רוברט גוטליב: האיש שערך הכל (חלק ראשון)

רוברט גוטליב גילה בצעירותו את ג'וזף הלר, ומאז ערך לא רק את מילכוד 22, אלא גם את ספריהם טוני מוריסון, מרגרט אטווד, ג'ון לה קארה, מייקל קרייטון וביל קלינטון, ורבים אחרים. הוא עמד בראש ההוצאות "קנופף" ו"סיימון ושוסטר", והיה העורך האחרון של הניו יורקר לפני טינה בראון. בין תחומי העניין הרבים שלו אפשר לאתר גם בלט ואיסוף תיקי פלסטיק קיטשיים, על שניהם גם הוציא ספרים. חבר שלו היה חייב טובה, סחט ממנו הרצאה מרתקת בפריז, על היחסים העדינים שבין עורך וסופר, על עתידו המעורפל של עולם ההוצאה לאור ועל אופטימיות. יש קשר, מתברר

כשמרג'ורי ארנט ספיר, המארגנת של סדרת ההרצאות באוניברסיטה האמריקאית בפריז, הציגה את רוברט גוטליב בפתח ההרצאה שנתן, היא השתמשה בתארים כמו "עורך אגדי", "סופרסטאר בלתי נראה", ו"האיש שערך הכל", הבנתי שהנה, סוף סוףנחתתי בטריטוריה אמריקאית. אחר כך היא סיפרה, באולם המלא, עם התקרות הגבוהות והמצויירות והאח הענקי ועם הלא-מספיק-כסאות לכולם, וכמה סטודנטים אמריקאיים ששכבו מתחת לאחד השולחנות שעונים על מרפקיהם, איך גוטליב גילה את ג'וזף הלר וערך את מילכוד 22, את ספריה של זוכת פרס הנובל טוני מוריסון ואת רבי המכר של ג'ון לה קארה, מייקל קרייטון, דוריס לסינג, עמד בראשן של ההוצאות סיימון ושוסטר וקנופף, ובין השנים 1987-1992 כיהן כעורך הראשי של הניו יורקר (אחרי וויליאם שון ולפני טינה בראון).

ארנט ספיר המשיכה ותיארה איך גוטליב ממשיך ויוצר בתחומי עניין שהיו מספיקים לחיים של כמה בני אדם יצרניים במיוחד. כשסיפרה שבשנים האחרונות הוא התחיל להתעניין במחול, ערך אנתולוגיות וכתב ספרים בנושא, וכיום הוא מבקר ספרות בניו יורקר ומבקר המחול של הניו יורק אובזרוור, היא נדרשה ל"ביטוי העברי העתיק – דיינו". משעשע לשמוע עברית במבטא אמריקאי ברובע השביעי בפריז.

כל כך הרבה זמן לא שמעתי ככה אמריקאית שוטפת. זאת אמריקה, אמריקה של הסופרלטיבים, אמריקה של ניו יורק, אמריקה של הניו יורקר, אמריקה של ברקלי, אמריקה הממושקפת, גבוהת המצח והגבות, אמריקה הסמכותית שיודעת מה נכון, אמריקה ההיא שמעריצה את אירופה ואת צרפת בפרט, ולמרות זאת הצרפתים מסרבים לראות אותה מעבר לקשתות המקדונלד'ס. זאת אמריקה שלמבטא שלה התחלתי להתגעגע, כך התברר לי, אחרי שנים של האזנה לאנגלית, שלי ושל אחרים, שהיא תמיד קצת משובשת.

משהו ביחסים שלנו עם אמריקה השתבש. למדנו להעריץ אותה, ואז, באותה עקביות, למדנו לבוז לה. ובשנים האירופאיות שלנו התרחקנו ממנה לגמרי, להוציא קצת ספרות וקצת טלויזיה אמריקאית שלעולם לא נוכל בלעדיהן. אבל הרצאה אמריקאית טובה מזכירה את כל הטוב שבאמריקה, כשהיא מתוכננת באותו דיוק ומבוצעת באותה מיומנות של מאפה צרפתי: הרהיטות, ההחלקות האלגנטיות בין הגבוה לפופולרי, הניים דרופינג, העיתוי הקומי המדוייק. גוטליב, שטען – כמו שמקובל לטעון – שלא הכין הרצאה, אלא הוא פשוט ידבר, עשה את זה כל כך קולח, מרתק, בנוי לתלפיות, משכנע, שניסיתי לשמור כל סיפור וכל מילה, ולא האמנתי שהשארתי את המחשב הנייד בבית. לא כל דבריו ניתנים לתרגום, ובוודאי שאי אפשר לשמור על כל טיפה של חוש ההומור שלו, ועל השליטה המוחלטת במילים, במשפטים, בקצב שלהם, במוזיקה. למרות זאת, החלטתי להביא את מירב דבריו, כי גוטליב הוא אילן גבוה להאחז בו, ונעים, לפחות לכמה דקות, לחסות בצילו, בצל הרהיטות הזאת, הסמכות המקצועית והתקווה תרבותית שהוא מייצג.

וודי אלן, רק גבוה. ולא נוירוטי

כשארנט ספיר שאלה את גוטליב איך תזהה אותו, הוא אמר לה: "אני נראה כמו וודי אלן, רק גבוה". ואכן גוטליב, על דוכן הנואמים, נראה כמו וודי אלן גבוה, יהודי, ממושקף וניו יורקי, מלא הומור. אבל אם יש לו נוירוזות, והוא מוכרח הרי שיהיו לו, חלק מדרישות התפקיד, קשה לראות אותן. הוא יציב וסמכותי ומציג בטחון מקצועי נדיר (בראיון המצולם הזה הוא מדבר ארוכות על בלאנשין, שעליו כתב ביוגרפיה בעצמו).
"מרג'רי הציגה אותי כעורך אגדי", הוא אמר, "אבל האמת היא, שאף אחד בעולם לא יכול לדעת איזה מין עורך הוא מישהו אחר, בגלל שעריכה היא תהליך מאוד סגור ואינטימי, שמתרחש בין סופר, כתב יד ועורך. אין לי מושג איך עובדים עורכים אחרים, ולכן אוכל לספר רק איך אני עורך. זה עלול להישמע קצת מגלומני, כי באופן טבעי, אתמקד בסיפורי ההצלחה".

גוטליב, שהוזמן לדבר על עריכה ספרותית ועל הוצאה לאור, מצר על ההפרדה המבנית בין עריכה והוצאה לאור. "בגלל שאין בעולם אדם שיודע טוב יותר מעורך הספר מה כל כך נפלא בו, ואיך לספר את זה לעולם". התמזל מזלו (פעם ראשונה) להיות המוציא לאור והעורך גם יחד, בהוצאות קנופף וסיימון ושוסטר, שבהן שימש כעורך הראשי וכמו"ל. הוא מתקשה לדמיין מצב שבו אדם עורך ספר שהוא לא ממש מחבב או מאמין בו. "אתה חייב לחבב את מה שאתה קורא. אם אתה מנסה לעשות מהספר משהו שהוא לא, עדיף שתעזוב את העיר".

"עריכה ספרותית היא קודם כל מערכת יחסים, ומכיוון שכל סופר הוא שונה, וזקוק לדברים שונים מהעורך ומתהליך העריכה, תפקיד העורך משתנה מפעם לפעם. במערכת היחסים הזאת, סופרים הם יצורים עדינים. הם עבדו על ספר ארבע שנים, ומי קרא אותו? לפעמים רק הסוכן שלהם, אם הוא לא עסוק מדי, לפעמים בן הזוג שלהם, לפעמים אף אחד. כך שהעורך הוא כמעט הקורא הראשון של הספר הזה, ובעצם הקריאה שלו הוא מחבק את הספר או דוחה אותו. לכן, כל הערה שהעורך יאמר, אפילו שתהיה מדוייקת וטכנית כמו: "תשמע, עד לכאן הספר עובד מצוין, ומכאן ואילך עדיף שתזרוק את כל מה שכתבת", כל מה שהעורך יאמר אחרי קריאת הספר, יוכל להיות מכת מוות לכותב או אמירה מעוררת השראה.

"לא הבנתי את זה כשהתחלתי לעבוד. הייתי נקלע לויכוחים איומים עם סופרים. אבל המצב שבו עורך מנסה להפיק מהספר את המיטב שבו, ואילו הסופר מנסה בכל כוחו לגונן על כל השאר, לא מאפשרת באמת לעבוד על הספר. זאת מערכת יחסים עדינה, והעורך הוא זה שצריך לגרום לה לעבוד". והוא מציע משפט אפקטיבי לדוגמה: "מה שכתבת זה טוב. אבל אם תעשה את זה ככה, אולי זה יעביר את מה שאתה רוצה לאמר טוב יותר".

"צריך לזהות תמיד את הסיטואציה של הספר והסופר, ולהגיב אליה בהתאם", הוא מציע. "יש, למשל, סופרים שהם עורכים מצוינים. ג'וזף הלר היה עורך מבריק של ספריו שלו. עבדנו יחד על הספרים שלו כמו שני מנתחים שעמלים יחד על חולה. עבדנו יחד בכזה תיאום, שכשהוא כתב את "משהו קרה", שהוא בעיני הספר הטוב ביותר שלו, לגיבור הראשי קראו ביל סלוקומב. קראתי את זה ואמרתי לו: 'תשמע, הוא לא ביל. הוא נראה לי כמו בוב'. וג'ו אמר: 'אני לא מאמין! קראתי לו בוב לאורך כל הכתיבה, אבל חשבתי שלא תאהב את זה (הרי גוטליב הוא בעצמו בוב) ושיניתי את זה ברגע האחרון'". הם החזירו את בוב.
כשגוטליב שאל את דוריס לסינג למה היא בחרה לכתוב משהו מסוים ולא אחר, היא אמרה לו, בכנות: "קיוויתי שזה ימצא חם בעיניך". "דוריס לסינג צריכה למצוא חן בעיני?", הוא שואל. "הרי זה מטורף. היו לנו יחסים סוערים של אח גדול ואחות קטנה, שלא יכולים אחד עם השני ולא יכולים אחד בלי השני. כמעט חנקתי אותה פעמיים, ואני לא בנאדם אלים".

"סופרים אחרים צריכים בעיקר עידוד", ממשיך גוטליב לסווג את הסופרים וסוג העריכה לה הם זקוקים. "היה צריך רק לומר לג'ון לה קארה: "הדמות הזאת נהדרת, אני נורא רוצה לשמוע עליה עוד", ותוך שבוע קיבלתי שלושים עמודים עליה. 12 מתוכם נשארו בספר".
גוטליב מספר על סופרים שברגע שסיימו לכתוב את הספר, לא מסוגלים כבר יותר להמציא כלום, ומתקשים מאוד לשנות. "באחד הספרים שערכתי, אחת הדמויות שנורתה ונהרגה בתחילת הספר, הופיעה פתאום בעמוד 150 במסיבת קוקטייל. הראיתי את זה לסופר, והוא כמובן לקח על עצמו לתקן את זה. בגרסה הבאה שקיבלתי, גיליתי להפתעתי שהפעם, אותה דמות נורתה אבל רק כמעט נהרגה בתחילת הספר, ושוב הופיעה במסיבת קוקטייל בעמוד 150".

ויש סופרים, הוא מספר, שנלהבים לשמוע את המשוב של העורך, אבל לא יכולים לקבל אף אחד מהרעיונות שלו. "מרגרט אטווד, למשל, נלהבה להכנס לעומקה של כל אחת מההערות שלי, אבל בעצם לא קיבלה את אף אחת מההצעות שלי".

לרוב, מאמין גוטליב, הסופר יודע כל מה שיאמר לו העורך. אולי הוא מדחיק או מכחיש, אולי הוא צריך שמישהו יאמר לו את זה, אבל עמוק פנימה הוא כבר יודע את האמת. "כאלה היו היחסים שלי עם טוני מוריסון. למרות שאני גבר לבן יהודי לבן, והיא אשה אפרו-אמריקאית, אנחנו דומים מאוד. עבדנו במקביל (מוריסון היתה עורכת בראנדום האוס), יש לנו טעם ספרותי דומה מאוד, אנחנו רואים טקסט באותו אופן".
היא כל כך מקצועית, גוטליב מספר, שהגרסה הראשונה של הרומן שלה "סולה", הגיעה אליו כשהיא כבר מושלמת. מוריסון, לעומתו, זכרה כל פסיק שהוא הציע לה לשנות. "בעצם", הוא אומר, "היו רק שני דברים שעשיתי בשבילה כעורך: הראשון, לומר לה על "סולה": "טוני, הספר מושלם. מושלם כמו סונטה". וזה הספיק, היא הבינה בדיוק למה התכוונתי. בספר הבא שלה, "שיר השירים אשר לסולומון" היא כבר ידעה בעצמה מה לעשות אחרת. זאת היתה דוגמה נהדרת למשהו שהסופר עצמו יודע, אבל רק כשהעורך אומר לו את זה, הוא יכול לעשות עם זה משהו".

והדבר השני שעשיתי כעורך שלה, זה לומר לה: 'טוני, את סופרת. תעזבי את העבודה שלך. את צריכה לכתוב במשרה מלאה". היא היתה אם חד הורית, גידלה לבד שני בנים, והיתה מודאגת לגבי פרנסתה. אמרתי לה: 'את לא צריכה לדאוג לכסף. זה התפקיד שלי (יש לזכור שגוטליב תמיד היה גם מו"ל, לא רק עורך) ושל הסוכן שלך'".

החלק השני מספר על תפקידו המיוחד כעורך אוטוביוגרפיות, במיוחד על עריכת זו של ביל קלינטון, ומספר מדוע סרב לקרוא לקלינטון "אדוני הנשיא".

* האיורים המובאים כאן הם מתוך "Writer's Block", ספר של תחריטי לינוליאום של המאייר יזהר כהן, שייצא בשנה הבאה בהוצאת Sylph Editions. בבלוג של יזהר ובאתר שלו אפשר לראות עוד מאיוריו, וכאן באתר את קורותיו של כהן בפריז.