פרויקט חג המולד 2017 / מלון אורחים

ילדים של קברניטים מקבלים כרטיסי טיסה וכניסה חופשית לתא הטייס. ילדים שלאמא שלהם יש מסעדה מקבלים לא רק אוכל טוב כל הזמן, אלא גם מנות מיוחדות שקרויות על שמם. ילדים שאבא שלהם מקרין בקולנוע נכנסים לסרטים בחינם. כשאבא שלך עובד בעיתון, מקבלים לא רק עיתונים הביתה, אלא גם מודעות אבל בשעת הצורך. אמא שלי עבדה ב"עליית הנוער". ילדים שאמא שלהם עובדת ב"עליית הנוער" זוכים בנופש משפחתי בחדר במרכז קליטה. כך נקבעו החופשות המשפחתיות שלנו לפי מצב התפוסה במרכזי הקליטה, מדן ועד אילת.

על חופשה בבית מלון אפשר היה רק לחלום, חלום שלא היה פחות בחשיבותו מהחלום לקבל זכות בלעדית ונצחית לישיבה ליד החלון, ובכך להתמרפק רק מצד אחד שלי, אז בריבים הנצחיים של המושב האחורי.

איתרע מזלי, ופה ושם החלום התגשם, לפחות פעמיים. הפעם הראשונה היתה במלון מטרופול, ייתכן שזה היה אפילו גרנד מטרופול!, על חוף ימה של נתניה. אני זוכרת את הקפיצה העליזה שלי לבריכה, רק כדי לגלות שהיא יצוקה בבטון, שתפריו הגסים פוצעים את כפות הרגליים. הזיכרון האחר שלי מהחופשה הזאת, שבטח מומנה במיטב כספם של ההורים שלי במסגרת איזה הסכם של ועד עובדי העיריה עם המלון שאיפשר להם בכלל להשתדרג ממרכז הקליטה באור עקיבא, הוא של ההתכתשות העירנית שלי עם מי מאחיי, מתגוללים אלה באלה על המיטה הזוגית במרכז החדר שלקחנו לכל המשפחה, בתחרות על המשאב היקר מפז: להתקשר לקבלה ולבקש משהו, רק כדי שמישהו אחר יביא אותו לחדר. 

הפעם השניה – והתודה לוועד העובדים הממולח – היתה כבר בדן קיסריה. או אכדיה. אני זוכרת בריכה נהדרת באמת, עם קרקעית חלקה ומנצנצת, מיטות בריכה מוצעות במגבות מפוספסות, מזג אוויר נעים והפכפך, שמשי ומעונן לסירוגין ואת המבוכה העמוקה שלי כשעובדי המלון פתחו עבורי, נערה בת 13, את הדלת.

ואת הלילות הכואבים שבעקבות יום הבריכה המתוק והעצל, שבו, מבלי משים, נשרפנו כולנו בשמש הערמומית, כוויות ברמת אשל ולבן, עד כדי כך שאת הימים הבאים, במלון ובבית, בילינו עטופים בסדינים, כי גם את מגע הגומי בתחתונים על העור אי אפשר היה לסבול.

מאז גדלתי, וכבר הייתי בכמה בתי מלון. הייתי בחדרי מלון שבהם – בכל פעם מחדש – התחרטתי על שלא הבאתי נר ריחני ובאופן כללי על שאני לא עשירה ופזרנית יותר. הייתי בחדר במלון בהונג קונג, שבין המיטה הענקית והלבנה שלו ובין חדר האמבטיה הפריד קיר שקוף שבלחיצת כפתור הפך לחלבי ולהיפך, ורק השאלה מי ומתי לוחצים על הכפתור היתה טיזינג שסביבו חגה השהות בחדר.

הייתי לבדי בחדרי מלון ברומא, בעין כרם, באשדוד, בזכרון יעקב, בפלויישט ברומניה, לחופשות כתיבה, לנסיעות עבודה, מחכה לו, שיבוא, מתרגלת את קסמה של הבדידות, של המיטה שכולה שלי, של טלויזיה מדובבת, מנסה לנער ממני את היום, או דווקא להיפך, לזמן אותו אליי, שישטוף אותי במלואו.

הייתי בחדר מלון בקומה ה-17, שממנו נראתה תל אביב אחרת לגמרי, כשהילדות שלי בחדר צמוד, משל עצמן, נכנסות ויוצאות מהחדר עם המפתח האלקטרוני, מזפזפות בערוצים בטלויזיה, תולות בגדים בארון, מכוונות את הטמפרטורה במקלחת החכמה, ואצלנו בחדר, סל פירות גרנדיוזי מתנת הנהלת המלון, ויין לבן צונן ובחלון חוף שרתון מהמשתזפים ועד האופק ורק כמה פעמים ביום האזעקות משתוללות, מבריחות אותנו מהחדר לחדר המדרגות, מהבריכה לשירותים, זהירות, לא לרוץ לא להחליק.

ותמיד, גם כשהמציאות חודרת במלוא עוזה פנימה, תמיד חדרי מלון הם מרחב ביניים, שבו יכולים, צפויים, צריכים, מוכרחים, לקרות דברים אחרים לגמרי. המקום שבו מישהו מטפל בך. מי ואיך, אלה כבר שאלות אחרות. 

*

גם פרויקט חג המולד של "פריזאית" הוא מרחב ביניים. בין "פריזאית" שהיא המדריך הסודי לעיר היפה בעולם לבין "פריזאית" שהיא המגזין לעניינים מעניינים, בין "פריזאית" שהיא הפנקס הפרטי שלי, ובין היותה סלון החורף החגיגי, שבו אני עורכת ומארחת כותבים ויוצרים אהובים עלי, בין סוף השנה הזאת לתחילתה של הבאה אחריה.

אתם מכירים ומכירות את הנוהל: מחג המולד ועד ערב ראש השנה החדשה, כל יום יפורסם כאן פוסט חדש של כותב או יוצרת אחרים. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, כאן ובאתר, ולשתף עם מי שמתחשק לכם להניח לו מתנה קטנה מתחת לעץ.