הכותרת שניתנה לסופהשבוע האחרון שהוקדש בתל אביב לאמנות היא "אוהבים אמנות. עושים אמנות.". והיא מסורבלת מספיק מבלי שיוסיפו לה את כותרת המישנה: "וגם שומעים אמנות. אתנחתאות אודיו-ויזואליות במרחב הציבורי ברחבי העיר". מאליה השתחררה לי אנחה כשסיימתי לכתוב את המשפט המרחיק הזה.
וחבל. כי סוף השבוע הזה, של הדלתות הפתוחות, היה כיפי ומזין.
נתחיל מחמישי.
אם רק מישהו היה מוזג שמפניה (גם קאווה היתה הולכת טוב. עד ליין האדום והטוב בתערוכה של ערן שקין בנחמני 39, הסתמן בשדרות יובש כמו בשנות השלושים בארצות הברית), ואם רק העבודות היו קצת יותר מעניינות, ואם רק היה באמת מתחיל הסתיו, כפי שהבטיח, זה היה יכול להיות לילה מושלם. אבל למי אכפת משלמות, היא מזמן כבר לא באופנה. הסקרנות הנינוחה שברחובות כלפי העבודות שפוזרו ביד נדיבה, גם אם לא מספיק בררנית, התגבשה לכדי תנועה עממית אליטיסטית, או תנועה אליטיסטית שאינה בוחלת בעממיות, וכל ההמון הרב הזה נע מצפון לדרום, דרך גן יעקב, שדרות רוטשילד, גן החשמל ואם הוא מסור באמת – גם מסיים את הלילה במסיבה של תדר בביאליק.
החרוצים באמת לא מסתפקים בהליכה בשדרה ומרחיקים עד לסטודיואים, או לסטודיות, אלה שממחישים שגם אם כבר הצלחת לקבל סטודיו או לשכור אותו, עוזרי ההפקה של אנדי וורהול לא יבואו לשטוף את הרצפה במקומך, גם לא למתוח בדים או לערבב צבעים.
ויחד עם הדלות, נגלית בסיור הסטודיות לקונה של קסם. סטודיות האמנים, לא תמיד יש בהם אמנות טובה, אבל תמיד, כמעט תמיד, מתחוללת בהם אלכימיה מסויימת: הם עשויים מהדלים שבחומרים, ממוקמים בעלובות שבשכונות, ברעועים שבבניינים, מספקים פתרונות של אכסון וחללי עבודה, סובלים (או נהנים) מכתמי צבע וטרפנטין, אבל תמיד הם מצטלמים כל כך יפה.
מתחילים.
שירה גפשטיין מוסקוביץ, אמא לילד ולכלבה, משתמשת בדמויות של יוחנן סימון ומשלבת אותן בהקשרים עירוניים, ליתר דיוק, של אימהות עירונית, של גינות ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. היא גם מפסלת את צעצועי התינוקות של שילב בשעוה ועובדת על מזרן פעילות מעור פרה.
מנחם בגין 62:
אבל רגע לפני הסירים, בכניסה מצד ימין. הפתעה. בדיוק מה שאני אוהבת.
גם ציורי הפרחים באים בחשבון. אבל אז צריך שלושה. תודה.
השכן משמאל הוא רענן חרל"פ המצוין עם עבודות תלת מימד מרתקות. ועם סטודיו גדוש ומהפנט.
שני אמנים תלו שלטי "סליחה, יצאתי לחופש". בקצה בית הסטודיואים, מתחת לגג אסבסט, נמצא הסטודיו של יונתן הירשפלד, על שלל מטמוניו.
מעבר לכביש הראשי, ברחוב הנגב פינת השרון, עוד בניין של סטודיות. אם תפגשו מי מהם ערב הפתיחה של תערוכה, אל תתפתו לאחל לו לשבור רגל. עם המדרגות שם, לא ברור לי איך הם לא מציירים רק על גבסים.
בחיי שעמדה מכונת כביסה בפתח הסטודיו הזה. האורחים מתבקשים לא להפעיל את הסחיטה.
עוד מהנגב/השרון:
ולסיום, שירה בציבור בחצר האחורית. לא יודעת מי זאת, אבל היא שרה שירים בצרפתית, ומדי פעם עצרה, ביקשה את סליחתנו, תיקנה, התלבטה בקול רם אם להתחיל מהתחלה, ובסוף החליטה שלא. וחוזר חלילה. וההוא מאחורה צייר.
הלכתי הביתה. או ככה לפחות חשבתי.
* תודה לו' על הסמסים, על הידע, על החברות ועל החברותא ועל הסקרנות המדבקת.
רונית
17 אוק 2010איזה יופי. כולי קנאה, כאילו אנחנו לא גרות באותה עיר..
בפעם הבאה תזמינוני להצטרף, ביליתי את הבוקר-צהרים-אחהצ במתחם מרכז מאירהוף שם ילדים אהבו אמנות, היה נחמד וחם ודביק ורועש ובלתי ממוזג בעליל, ואפילו היו עבודות יפות תלויhttps://parisait.com/wp-content/themes/parisait/images/send-comment.pngות מסביב, אבל הסיבוב שלכם יותר שווה.
רונית
17 אוק 2010קרה שם משהו עם הטקסט שלי.. אין לי מושג מה זה
עירית
17 אוק 2010העגולים החלודים הם של קדישמן ולא של תומרקין והם אחד מפסלי החןצות היפים שיש בעיר הזו בפרט הדרך בה הם "מתכתבים" עם סביבתם
טובה
17 אוק 2010מתוקה, תודה לך שהבאת לי את המוצגים עד החדר. פספסתי את החוויה אז לפחות ראיתי משהו
כנרת
17 אוק 2010תודה על התגובות וגם על התיקונים.
דורית
21 אוק 2010תמיד אמרתי שאת צריכה לכתוב על תל אביב… עכשיו אתחיל לטייל בתל אביב במקום בפריז! ולסמפט אומנות ותרבות…וכשתתחילי לכתוב על מסעדות בתל אביב זה כבר יהיה ממש ממש כמו הדבר האמיתי!
אורלי מזור
22 אוק 2010אה, הנה הסטודיות והפרסקאות.
אני כותבת פה אחרי שכתבתי תגובה על מיה ותומר, פספסתי את הפוסט הזה, והוא רק חיזק בי את התחושה שתל אביב שלך מרתקת לי לא פחות מפריז.