סובנירים מפריז של קצה החורף (ד') – פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם

Chez Meunier

כבר כתבתי עליו, אבל הוא באמת כיף גדול, לה מונייר, זה ששמו (הטוחן) הוא גם מקצועו. זה מקום חדש יחסית, של כמה שנים, ברחוב St Denis פינת St Sauveur, כלומר בדיוק במקום שבו סן דני המעורבב, עם מסעדות מגניבות וברים ופיפ שואוז ובגדים בסיטונות א-לה אלנבי פונה למדרחוב מונטורגיי המתוייר (ובצדק!).

מזל שכמעט בכל שעה יש תור ארוך עד הקופה, וכמקובל במקומות טובים גם מחוצה לו, כי הבחירה היא בלתי אפשרית. אפשר לקחת משם דברים או לשבת בקטנה ולהתבונן באחרים נקרעים בין אפשרויות טובות מראה.

Chez Meunier
181 Rue Saint-Denis, 75002 Paris
7:00-20:00, סגור בראשון

לא רחוק משם:

2. הגברת אייפל ומשהו חם, טעים וטוב: Les Cocottes

לכל עיר יש רחוב שמסומן במפה כפריים לוקיישן לצילומי אופנה. אל תשאלו אותי איך קוראים לזה, גיגול פשוט יביא אתכם לשם, אותי בעיקר מעניין לצלם צלם.

ולהתפעל לא רק מהחליפה האדומה (רוצה גם) ומהנייקי הלבנות עם הפס האדום (חותמת על הכל, תודה), אלא מהחסינות נגד הקור. זה יום של מינוסים, זה, של שלג וקור.

יום שנמשך ככה:

וככה:

(ככה אני נראית כשאני מוכרחה לצלם את השלג, אבל האייפון הלבנטיני שלי עורק משדה הקרב והאצבעות נושרות. וקצה האף גם).

זה היה יום מושלם לנזיד של לא משנה מה ב-Les Cocottes, הפתיליה, נדמה לי שאפשר לקרוא לה ככה, של אלאן קונסטנס, שף צרפתי מדופלם ומפורסם, שיש לו כמה מסעדות ברחוב סן דומיניק ברובע השביעי. העיצוב – מלון בסוף שנות התשעים, המלצריות מתוקות, מבחר היין בכוסות טוב, והקדירות הקטנות – קלאסיות ומצוינות. מכיוון שבמקום הזה נפגשתי פעם עם חבריי, עופר ואייל, הטבעוניים, אני מתארת לעצמי שלמרות שקשה לי לדמיין, קונסטנס יודע לעשות את הטריק שלו (רטבים מעולים שבהם שוחה האוכל, זה הכל) גם בלי בשר.

יתרון חשוב אחר שלו, זה היותו פתוח רצוף, שבעה ימים בשבוע, מ-12:00-23:00. חלק גדול מהמקומות שפתוחים רצוף מגישים אוכל רע, כזה שלא צריך שום מומחיות כדי להכין אותו. בגלל שהקדירות האלה ממילא מושתתות על בישול ארוך, אפשר להגיע גם מחוץ לשעות הסעודה ולקבל מנות מצוינות.