0
~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0000
תמונה ראשונה. תחנת הכניסה.
Charing Cross.
כשהייתי סטודנטית, גרתי בשכונה בלונדון שאפילו הלונדונים לא מכירים. נקודת הציון הכי קרובה היתה להגיד "זה ליד גריניץ'", וגם אז אנשים היו מהנהנים בראשם אבל לא ממש מבינים איפה זה. מוניות סרבו ליסוע לשם (זה רחוק), ובני משפחה היו צריכים מפה, מצפן, וחוש הרפתקנות בשביל לבוא לבקר. ברחובות היו יותר שחורים לבושים בבגדים אקזוטיים מאשר אנגלים טיפוסיים, בחנויות היו ירקות מסוגים מוזרים שלא הכרתי, ובאופן כללי, זה לא ממש היה לונדון.
שני יתרונות מרכזיים היו לשכונה הזו. הראשון, שם היתה האוניברסיטה שבה למדתי. מקום מצוין ללמוד בו, עם מרצים מהשורה הראשונה (אף אחד מהם לא גר בסביבה, כמובן). במהלך שנת הלימודים האזור התמלא סטודנטים, ופאבים, וחיים. היתרון השני, תחנת הרכבת. לא אנדרגראונד (בזמנו הגיע לשם רק קו אנדרגראונד אחד, שנסע לחור אחר במזרח לונדון, ולא ממש הוביל לשום מקום). רכבת. רכבת אמיתית שנוסעת על פני האדמה ולא מתחת לאדמה, ומרוחקת שתי תחנות מלונדון האמיתית. שתי תחנות, פחות מעשר דקות, והגענו. לונדון בייבי. לונדון.
יש אלגנטיות בתחנות הרכבת בלונדון. אלגנטיות של צניעות, שבתוכה צפונה הפתעה. התחנות לא מתנפלות עליך, הן אפילו לא קוראות לך. מבחוץ זה נראה כמו בנין גדול ומרשים. עוד בנין. מבחוץ אין שום דרך לדעת שזו בעצם רק מעטפת של בנין, שהחלק האחורי שלה פוער פה ענק, ודרכו עוברות רכבות.
צ'רינג קרוס היתה תחנת הכניסה שלי ללונדון האמיתית. בתוך התחנה עצמה, אין שום דבר מיוחד באמת. חנות הספרים המתבקשת, חנות הפרחים המתבקשת, פאב גנרי ביותר (כי מה כבר יש לעשות כשמחכים לרכבת), בית מרקחת קטן, וסופר מרקט של מרקס אנד ספנסר. אבל זו לונדון. זו הכניסה. הקול של הקריין קורא את רשימת התחנות שכבר ידעתי בעל פה, הוא הפסקול.
ומה שבאמת עומד מאחורי כל אלה הוא הציפיה, הידיעה, שבחוץ שבמרחק חמש דקות הליכה היא מחכה לי – לונדון. קובנט גרדן, הנשיונל גלרי, חנויות הספרים, התאטראות, צ'יינה טאון. כולם כאן. הגעתי. אפשר להתחיל. הבמאי של הסרט של חיי דאג תמיד שביציאה מהתחנה תחכה שורה של מוניות שחורות גוף, ובדיוק יעבור אוטובוס אדום בכביש, רק כדי שיהיה ברור גם למי שלא מבין – לונדון זה כאן.
לצאת מצ'רינג קרוס ולחצות את הכביש ולהמשיך ללכת צפונה, זו הדרך הברורה והצפויה, ואני ממליצה לעשות את זה. אבל הקסם האמיתי של צ'רינג קרוס נמצא מאחוריה. יוצאים מהתחנה, ופונים מיד ימינה, לסמטה. הסמטה הזו היא בירידה. שיפוע. בקצה שלה – הנהר. אני לא אגלה את כל הסודות, רק אומר שאני ממליצה לעבור דלת דלת בסימטה הזו, ולבדוק כל חנות כל פאב וכל בית קפה. חלקם סתמיים (תגלו מיד), וחלקם מלאים אופי וסודות והפתעות. אל תשכחו גם להסתכל למעלה. חפשו את Gordon’s Wine Bar, ולא תתאכזבו.
בקצה הסמטה אתה מוצא את עצמך עומד על שפת הנהר. מימין מדרגות לגשר. הגשר הזה מוביל מהגדה הצפונית של התמס, לגדה הדרומית. את הגשר הזה תכנן מישהו שאין לו בעיות ברכיים, ואני קיללתי אותו נמרצות בכל פעם שעליתי במדרגות. אבל תמיד תמיד תמיד, עליתי במדרגות. כי הגשר הזה, הוא המקום האהוב עלי בלונדון.
תמונה שניה. גשר.
הגשר הזה, הוא מרכז לונדון בשבילי. בין צ'רינג קרוס, והעיר, לבין הגדה הדרומית, שגם היא כבר הפכה להיות אחת מתחנות החובה למבקרים בעיר. מימנכם ווסטמינסטר, ביג בן, ובהמשך הגלגל הענק London Eye. משמאלכם כנסיית סנט פול, ורחוק באופק המגדלים של גריניץ'.
לעמוד על הגשר. לנשום את האויר. הבמאי יוסיף כאן תמיד מוסיקה – בדרך כלל מהגר שמנגן על דוד מתכת לא ברור, אבל מפיק ממנו פעמונים. או חצוצרן שעומד מתחת לגשר ומשתמש באפקט של הגשר כדי להשמע הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת.
להסתכל מסביב – בדרך כלל מעונן, ולא רואים הרבה. אבל בימי חסד מיוחדים העולם כולו מחייך, אם מתרכזים אפשר ממש לראות את הגלגל הענק מסתובב לאט, ולדעת – לונדון זה כאן.
תמונה שלישית. תחנת יציאה.
Kings Cross St. Pancras
יש שני סוגים של קסם בתחנות רכבת. הראשון, קסם המוכר. הידיעה שכאשר הרכבת תעצר, ונרד ממנה, נגיע למקום ההוא, המוכר, הידוע, והבמאי ידאג שבדיוק יעבור אוטובוס אדום, ונהיה בדיוק איפה שרצינו. קסם.
הקסם השני הוא הלא מוכר. ההרפקאה. ההפתעה. נעלה על הרכבת במקום שאנחנו מכירים, ונרד במקום אחר. חדש. שונה.
עבורי, תחנת קינגס קרוס מייצגת את הקסם מהסוג השני. הבנין של התחנה מדהים. ב-2005 הושלם שיפוץ שלו, בו הושקעו 500 מליון פאונד. עוד יותר מכסף, הושקעה שם מחשבה. איך להפוך את הבניין הזה, ששימש כתחנת רכבת כבר לפני יותר ממאה שנה, לתחנה שמתאימה לשנות האלפיים. לכמות האנשים, לצרכים של האנשים ולרכבות החדשות. הרכבות שנוסעות מאוד מהר, ומביאות אותך מאוד רחוק. מבחוץ רואים בניין היסטורי, קלאסי, לבנים אדומות וצריחים. מבפנים יש מרחבים פתוחים, אור, זכוכית, והרבה אויר.
האנגלים לא שכחו שום פרט בתכנון הבניין הזה. גם לא את האמנות ולא את הסערה המתבקשת סביב האמנות. הרי מה שווה שיפוץ מדהים של בנין היסטורי, אם לא נוסיף לו גם אמנות, ומה שווה אמנות אם אין סביבה קצת מחלוקת. האנגלים יודעים גם לכבד את המסורת, גם לכבד את האמנות, וגם להתווכח מתוך כבוד (כן, אני אומרת את זה בקנאה. כן, יש לנו עוד מה ללמוד). אז הויכוח היה סביב הפסל שהוזמן במיוחד לכבוד חנוכת הבנין המשופץ. זה פסל ענק, בגובה של כמה מטרים, שמתאר זוג, גבר ואישה, שנפגש או נפרד, בחיבוק הראשון או האחרון. הסערה היתה על המיקום של היד שלו.
אבל הקסם האמיתי בתחנת הרכבת הזו, הוא לאן הרכבת יכולה להוביל אותך. היא יכולה להוביל אותך על פני האדמה, ומתחת למים, ואם ממש תרצה, כשתצא מהרכבת בפעם הבאה – תהיה בעולם אחר. השפה בו אחרת – צרפתית. האנשים אחרים, החנויות אחרות. זו יבשת אחרת באמת, לא בקלישאה. רכבת. שמובילה מעולם לעולם. הישראלית שבי עדין לא התרגלה לרעיון, או לעובדה שזה בכלל אפשרי.
היורוסטאר היא רכבת מיוחדת. הם מנסים לגרום לך להרגיש כאילו זו בעצם טיסה, כרטיסי הרכבת מזכירים כרטיסי טיסה של פעם, יש "בדיקות בטחוניות", מחתימים דרכונים (למי שאין לו את הדרכון הנכון, כמובן. יש דרכונים שרק צריך לנפנף בהם ולחייך, ואף פעם הם לא באמת נבדקים). מצד שני, יש להם חוש הומור, ליורוסטארים. באתר האינטרנט שלהם הם מסבירים שצריך להעביר את הכרטיס בשער הכניסה האוטומטי ולהמתין. בדיוק כשתתחיל לדאוג שמשהו לא בסדר, אז השער יפתח. וההרפתקאה תתחיל.
לסיום כמה מילים שחקוקות ברצפת התחנה שמזכירות את החלק החשוב באמת בכל מסע ובכל תחנה.
– הדס שיינפלד היא מנהלת מוצר בחברת סטרט אפ ובלוגרית, שגרה בלונדון בשתי תקופות שונות בחייה. אוהבת מוסיקה טובה, אוכל טוב וחברה טובה. בעבר מצאה את שלושתם בלונדון, והיום בתל אביב.
– – –
פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.
מושיק
31 דצמ 2010נהדר.
המחילה הכמו-סודית שמאפשרת את המסע פריז-לונדון מוסיפה לשתי הערים עוד קמצוץ קסם.
ורדית
31 דצמ 2010מקסים. נראה לי שברגע זה הוכרעה סופית ההתלבטות לגבי יעד החופשה הבאה שלנו. לונדון בייבי.
הדס שיינפלד
31 דצמ 2010מערכת הרכבות באנגליה, למרות שהיא מאוד מושמצת, היא למעשה נהדרת. קל להתמצא, ואפשר להגיע כמעט לכל מקום. אם אפשר (מבחינה מעשית) לבחור רכבת על פני טיסה, אני תמיד אבחר ברכבת.
ולגבי יעדי חופשה – אין כמו לונדון.
ריקי כהן
31 דצמ 2010כתוב נהדר, הדס. הארת לי את העיר במילים ותמונות כפי שלא עשו קודם,
רחלי
1 ינו 2011פוסט מקסים. עושה לי חשק לשוב ללונדון לביקור, קצר או ארוך.
אופקטנה
1 ינו 2011מקסים מאין כמותו, לא בכדי זו העיר האהובה עלי בעולם. הירידה הזו מצ'רינג קרוס לצד השני היא הסוד הגלוי הכי נחמד (גם כשבאים מלמטה – מהשקט של הנהר ופתאם נכנסים לכרך). כיף לקרא.
הדס שיינפלד
1 ינו 2011תודה לכולכן!
איזה כייף של תגובות.
היה מאוד קשה לבחור את הגעגוע לכתוב עליו, פתאום הבנתי כמה קשה לכתוב לפי בריף.
ובכלל, בכל יום עולה געגוע אחר, ואני צריכה להזכיר לעצמי שזה טוב להתגעגע. זה סימן שהיה טוב.
אריק גרינשטיין
1 ינו 2011טיול מזורז בנתיב הזיכרונות. איזה כיף. תודה הדס
לירון בלכר
1 ינו 2011תענוג.
כמו לקרוא סיפור קצר.
בתמונה הראשונה, אפילו היה טוויסט נפלא בסוף הקטע.
נהניתי מאוד.
הדס שיינפלד
2 ינו 2011תודות גם לבנים!
ותודה מיוחדת לכנרת על ההזמנה. כייף להיות בכזו חברה טובה.
כנרת
3 ינו 2011הדס, תודה רבה על הפוסט היפה הזה, שכולל בתוכו את כל הכמיהה לעיר הגדולה, את הפטיש לרכבות, שמפתח כל אחד שהרגיש את החופש שהן מאפשרות, ואת הזיקוק של ההוויה במקומות האלה שיש בהם יותר חופש. המקומות שהשלטים בכבישים שלהם מובילים אותך לבירות העולם, שבהם הרכבות מביאות אותך למדינות אחרות.
צביקה
7 ינו 2011אני חושב שהתכוונת לתחנת ST PANCRAS , תחנה מקסימה ומשופצת ממנה יוצאת היורוסטר, ולא לתחנת KINGS CROSS הנמצאת בצמוד, אך הייתה ונותרה תחנה פונקציונלית אך מכוערת ומדכאת
הדס שיינפלד
12 ינו 2011צביקה, אתה צודק. התחנות צמודות זו לזו, וברכבת התחתית השם של התחנה הוא:
Kings Cross St. Pancras
המבנה המשגע הוא אכן של סט פנקרס, תחנה שהשם שלה תמיד שעשע אותי.