למרות שנולדתי בתל-אביב, אני ממשיך להיוולד בה; מאלץ את עצמי להיות לה מבחוץ. לא להיות בשום דבר עד הסוף. תמיד להגיח. אל התו האזורי המדובר אני מגיע מדי יום; פעם הפסדתי בביליארד של לינקולן כי הכנסתי את השחור, אבל אני לא נוטר לרחוב טינה.
(הקדשה)
שתי פעולות מסמנות תייר בארץ זרה לקראת בואה של השייכות המפעמת במוחו: 1. כשהוא מתחיל לחצות רמזורים באדום. 2. כשהוא חוזר לְבית קפה. לאחר מכן הוא ממשיך לשקר לעצמו.
(התחלה של מספור דפים)
אני חוצה באדום. אני חוזר לְבית קפה. אני מגיע אל התו האזורי מיהודה הלוי, או ממנחם בגין. המדרכות של יהודה הלוי לא ערוכות לגשם. זה כמובן תלוי בנעליים שלך, אבל עדיין – חידושן של המדרכות מלפני כמה שנים לא התחשב בכל הסוליות. יש שמחליקות. צריך להתחשב בכל הסוליות. במנחם בגין פקחים אורבים לאופניים חשמליים בין הנקיקים של מפגש הסטייק. בבית מעריב כבר לא מוציאים את המעריב. עם הזמן, גם הכיתוב הפנימי בתוך האוטובוסים לגבי שמות התחנות, השתנה בהתאם. אני, ועוד כמה אחדים, בימים של אוטובוסים, עדיין יורדים בבית מעריב. משפט שהמצאתי, גם הוא כבר ללא שימוש: "יודע כל עובד מעריב שבסופו של דבר הוא יגיע אל התחתית". לך תסביר.
אין לי אופניים חשמליים, אלא אופניים ירוקים, מהסוג הקרוי "תל-אופן". אני מדווש. אופניים ירוקים מקשרים בנסיעה אחת בין צפון העיר ודרומהּ, שומרים על חילוף החומרים של העיר. עובר ושב; יש ואותו זוג אופניים, ביום אחד, טוען לניקיון כפיו בין אנשים עם חשבונות בנק במינוס לפלוס, בין פזור דעת לחד מחשבה. לפעמים בשעה אחת. רוח פרצים על פניי למרות שאין חלון ואין גם דלת. אני מחנה את האופניים.
אני מתיישב בבית הקפה וצופה על תנועת האנשים המקבצים. נבירה. במשך שעות, במשך ימים. אני אוסף את שמם, חלוקת שטח עבודתם (הסכם לא כתוב ביניהם), ושיטת עבודתם. יש לי מחברת מיוחדת לזה. אני יודע מי לא כתב באותו יום, מכיר את מסלולו. מי מנייריסט (כולם), מי חדש, מי כתב מה, באיזו הוצאה, מי עושה את זה שנים, מי מסומם (לא קשה), מי לא יחזיק מעמד, מי יש ביכולתו להיהפך מיתולוגי בעירו. מיהו משורר העיר הנבחר!
סרט הטבע הוא כזה: העיר היא תנין שמחכה בפה פתוח, מדוממת עצמה לכדי בטון, ואז האנשים לא שמים לב ונלכדים, נלעסים. נרצחים מדי יום על-ידי המציאות. בעוד שכל המייחדים עצמם מחזיקים בכיסיהם תחמושת קבועה לשיחות כאלה ואחרות (מסיבת קוקטייל מתמשכת; צריך רק לזכור למי אמרת מה, בייחוד אם זה שקר), הקבצנים מובדלים ומנדים עצמם מכך; שוב ושוב אותה התחלה. שוב ושוב אותו משפט. שוב ושוב אותו סגנון ללא פחד. שוב ושוב טריק אחד. אם לאחד מהם יש תספורת פוני, אז בכלל. אלה דברים שגורמים לי לחוש תקווה.
אומרים שכל משורר כותב את אותו שיר במהלך חייו, אלא שבכל פעם המילים שונות. קבצנים מנגנים על מיתרי המציאות מדי יום עם אותם פנים. קבצנים מנגנים על מיתרי המציאות שהם חיים בה. מחלה, רעב, איבוד נפשות, פיטורים – כל אלה הם עבודה מועדפת, אבל אנושית מדי. על המשורר, סליחה, הקבצן, לדעת את רחשי המקום בו הוא נמצא, מהמטר המרובע שבו הוא עומד ולאחור; אל הרחוב, השכונה, העיר, הארץ. עד לקבוצת המיקוד. ראיתי פעם קבצן שעלה לארץ מניו-יורק ולא הצליח באזור טרופי כמו משכנות שאננים, שכן בכיסו היתה תחמושת שלא נוגעת באנשים סביבו.
החוק העירוני הלא כתוב אומר: לא נותנים לקבצן קבוע. כי הוא קבוע. אבל מדי פעם קורה שהמציאות מנצחת את עצמה; תושב עיר קבוע דווקא ייתן נדבה לקבצן המביא אתו רחש אחר, מוזיקה אחרת של דברים. בשׂורה חדשה. וישחקו המשוררים לפנינו; הנדבן יאמר לעצמו שהנה, לזה אתן! מישהו טרי! פורץ דרך! אמנותי אפילו.
(הפסקת פרסומות)
ממול הקפה, שחקנים מחכים לאודישן. דמויות מדברות עם עצמן. להן מותר. לא תמיד מזדמן לך להגיע למקום שבו כולם נראים אותו דבר; התפקיד דורש. מכאן, מצטמצמות – לחיוב – הדרכים לצייר בנפשך את התפקיד. זוהי שעתם היפה של המלהקים. הדלת נסגרת והשיניים הטוחנות מתחילות את פעולתן עם משפטים קצרים: שֵׁם, מִספר, עיון בדפים, הרמת הראש. אפשר להתחיל. אוקיי, בוא ניקח את זה שוב. יש והאודישן הוא בנושא אודישן; הבעל אומר לאישה: "אני לא בוגד בך, זו שחקנית שמתכוננת לאודישן ואני מתאמן אִתה על הדיאלוגים; אני 'הוא'. היא 'היא'. ידעת במה אני עוסק כשהכרנו." ושוב הדלת נסגרת, ושוב הטוחנות. אני אוהב את הרווחים הכפולים בחיים. אני מזמין קפה.
(מעבר דיזולב)
יש ומגיע מפורסם אמתי אל בית הקפה. יש ואותו מפורסם מתיישב – ללא ידיעתו – ליד אותו קבוע של בית הקפה. יש ואותו קבוע מקבל כרגיל את בקשותיו ללא הסתייגות; פריבילגיה של קבועים (מנה עם בצל למרות שאין בה, נניח, בצל), ואז. ואז, או אז, במצבים כאלה של מפורסם ליד לקוח קבוע, אפשר, אם באמת תתרכז, לשמוע בפסקה הבאה שטר כסף שנופל על רצפה.
המפורסם שיושב ליד הקבוע, הופך לפתע להיות איש רגיל. הופך בן רגע לכוס פשוטה, הופך להיות חסר ממלכה. איפה כאן הקרקע שמובטחת לו מדי יום? ומכאן, אם נמשיל את זה הלאה – ונמשיל – אז אם בבתי הקפה הלקוחות הקבועים הם־הם המפורסמים האמתיים, והדברים מצטמצמים מהמקרו אל המיקרו, אז בהתאם, תל־אביב, "שם הכול מתרחש", היא הלקוח הקבוע אל מול ישראל, ובית קפה אופנתי בתל־אביב הוא הלקוח הקבוע אל מול שאר בתי הקפה, ורחוב ספציפי הוא הלקוח הקבוע אל מול הרחובות האחרים, ויום ספציפי שבו כדאי להיראות הוא הלקוח הקבוע אל מול השבוע המנשים אותו, ושעה ספציפית היא הלקוח הקבוע אל מול היממה המשפריצה אותה, וכך גם הדקות, וכך הן השניות, וכזה הוא גם ביתו של האדם הרגיל, הקבוע בביתו, אל מול בתי האחרים, וכך מצעיו, וכך סדיניו, וכך ציפורניו, וכך אסלתו, וכך גם גזירת שערות אפו; דרקונים דהויים יורי זיכרונות, זיכרונותיו. זיכרונותיו הכואבים המדשדשים מעברו; כריתת השָד בניסיונו להסיר את מכאוביו, וכריתת השָד השני על מנת לבטל למפרע את מכאוביו העתידיים, מגע אֵם שלא יחזור עוד לעולם, עצת אב שלא תישמע עוד לעולם, החזקת ידי שניהם במעברי כבישים ריקים וספירה עולה – אחת – בפגישת שפת מדרכות – שתיים – עם רגליים באוויר – ושלוש – עד לנחיתה רכה. והדרך הביתה בטוחה מעין כמוה עד לירידת הערב הסגול, אל אמבטיית קצף פזרנית עשויה תנועות ידיים ורגליים מהירות, אל מגבות חדשות, רכות, שמחכות לכביסתן הראשונה ושעד אז אוחזות בדלים סוררים, אניצים דקים שיוצאים מהצדדים, ומשם אל סגנון טיגון חביתת הערב, אל משיכת זמן השינה עם תירוצים חדשים שמחליפים את אלה שכבר הועברו לבית אבות ההצלחה, אל מיטה, שלצדה יכלו אולי להיות מיטות נוספות, של אחים ממתיקי סודות ליליים. סודות ליליים שבוחנים את הקשב של האחר ובעצם מבקשים, מן הסתם מבקשים, את הקשב של האחר, ושקט שיהיה פה! יאמר אולי הבכור. וצחוק מתגלגל היה נשנק בבד שמיכה, וזה המבקש את השקט, לא נשבר ולא נשבר ולא נשבר ולא נשבר ולא נשבר ולא נשבר. עד שנשבר. נשבר גם הוא אל הצחוק ואל הבדיחה, ועד עתה מאוּפקוּת שנקה את גרונו והוא שמר על חיוכו מתחת לשמיכה, וידע, ידיעה ברורה ידע, שאם ייתן דרור לצחוקו, הרי שתינתן יריית הזנקה ללילה חסר מעצורים, מובטל, לא מסורק. ונשבר, גם הוא היה נשבר שהרי אדם הוא; צחוק חנוק דמוי קינוח־אף וסגוּר שפתיים הוא סימן לעיניים נפערות ממיטות אחרות, כיוון כלים של משפחת מיתרים ששום תקרה לא תעמוד מולה, ושטיח רצפה יתגלגל ויעטוף את גומות החן, השיניים, ענבלי הלשונות, השפתיים והסנטרים הקטנים, עד לחדר ההורים דרך מסדרונות מעוקלים. ואלה, לבטח, יקומו ממיטתם, וגרירת נעלי הבית יישמעו עם צעדיהם, ויפתחו את הדלת ויגידו: אמרנו כבר – אחת – ואנחנו לא רוצים לחזור על זה שוב, וזאת כבר – שתיים – הזדמנות אחרונה, ואנחנו מקווים מאוד שזו תהיה – שלוש – הפעם האחרונה. ושקט משתרר, שקט מקפיא. ואמנם יהיו ניסיונות נוספים, קלושים, אך השקט ינצח. בסוף השקט מנצח.
ותל־אביב, ובית קפה, ורחוב ספציפי, ויום ספציפי, ושבוע שֶׁמַּנְשִׁים, ויממה שמשפריצה, וביתו של האדם הרגיל, הקבוע בביתו, אל מול בתי האחרים, וכך מצעיו, וכך סדיניו, וכך ציפורניו, וכך אסלתו, וכך גם גזירת שערות אפו; דרקונים דהויים יורי זיכרונות, זיכרונותיו. והנה נשימתו שרק הוא נושם בקצב קבוע, והתבוננותו במראה שבה רק הוא משתקף, ומשם אהבת עצמו, או תיעובו. ושם, האדם, הלקוח הקבוע של עצמו, מתקרב אל ראי חדרו, נושף בפיו, מוציא אדים, וכותב את שמו באצבעו. אצבעו שלו.
(מישהו ששכח להשתיק את מכשיר הטלפון שלו)
ולעת ערב החנויות נסגרות והאנשים ננעלים בבתיהם. בתי העינוגים – בלוטות הלימפה של העיר – מרוששות תקוות אחרונות של לקוחות התרים אחר המבצע הנקרא חיים. העצים מנענעים ראשם ומתנקים מטיפות גשם שספגו במשך היום. עם טיפות הגשם, זרזיפים על לחיי המציאות, היא לא התגלחה הבוקר. ההולכים בשדרה שואלים עצמם האם זהו שוב תחילתו של גשם מפואר. יש ועוברים לשביל האופניים כפעולת מנע. אין להבין מחשבות ראשו של אדם נרטב, ואף אין לבקרו. עלינו לקבל זאת. על האדם להתאים סוליותיו למרצפות אשר בהן הוא צועד באותו יום. מחוץ לחלונות הבתים אפשר לראות מדי פעם ראשי מטאטאים מוטחים הלוך ושוב על סורגים, מתנקים; יד ללא גוף מושטת ומנפה שיירות אבק דבוקות.
(כניסת שיר נושא)
אני הולך לבריכת הדגים בקרית ספר. מסביב, אימונים אישיים. לכל מתאמן יש מאמן אישי. עם השנים, שמות שיטות האימון הופכים לדינוזאורים. על הדשא מקובעים שולחנות מבטון; מנחתי מסוקים לכדי בילוי שמשי. בפינת הפארק גאון (סעדיה) נושק לגאון (עמרם). אני יודע, בלי לבדוק, שזה אחד המקרים היחידים – ואולי היחידי – בעולם; שני שמות משפחה זהים מחכים לעצמם בפינת הרחוב. אני מסתכל על הדגים, אני יודע מי מהם שותה איזה קפה. אני מנסה לעקוב אחרי דג אחד כבר תקופה, לעולם לא אדע אם אני רואה את אותו דג בכל פעם.
– ספרו של אודי שרבני, "צריך לעשות את זה יותר", יצא בימים אלה. נולד וגדל בתל אביב.
*
