לחלום על חילוץ זה מסוכן מאד / מורן כרמון

לפני כשבוע הלכתי בשדרות רוטשילד בשעת לילה מאוחרת ועל פניי חלף זוג צעיר בלבוש נאה שהתקדם במהירות בכיוון הנגדי. מבטי החליק על דמויותיהם בהיסח הדעת כשלפתע נעצר על פניה של האישה. תחת כובע המצחיה שעיטר את ראשה גם בשעת לילה, נגלו לי פנים יפים מאד, מיוסרים ומוכרים היטב. נשימתי נעצרה. היו אלה פניה של חטופה. שמה היה ידוע לי מיד. הוא ידוע גם לכם. בלילה תל אביבי בהיר, בעיצומו של מה שאמור היה להיות חורף, ראיתי חטופה ברחוב. זה היה רגע שהתעלה בסוריאליזם שלו גם על מה שהפך כבר להיות לכמעט שגרה: הליכה ברחוב שמכוסה בפרצופי גברים ונשים וילדים שמוחזקים במרתפי עזה.

כשאני צועדת ברחוב כזה, וכל הרחובות הם כאלו עכשיו, אני מרגישה שאני בוודאי מככבת בסרט, כי רק בסרטים או בסדרות אפוקליפטיות אנשים הולכים ברחובות כשפרצופים של אנשים מעונים קוראים להם מכל עבר. אני שומעת את קריאתם, היא תובעת ממני דבר מה, ואני לא יודעת איך אוכל להיענות לה, שהרי גם אני חטופה בעזה. כמובן, איני חטופה בעזה. איני נמצאת שם בגופי ואיני בסכנת חיים מיידית כ-129 החטופים המשוועים לשחרורם. ובכל זאת, אני מתעקשת, כי זו האמת: גם אני נחטפתי איתם. גם אם גופי מונח בבטחה יחסית בבניין המשרדים המתהדר במרחב מוגן, הנפש שלי מוחזקת במקום אחר.

על מה אפשר לחלום כשאת חטופה בעזה? אולי נכון יותר לשאול, על מה לא. על הכל אפשר לחלום בעזה, הרי אפילו הנשימה הבאה לא מובנת מאליה. ברגיל, כדי שמשהו ייכנס בגדר חלום, הוא חייב להיות רחוק. מה שלא מחזיק את המרחק, הוא לא חלום, הוא תכנית פעולה. דוגמא שעולה לראש: סלט חסה לארוחת צהריים. אבל מיד אני חוזרת בי מהדוגמא: כשאת במרתף אפל בעזה, סלט חסה זה לגמרי עניין לספירות חלומיות. אז על מה אחלום?

זוהי תקופה משונה לחלום בה, כי בדרך כלל אנחנו חולמים על כל מה שזר, אחר ולא מוכר. החלום נמשך אל הלא ידוע. ואילו עכשיו המצב הוא הפוך: החלום הוא לחזור למה שהיינו פעם, לשגרה שהכרנו, למה שהיה לפני, לפני שקרה לנו, לפני שידענו. אני מנסה להיזכר במי שהייתי לפני. אני זוכרת שחייתי בעולם שבו הייתי נעוצה בקרקע, ושגופי ונפשי היו אחד. על  מה חלמתי אז? נדמה לי שכמו כל אמא בורגנית עייפה, חלמתי לעוף מכאן. לנסוע רחוק.

את החלום הזה ניסיתי להגשים בשנה האחרונה פעמיים. בתחילה, ללונדון בראשית חודש יוני. חגגתי יום הולדת. חשוב לציין זאת, כי תמיד נדרש תירוץ שיצדיק את הנטישה הגדולה של הילדים, של החתולה, של השגרה המתישה. הזמנתי דירת אייר בי.אן.בי יפה בשכונה ששמה כבר נשכח ממני. כרטיס להצגה "חיים קטנים" שעלה הון קטן. החלום קרם עור, גידים ורמז לריח מעושן, אולי של שוק פשפשים בקמדן טאון. ימים ספורים לפני מועד הטיסה, הקרקע שלחה זרועות חנק לצווארי, הצמידה אותי אליה. אביו של בן זוגי אושפז במפתיע. לצד החרדה לגורלו הלכה וכרסמה בי דאגה קטנונית ומבישה לגורל הנסיעה שלי. ככל שקרב מועד הנסיעה, הדאגה העכירה עוד ועוד, עד לרגע שבו לא ניתן היה עוד להכחיש את התנפצות החלום. במהירות פסלטרית נכנסתי לאתר של חברת התעופה ולחצתי על ביטול. נון ריפונד, ברור. הייתי אופטימית מדי. מניין האומץ להיות כה טיפשה ולהאמין שבאמת אצליח להתעופף מכאן? לונדון לא מחכה לי.

חודשים חלפו על קרקע המציאות. חמי נפטר. תמו ימי האבל. השגרה שוב הזדחלה, ואיתה החלום להמריא מכאן הרים ראש. סעי קצת, אמרו לי קרוביי, קחי לך כמה ימי מנוחה, את נראית עייפה. ברגע של אומץ לחלום באמת, בחרתי בפריז. חבצלות המים של מונה בסתיו, רגע לפני שנהיה קר מדי. שוב הוזמן סטודיו באייר.בי.אן.בי, לא רחוק מהמארה. כרטיסים לשלושה קונצרטים רצופים של רופוס ווינהארט (הו היומרה). תערוכה של סופי קאל אהובתי. ההתרגשות שוב נבנתה בבטן. בקרוב תגיעי לירח קרואסון. כמה קרוב? ב-9 באוקטובר.

אני כבר לא חולמת לטוס רחוק מכאן. אני חולמת לחזור. לשוב אל עצמי מהמקום שאליו הנפש שלי נחטפה. אני חולמת שיצילו אותי. הצילו, חטופה.

אבל אין הצלה, זה כבר ידוע לי מזמן. הסוגיה היא מושא לאינספור שתיקות מול הפסיכולוג, שמנסה לפענח מתי היה הרגע המדויק שבו איבדתי אמון ברעיון של דמות מיטיבה שתחלץ אותי מהתופת. האובדן לא נותר בחלל ריק. כשירת הג'ירפות, מי שלא חולם, כועס. למול מצוקה שמתעוררת יום אחד, כשאני נדרשת לפעולה בתנאי נפש גרועים במיוחד, הוא ספק שואל ספק קובע בצער, אפילו לא העלית בדעתך שאני יכול לעזור לך בזה. אני שותקת בהפתעה. מה אפשר לומר. בכל זאת אני בטיפול, לא? אז כנראה מאמינה. אבל בינינו, מה הוא כבר יכול לעשות?

מירב טל חזרה משבי החמאס, וסיפרה בתכנית "עובדה" שכל הזמן דמיינה את רגע החילוץ שלה. שותפתה המבוגרת ממנה לחדרון שבו הוחזקה, עדה שגיא, אמרה לה שהיא מפנטזת. אבל מירב לא הפסיקה לפנטז. לחלום על חילוץ זה מסוכן מאד. אפשר לחלום על חילוץ ושישכחו ממך. אפשר לחלום על חילוץ ושהמחלצים יטווחו בך. מירב טל היא אישה אמיצה. אני לא אישה אמיצה. אולי הכי הרבה שאני יכולה להחזיק כרגע, זה לחלום על לחלום.

– מורן כרמון היא מנהלת התחום הכלכלי בסניגוריה הציבורית, אמא ומבקרת בדימוס של בתי קפה ב"עכבר העיר" 

*

לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023