותשים, קרס בגבול עזה מנוף, שעליו ציוד תצפית וקשר. הוא לא היה מאובטח מספיק כדי לעמוד ברוחות העזות, ונחת על אוהל שבו ישנו לוחמים. שניים מהם נהרגו, נדב כהן, בן 21 מבית חנן, ונחמן רפאל בן עמי מאילת, לוחמים בגדוד 51 של גולני, ושמונה לוחמים נוספים נפצעו בדרגות שונות. נגד מפקדים בחטיבה ובשטח נפתחה חקירה פלילית בעבירה של גרימת מוות. גם גורלם של החשודים קשה מזה שהגיע להם כשנולדו.



5.

השבוע פחות או יותר מלאו שנתיים להפגנת המטריות המפורסמת ול-Creativity for Democracy, עמוד האינסטגרם שבו אנחנו אוספים ואוספות את צילומי השלטים הייחודיים מההפגנות נגד ההפיכה השלטונית, שהתגלגלו כך או אחרת להפגנות להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה. אלה לא אותן מטרות, אבל לפעמים אלה אותם מפגינים, ובכל מקרה כך החלטנו, הדירקטוריון הנזיל של העמוד, אייל דה ליאו, יעל קשלס שהצטרפה אלינו ואני, ככה זה התגלגל. יש בו נכון לעכשיו 5725 פוסטים של צילומים משלטי הפגנות בארץ ובעולם, ו-28.5 אלף עוקבים. לא יודעת מה זה בדיוק אומר, כי למרות שהבורד שלי הוא פרופשנל אני פחות, אבל 1.3 מיליון צפיות בחודש האחרון.

העמוד עושה כל מיני דברים, הוא ארכיון מרתק ושובר לב, יש מפגינים שתיעוד והפצת השלטים שלהם מפיחים רוח במפרשי ההפגנה שלהם, ולי הוא נותן תפקיד מסויים בתקופה הקשה והסוערת הזאת. העמוד משמש גם חומר למחקרים מתחומים שונים. אחד מהם שפורסם לאחרונה ביקר אותו די בחריפות, כלומר לא אותו אלא אותנו, את המפגינים עם השלטים, שכן התחכום והאירוניה והציניות והסקטוריאליות המסוימות מדירות רבים שהיו יכולים להפגין איתנו. אני יכולה להבין גם את זה.

השבויים שחזרו מהשבי ציינו כמה הידיעה על ההפגנות להחזרתם החזיקה אותם בשבי. גם הערב יתקיימו הפגנות ברחבי הארץ, וגם הערב אצלם שלטים ואעלה אותם לעמוד. הלוואי שיהיו שם שלטי שמחה על חזרתם בשלום של עוד שלושה שבויים. בוודאי יהיו שם השלטים שקוראים להחזיר את כולם. עכשיו. בצילום: שבת, 25.1.25, שער בגין.

6.

והרי כולנו יודעים, וגם יודעות, שהמיית מכונות הכביסה, הניקיון, השבת הבית לקדמותו, יש עצים בגג שנפלו מהרוח העזה, הם ריפוי בעיסוק, כדי שהאצבעות לא יהיו כל הזמן בטלפון, שהעיניים לא יהיו תקועות בהמון זועם שמקיף שלושה אנשים ששרדו את השבי, כדי לא לחשוב יותר מדי, כדי שאפשר יהיה לראות את אבא של אלמוג חוזר בשלום, ואבא של אלה חוזר בשלום ואת אלי שרעבי שאשתו ושתי בנותיו נרצחו חוזר. לחשוב שדרוש ריפוי, דרוש ולקוות שאולי יהיה משהו ממנו.



7.

ואם ריפוי, האלבום החדש של ענת מושקובסקי, Anat, הוא גלולה של מתיקות נעימה, מרפרפת, שכל כך נעים לשמוע, אולי תוך כדי שאתם מקפלים כביסה. ומקפלות.