~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~
את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.
אין לך חלון.
אבל יש לך שלל דמיונות. וימים, ימים, שנים, מול המחשב את מתרגמת מזכרים לשירים, מספרים לחרוזים, מילים רשמיות לרכויות. את מדמיינת שבסתיו כל נורת ניאון היא קרן שמש, שהשטיח המשובץ אפור – אפור כתמים – יותר אפור, הופך באביב אדמה רטובה, רחבה וטובה, שמצמיחה פקעות של נרקיסים, עצי תפוחים ואגסים. סיגליות. שאם תצאי עכשיו מהחדר, וקיץ, תראי איך ים כחול נפרש מכאן ממש עד אופק. ואפילו אוקיינוס. כשחם, את מדמיינת שתכף כולם ייצאו מהחדרים בבגדי ים שלמים, מפוספסים בשחור ולבן, ויחד, מנהלות החשבונות עם העובדים הזמניים, השכירים והמזכירות, השותפים המנהלים עם המנקות, יקפצו להשתכשך פנימה. ואת תשבי על החול החם, תרשמי אותם.
לא תמיד יש זמן לדמיין או לרשום. כי צריך לצלם, לכרוך, לתייק, לאפסן, לשכתב, לטלפן, להנהן, להחתים, לסכם, לארגן, לסדר, לתייג, להפיק, להמתין.
את צריכה ללמוד להוריד את הראש. לוקח לך זמן להבין שבהיררכיה הפטריאכלית הנוקשה, הגברים בחליפות, הנשים ממש יפות, וכאן במסדרונות אתן דגיגות אפורות ששטות מהירות בעקבות מנועי הספינות הגדולות.
אחרי חמש או שש שנים, מודיעים לך שאת עוברת. את חושבת שטוב, תיפטרי מהכתמים, תעלי למרומים של קומה ארבעים, אולי תקבלי אשנב או אפילו חלון, אבל לא, מסבירים לך יפה שאת מיועדת למטה, החדר יותר קטן, אותו כיסא, אותו מחשב, אותו שולחן, על הקיר תמונה ישנה – חבצלות מים לבנות בנהר. אין חלון. את אומרת לעצמך, החדר נעים. החבצלות. מסדרת קלסרים על מדפים קצרים, תיקיות בארונות. תולה על לוח שעם שירים של רוברט בליי, אלמוג בהר, ישראל אלירז, של לסקר-שילר. תמונות של נשים מצולמות קרובות, מצוירות רחוקות, של תינוקות.
בשיחות הערכה אומרים שאת נעימה כאילו את עשויה קטיפה ותכף תופרים ממך שמלה.
אחרי חצי שנה נעמד בדלת גבר גבוה, ולפני שהוא נכנס, הוא אומר, כאן זה חדר ארבעים ותשע? וכשאת מהנהנת, הוא שואל, אז זה החדר? ואת אומרת, כן. זה זה. עכשיו אתם במשותף. הוא שותף איתך, אתם מדברים על הילדים שלו, על הקטן הגאון, הבכור המוצלח, ואין מה לדבר יותר על חדר משלך, עכשיו יש לך משלך לגמרי מגרה בה את שומרת פתקים חמודים מאנשים שהכרת פה. באחד מהם נכתב, "הייתי כאן ולא היית". מי שכתב אותו כבר מזמן אינו כאן וגם את ישנך אינך. ככה שנים. בסוף, את יודעת, כי כך זה תמיד, הם יביאו אישה צעירה ממך, גבוהה ושקולה ורצינית, שתיקח בקלות את מקומך.
את לא שונאת את העבודה. את תלויה בה. היא מביאה את הבית, את הלחם, את הבגד, את הספרים. וישנם האנשים.
יש לעיתים שהימים מקושטים בשרשראות של התקרבויות, של סיפורים ומחוות, שיחות פתוחות בפינות הקפה. בצהריים יושבות המזכירות, השכירים הזוטרים בחדר אטום עם הדלת סגורה. סביב שולחנות עגולים אוכלים אורז עם שניצל או פסטה או סלט עם המון פטריות, נבטים. צוחקים ומדברים על המצב ומה יהיה, מעבירים את המלח, את הזיתים, על האח הגדול.
את באה משרשרת עובדים מפוארת – אבא שלך היה נהג משאית, אבא שלו היה תופר כובעים, אבא שלו היה נגר, שלו היה רפד, היה חקלאי, איכר. כולם אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות. את נזכרת שכשהיית ילדה אימא שלך הייתה מניחה על המכתבה בחדר הילדים, לפעמים, בחורפים, כשעשית שיעורים, כוס של שוקו חם וצלוחית מזכוכית כתומה עם חמישה חצאי ירחים מסוכרים. צהוב וכתום ואדום וירוק וכחול. והיית בולעת מהר את החצי הראשון, מחברת את הנותרים, כדי שיהיו לך משלך שני ירחים שלמים. שותה את השוקו. עכשיו בצהריים כבר לא מביאים צלחות של ירחים. עכשיו גם הכפות שלך קשות אבל העיניים עוד רכות כמו עיניי לאה שלה, וכמוה, את בוכה בקלות.
לפעמים את בוכה במשרד אבל זה קורה לעיתים נדירות, למשל, כשאת שומעת את הגר שרה בערב שיר ערש בטלפון או כשלילי אומרת ששוב החברת ניקיון מעכבים לה את המשכורת. כשמפטרים או מתפטרים. כשנפטרים חברים וזרים.
ולפעמים העבודה סתם-כך פוצעת אותך. זה קורה בעיקר בשעות של הקרבות העקובים של עבודת הידיים, שאנשים חושבים אותה נעשית בידיהם של אחרים קטנטנים כמו גמדים, בשוליים של שדות המקצועות החופשיים, בחורף הארוך של הידיים העובדות, כשהשטיח מנוקד בשלג נייר עגול שנושר מתוך מחורר, במהדקי שדכן, בשברי אטבים. בתוך השעות האלו של הידיים, השעון זז מאות לאות, ולפעמים, חרב נייר חדה חותכת עור, וטיפה של דם אדום נושרת על השלג, כלומר, יש לך הרבה עבודה. האור הבהיר אוזל אז מהשמיים הכחולים, עובר לחלונות הבתים. זו שעה בה אחרים במנוחה מדליקים תנורים וסירים ואורות. כוכב כסף מקועקע. ואחר כך עוד אחד. עוד.
ובבוקר את קמה ושוב באה ובאה לחדר. שמונה מנורות הניאון דולקות, את מייחלת בליבך שלפחות אחת במהלך היום תישרף, המזגן מקפיא כאילו מוסקבה ותכף שלג אמיתי ישקיט את המסדרונות, בלילה שוב לא באו בנאים נמוכים לפקוח חלון. נשארו לך שבע או שמונה או תשע שעות, חמישים דקות וארבעים ושלוש שניות. את מזקיפה את הראש, מניחה את האצבעות על המקלדת.
כששואלים אותך מה את עושה, את אומרת שאת פקידה. וזו האמת, אבל לא כולה.
כשאת יוצאת, את שוב מגלה שמישהו כבר כיבה את השמש בפוּ והדליק כוכבים נמוכים כמנורות. מסביב אפלולית והמיה. עם כל האנשים שעובדים את חוזרת בערב הביתה. בדרך, בפנקסים או על פתקים, את בונה לעצמך ממילים קטנות, משירים, הרהורים, למחר, אפשרות של חלון. קלים במרחב אתם נוסעים, אתם הנוסעים. לרגעים, בגלל שלדרך יצאתם, כולכם חופשיים, וכשיש לך חלון ממש, את פותחת אותו, ורוח באה כמו כפות ידיים, לתת או להכיל, ללטף או להסעיר, והירחים, וכל הדברים זזים זזים, ואז את ממש מאושרת.
– ענת לוין זכתה בפרס למשוררים בראשית דרכם (2002), במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב (2006). בשנת 2008 זיכה קובץ השירים "אנה מסתובבת לאט" את לוין בפרס שר המדע, התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, ובהם "הליקון" ו"קשת החדשה". וחודשיים לאחר כתיבת מילים אלה היא זכתה בפרס אקו"ם לשירה, ומעט לאחר מכן גם כתבה את ההודעה/פוסט/שיר הבאים.
שרון
23 דצמ 2011יואו… חורט עמוק וכל כך. מילים מכושפות להתחיל איתן את הסופש. וכינרת איזה פרוייקט מרגש ומשמח!
זיו
23 דצמ 2011אהבתי מאוד את השורה: "אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות״
חגית גרוסמן
23 דצמ 2011איזה יופי נשגב. המשיכי לתת לקסם לחדור בעד גופך ולחתום על עוד טקסטים כאלה.
רונית
23 דצמ 2011וואו.
עדי
23 דצמ 2011את כותבת נפלא. תודה.
מאירה וייס
23 דצמ 2011נפלא, ענת. המילים, הדימויים, חוצבים בבשר החי.
ענת לוין
23 דצמ 2011תודה רבה לכולם על הקריאה ועל התגובות היפות, הטובות. ובמיוחד לכנרת, שפתחה את החלון…ענת
איריסיה
24 דצמ 2011ענת יקרה, איזה יופי כתבת. שירתך פורצת עדינה, נוכחת, נוגעת מבעד לחלונות שאינם, לאור הנאון הכוזב, לכתמים העזובים בשטיח.
רחל ורטמן
24 דצמ 2011רישום במלים – ברשימה מרשימה.
lapin agil
במונמרטר נעורי הנצח נמשכים
פייר שר שירים של כל הזמנים
ומדבר אהבה דרך העיניים
שמילים מתקשות לאמר
ריפרוף מבויש חולף על פניו
כמו מתנצל על הקסם
שמבטי מטביע אל תוך עיניו
וכל קסמי פריז מוקרנים בהם
דואט של מבטים
אהבה בת שעתיים.
רחל ורטמן
ענת עינהר
24 דצמ 2011יפה להפליא
candy
25 דצמ 2011זה כל כך יפה שאין מילים.
מיכל שרייבר
25 דצמ 2011וואא. כמה זמן לא קראתי טקסט שעשה לי ככה חידודים חידודים בגוף.
את מוכשרת.
מאוד.
תודה.
עלמה
25 דצמ 2011מאוד יפה ומאוד מכאיב איכשהו לקרוא. כי לרגעים נראה שאת שונאת את העבודה ואז בא לי לבוא לשם ולהרוס את המזגן, ולפעמים נראה שאת אוהבת או לפחות מחבבת אותה. לא יודעת. בכל אופן, הטקסט עצמו חזק מאוד מאוד.
ענת לוין
26 דצמ 2011זה בדיוק ככה, עלמתי, התחושה הבסיסית אצלי היא שהעבודה המלאכותית גוזלת לי את זמן הכתיבה, שזו העבודה האמיתית. אבל לפעמים יש ימים יפים בעבודה, אנשים טובים, דברים מצחיקים או מוזרים קורים, ויש שם שפע של חומרים שאפשר לגנוב…ואת המזגן הזה צריך להרוס בכל מקרה, אין ברירה, כבר זמן-מה אני זוממת לסתום את הפתחים בטיוטות של שירים (איך בא לי עוגת שזיפים).
🙂
ענת לוין
26 דצמ 2011אני חושבת לסגור את הבלוג שלי ולבוא לשבת אצל כנרת לזמן-מה, זה בית כל כך יפה וחמים ותודה לאנשים.
מיה
27 דצמ 2011את פשוט מתנה לאנושות , את עושה אותי מאושרת.
דקלה
28 דצמ 2011זה ממש מקסים.
פינגבק: לחם עבודה כתיבה פריז « יכולה לפעמים
יוני
22 אוג 2013נורת ניאון מפיצה אור עדין ורומנטי
ענת מרוק
20 דצמ 2015איזו הרגשה מיוחדת להגיע למילים היפות האלו מספר שנים אחרי שנכתבו – כמו להיכנס לחדר ריק שעדיין מהדהדים בו שברי שיחות וחיים שלמים… נזכרתי במאמר מקסים של מרית בן ישראל מתוך ספרה – "סיפורים יכולים להציל" על מוכרת הגפרורים הקטנה וכוחם של חפצים קטנים ורגילים וכוחו האדיר (והמאיים) של הדמיון. מקסים – גם כתיבה וגם הפרויקט אליו היא קשורה.