חוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש.לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות ההוט מארה – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני.הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד
גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo , Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.
בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי.Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne)
Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר.
Rue Charlot/ Rue de Bretagne
מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.
Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple
מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרבה ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.
– אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.
שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים
מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.
גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo ,Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.
כניסה לבניין בחצר פנימית. rue Debelleyme
בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי. Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne.
Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר. Rue Charlot/ Rue de Bretagne.
מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.
לא בדיוק גינת ביל"ו. Square du Temple by David Monniaux
Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple
מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרב ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.
מריאן בכיכר הרפובליקה. מתוך ויקיפדיה
– אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.
השכונה שלך היא אחת הנפלאות בפריז, ומאז שעזבת אותה היא הפכה נפלאה אפילו יותר. כלומר הפכה עוד יותר אופנתית ומעוצבת, ויכול להיות שמקומיים ממש יבוזו לתהליך.
אבל יש בה את השוקולטייר האהוב עליי בתבל, ז'אק ז'נאן, ואת מרסי, חנות העיצוב שהייתי עוברת לגור בה, ואפילו נטען, ועוד לא הספקתי לבדוק, שנפתח בה בית קפה, עם קפה טוב באמת. מושלמת, אם ככה. אבל סליחה, אני אפסיק קצת עם המלח על הפצעים (Fleur de sel, במקרה שלנו).
אסנת
31 דצמ 2010
ידעתי שהמסעדה והמנות בה נשמעות לי מוכרות. ב-2007 היינו בפריז שבוע, שכרנו דירת סטודיו במארה, וביום האחרון בעלת הבית החביבה לקחה אותנו בדיוק למסעדה הזו. היא אמרה שזה מהבניינים העתיקים בפריז, אבל מפני ששופץ בניגוד לאסכולת השימור המחמירה, אין שם שלט שמעיד על כך. היה נעים, היה טעים… רוצה לחזור לפריז…
נחמה
28 דצמ 2010אף אחד לא הצליח להאהיב עלי את פריז כמוך. לראות ולגלות את פריז דרך עיניך – זכות גדולה ויקרה.
איזו ברת מזל אני, שזכיתי.
תמר של אור
28 דצמ 2010איך זה שבסוף המנה הכי מומלצת בפריז (בירת הקולינריה וכל זה) היא בכלל וייטנאמית?
גוזרת ושומרת
אילנית
28 דצמ 2010מענג לקרוא.
ועכשיו אני יודעת,
את הטיול הראשון שלי בפריז אני אעשה איתך.
קובי
28 דצמ 2010אני מתגורר באיזור שלושת הרחובות ואני חייב להסכים שאין איזור נפלא ממנו.
תודה רבה על הטיפים המצוינים. הוספתי לרשימה שלי את המסעדה הוייטנמית.
כנרת
29 דצמ 2010השכונה שלך היא אחת הנפלאות בפריז, ומאז שעזבת אותה היא הפכה נפלאה אפילו יותר. כלומר הפכה עוד יותר אופנתית ומעוצבת, ויכול להיות שמקומיים ממש יבוזו לתהליך.
אבל יש בה את השוקולטייר האהוב עליי בתבל, ז'אק ז'נאן, ואת מרסי, חנות העיצוב שהייתי עוברת לגור בה, ואפילו נטען, ועוד לא הספקתי לבדוק, שנפתח בה בית קפה, עם קפה טוב באמת. מושלמת, אם ככה. אבל סליחה, אני אפסיק קצת עם המלח על הפצעים (Fleur de sel, במקרה שלנו).
אסנת
31 דצמ 2010ידעתי שהמסעדה והמנות בה נשמעות לי מוכרות. ב-2007 היינו בפריז שבוע, שכרנו דירת סטודיו במארה, וביום האחרון בעלת הבית החביבה לקחה אותנו בדיוק למסעדה הזו. היא אמרה שזה מהבניינים העתיקים בפריז, אבל מפני ששופץ בניגוד לאסכולת השימור המחמירה, אין שם שלט שמעיד על כך. היה נעים, היה טעים… רוצה לחזור לפריז…