רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.
לאן אשוב?
"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.
(תמונה מס 1)
אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
(תמונה מס 6)
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.
(תמונה מס 9)
עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.
(תמונה מס 2)
ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.
(תמונה מס 5)
משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!
(תמונה מס 3)
אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה
(תמונה מס 4 + 10)
ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.
(תמונה מס 7
+
8)
0
~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0
– תמר מושינסקי חיה, מצלמת וכותבת בפריז.
– – –
פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.
ח ל י
31 דצמ 2010להתעלף עליה ועל הצילומים שלה.
כנרת
31 דצמ 2010חכי שתכירי אותה.
דודי כליפא
31 דצמ 2010מכוערת יפהפיה, העיר הזאת
הדס שיינפלד
1 ינו 2011מקסים! אין ספק שהחזרה הביתה מביאה איתה סוג אחר של הסתכלות וגעגועים.
שרון
2 ינו 2011נפלא
כנרת
3 ינו 2011תמר תמר: אפילו את פגרי הירקות את מצלמת כמו פרחים.
איה זהבי פייגלין
4 ינו 2011מעלף !
טל ס.
7 ינו 2011תמונות עוצרות נשימה. גורמות לי לחשוב על שרב, באופן הכי חיובי שיש.
ולכל המתגעגעים, זכרו:
החיים זה עכשיו.
האתמול היה ולא יחזור, וכמיהה נוגה לחיות אותו מחדש היא בזבוז של הזמן שעוד נותר לעשות בו דברים חדשים.
אהבו את חייכם כמו שהם עכשיו, ואם אינכם אוהבים אותם בצורה מלאה – קומו ועשו מעשה.