- Eclair Week-end au Fauchon
כמו מישהו שמדליק רדיו בקול רם בבוקר, לא כי הוא אדם של בוקר, אלא כי אחרת אין סיכוי שיצליח לצאת מהמיטה, ככה מתנהגים הצרפתים כלפי החזרה שלהם לשגרה, הרנטרה. בשביזות יום א' בצבעים של שיזוף מתקלף, הם חוזרים באי חשק מופגן מחופשת הקיץ הארוכה לבתי הספר ולמקומות העבודה. הפעם, משום מה, נדמה שהשיבה קשה במיוחד. הצרפתים טרודים מיוקר המחיה ומהאינפלציה, וזה חוץ מהעובדה שהגשמים שירדו באוגוסט מדי פעם חירבו את התכנית הלאומית לספוג די חום שיספיק עד מאי. ואולי האומה הצרפתית ממלאת אחרי צו הרנטרה וחוזרת לעצמה, כולל לטרוניה הקבועה כלפי העולם שמלווה אותה בכל עת.
אולי כדי להקל את החזרה, או כדי להסיח את הדעת, העיר מוצפת שורות של אירועים, ירידים, שווקים, מבצעים ופסטיבלים.
בסוף השבוע שעבר ערכה פושון, מוסד הגורמה היוקרתי, סופשבוע של אקלרים. נחמד שחלק מהימים בפריז מוקדשים לעניינים שהם הרי גורל מעט פחות מזכויות האדם ואיכות הסביבה. ככה זה כשלבעלי עסקים מותר להכריז בעצמם על ימים. ב-20 במרץ מתקיים לו יום המקרון אצל פייר הרמה ואופים אחרים, ב-30 באפריל מתקיים יום הגלידה אצל בן אנד ג'רי'ס, ואנשים עומדים בתור שעות בשביל לקבל גביע גלידה חינם או לטעום חופשי מהמקרונים החדשים שמופקים במעבדות האפייה המשוכללות כאן. אלא שבפושון, המעדניה המעוצבת וממותגת לעילא בשחור וורוד פוקסיה, כל העניין הוא יוקרה. ויוקרה, כידוע, לא דרה בשלום עם המילה הזאת, הסטודנטיאלית, המרושלת, החופשיה – "חינם". ולפיכך בסוף השבוע של האקלרים הציעו בפושון 34 אקלרים במילויים שונים, מתוקים ומלוחים, במחיר השערורייתי של חמישה יורו ליחידה. כדאי לדעת, שאקלר, אותה פחזניה מוארכת שממולאת בפודינג שוקולד ושחלקה העליון מצופה בקרם שוקולד, אלא אם כן מדובר באקלר קפה, עולה בימים כתיקונם שני יורו. אני יודעת, כי אני קונה בערך אחד ביום.
*
כשרק הגענו לכאן, קופאים מקור, מגמגמים צרפתית, צמודים למפה ולא מבינים כלום בנבכי הבירוקרטיה, המאפיות סיפקו לנו את נחמה יומית, זולה ומיידית. היה מקום אחד שבו ידענו להסתדר בקלות, לבקש ולקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצים. וזה אפילו לא נורא יקר.
לא כל המאפיות הן פטיסרי, כלומר מקומות שמכינים קינוחים, אבל בכולן אפשר להשיג אקלר שוקולד. בחלקן הוא גרוע, עם בצק פלסטי וקרם תעשייתי. בפטיסרי בודדות בלבד מצליחים להכין אקלר שבו גם הבצק פריך וטרי, גם המילוי עשיר וטוב וגם הציפוי הוא מבריק ושוקולדי דיו ונדבק לשיניים כפי שמצופה ממנו לעשות. אבל אנחנו לא בחלנו בכלום. תהיה הארוחה אשר תהיה, עוף בתנור עם תפוחי אדמה סגולים, פסטה עם זיתים או לחם וחביתה, כמעט תמיד הארוחה הסתיימה באקלר, פרוס בסכין חדה לפרוסות קטנות של קרם ובצק וציפוי. הגדולה תובעת את הקצוות, ושלושת האחרים מתחלקים בשאר. תמיד בטעם שוקולד. לעתים רחוקות אנחנו מגניבים גם אחד בטעם קפה, מחכים שהילדות ילכו לישון, ואז אני מקבלת את הקצוות.
אז סוף שבוע של שלל האקלרים של פושון.
אכלנו פעם בבית הקפה של פושון. לא שהעוגות שם לא טובות, חלילה, ונכון שהכל מקושט ומצויץ לעילא ולתפארה, אבל לגבות שמונה יורו על שוקו, זה חצוף אפילו בפריז. ומהקור שנשב מהמלצרית שלנו הצטננו, למרות שממילא זה היה חורף.
אבל סוף השבוע של האקלרים בפושון הפיץ את עצמו בתמונה של מרבד צפוף של התכשיטים שיעמדו למכירה, בשלל ציפויים ודקורציות מפתות: מאקלר שעליו מודפסות העיניים של מונה ליזה, דרך ההוא, הנודע, עם האפונה והסלמון, וכלה באחד בצבע זהב. ולמרות שידעתי מראש על המחיר השערורייתי, חשבתי שיש ילדה אחת שעשויה לשמוח בחגיגה נטולת הפרופורציות של המאכל האהוב עליה, חגיגה שלא מתחשבת ברעב באפריקה, בשער היורו או בסכרת במשפחה. והאמת, שגם אני, הסתקרנתי לדעת מה הטעם של אקלר פואה גרא באגוזים ואיך ירגישו העיניים של מונה ליזה בתוך הפה שלי.
הזמנו חברים לארוחת ערב, כדי שיהיה לנו תירוץ להגזים לגמרי עם הקינוח, והתחגגנו כהוגן לכבוד הדייט שלי ושלה בפסטיבל שנערך בחנות של פושון היוקרתית מנשוא בכיכר מדלן. התור הארוך התקדם מהר מדי. בטרם הספקתי להחליט אילו משלושים וארבעה האקלרים נבחר – הקצבתי לעצמנו שישה – הגיע תורי. עמדתי פתאום מול האיש הגבוה ביותר בעולם, שבמקום לטפח קריירה של זה שעומד ליד הסל ורק מניח בתוכו את הכדורים, החליט להתמחות בממכר אקלרים. הילדות הקטנות, זאת שלי וזאת של זאת שעמדה לפני בתור, נשאו אליו עיניים בפליאה, ובאותו רגע בדיוק ביררה כל אחת מהן אצל ההורה הפרטי שלה, בשפה הפרטית שלה: אבל אמא, למה הוא כל כך גבוה?. קשה ככל שתהיה השאלה הזאת, קשה עוד יותר היתה השאלה שהפנה אלי האיש עצמו, שהסתכמה ב: "כן, בבקשה?".
ובכן, לא. בשלב זה, לא נותרו בחנות כמעט אקלרים, כך שכל התכנית שלי בנוגע להרכבת ארוחת טעימות אקלרית מגוונת ומאוזנת, נתקלה בבעיות טכניות. בסופו של דבר יצאנו כשבידינו שקיות הנייר המוזהבות ובהן שישה אקלרים במחירה של ארוחת ערב לא רעה בכלל; שניים מלוחים, האחד עם פטריות יער והשני עם עוף בקארי וחלב קוקוס וארבעה מתוקים: אפרסקים ביין, טעם החודש שלי, בהדפס הסוואה באדום וורוד, אקלר שוקולד וקצפת בהדפס לאופרד, אקלר פראלין עם אגוזים ממעל ועוד איזה אחד, בורוד.
הייתי שמחה לדווח על חוויית אקלרים שמיימית. אבל האמת היא, שהאקלרים היו די בסדר, פרט להוא עם הפטריות יער, שזרק אותנו, בלי לתאם עמדות מראש, לאולמות החתונות של שנות השמונים. אבל באחרים הקרמים היו עשירים, מבריקים, דוגמנים מלוטשים ומוכנים לצילום. והם גם היו טעימים, אם לא סופרים להם שהם עלו חמישה יורו לאחד. ילדת הקצוות לא רצתה לאכול את ההוא שנקנה במיוחד עבורה, כי מה פתאום מתערבת לה קצפת במקום שבו היה אמור להיות שוקולד.
זה נשמע כאילו מאכזב, אבל בעצם היה משמח לגלות שוב מחדש, כמה מצוין הוא האקלר שני יורו הקבוע שלנו במאפיה השכונתית שלנו ואיזה כיף שסוף סוף גם הם חזרו מהחופשה. שנה טובה.
* פורסם לראשונה ב"מפריזה", מוסף "24" של ידיעות אחרונות.
לא רחוק מכאן:
Place de la Madeleine הוא בדיוק המקום לקנות חולצות גבריות משובחות.
ובאותו עניין:
השוקו הנפלא באמת של אנג'לינה.
קווין עמאן, המאפה החדש והמצויין שצומח בימים אלה במאפיות פריז.
לה לואר דאן לה תייר, בית קפה מעולה במארה, עם עוגות נהדרות.
לה פוסט, בית קפה להורים ברובע ה-9.
הגרנד אפיסרי דה פארי, חנות יוקרה עצומה של מעדנים מכל העולם.
מבחן האופי של מוס השוקולד בשה ז'אנו.
