הגוף מחליט
חמש שנים הייתי אמא במשרה מלאה. מהראש אני זוכרת שהתקופה הזו כללה הרבה ייאוש, שיעמום, בדידות בגינות ציבוריות, הסתפקות בעגלת מקלארן מג'וייפת על תקן אקססורי, חמישה עשר קילו עודפים ובטטה מרוסקת על הקירות במטבח. אבל בזכות העובדה שכל צהריים, בעשר הדקות שבין הרגע שבו הפעוט התורן היה נרדם לרגע שבו הייתי נרדמת בעצמי, הגוף שלי היה מוצף בכל כך הרבה אוקסיטוצין, שאין לי ברירה אלא לזכור את השנים האלה בתור התקופה הטובה בחיי.
היומן של 2012 מלא בסימוני שיאים מזן ארוחות ערב עם חברים, ארוחות בוקר מול נופים מרגשים וירידי אביב וסתיו צבעוניים בחצר בית ספר הדמוקרטי, אבל מה שהגוף שלי מתעקש לזכור בתור היום הכי טוב השנה הוא היום שכלל את אחר הצהריים ההוא שבו יצאתי לפנות ערב מהמערכת לכיוון תחנת האוטובוס, ובשל צירוף מקרים נדיר שגרם לכך שגם מזג האוויר היה נעים וגם הנעליים שלי היו נוחות, החלטתי ללכת ברגל לקו אוטובוס הרחוק, זה שבאבן גבירול. מזג האוויר היה כל כך נעים, שהמילה נעים לא עושה לו חסד, הוא היה נעים פיזית. כמעט בכיתי מכמה שהיה נעים לעבור דרכו.
היקום מתקשר
כשאת נכנסת לאוטו, מדליקה את הרדיו ובאותו רגע נשמעים האקורדים הראשונים לשיר שאת אוהבת, את צריכה להבין שהיקום שולח לך מסר. המסר הוא כזה: כל התנאים לטובתך, את צריכה רק להתאמץ לא לפשל.
ומה שלבשתי
תנאי חובה ליום טוב: ללבוש משהו יפה. זה עניין של בגרות, כנראה, אבל טרם הבשלתי למצב בו אוכל להרגיש נהדר כשאני לבושה רע. למעשה, תמצאוני תקועה עדיין בשלב בו את מופתעת כשאת מרגישה רע כשאת לבושה יפה.
אחד הימים הטובים פחות של 2012 מצאו אותי שוכבת באמבולנס בעיצומו של התקף אלרגיה שבאותם רגעים סברתי שיוביל אותי אל מותי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: איך דבר כזה קורה לי כשאני עם ג'ינס של זארה, חולצה של מנגו ולק בגוון גרניום של אססי?
לחלוף על פני החלונות הפתוחים
"להיתקל באושר" שהוא שם של ספר של דניאל גילברט שאני אוהבת במיוחד (את השם של הספר, כלומר. לא את הספר עצמו. אם כי, כשחושבים על זה, קיים סיכוי סביר שגם את הספר עצמו אני אוהבת מאד, רק שכרגע אני לא זוכרת ממנו כלום).
באנגלית זה אפילו נשמע יותר טוב: Stumbling on happiness. למעוד על האושר.
אם תרשו לי להתנסות במטאפורה, הרי שהימים הטובים הם כמו חתיכות לגו שפזורות ברחבי הבית, את יודעת שהן שם והידיעה עצמה מרגיעה אותך. את יכולה להעביר ימים שלמים בלחפש אותן ולא למצוא, ואז להיתקל באחת מהן באמצע הלילה, כשאת יחפה (מסתבר שלא הייתם צריכים להרשות לי להתנסות במטאפורה). אי אפשר להכריח יום טוב להגיע, אבל אפשר להימנע ממחוללי ימים רעים. חשוב להיזהר במיוחד מהעיתונים הפתוחים ליד ערכת הסוכר בארומה.
– שלי גרוס היא כתבת האופנה של "ידיעות אחרונות" ו"המלבישה"
לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה"
מושיק
23 דצמ 2012מדוייק ועובד לגמרי גם אצלי, אם כי בסדר הפוך: בוקר שמתחיל רע, יכול להפוך ליום מצויין עם הנעליים המתאימות.
טלי
23 דצמ 2012שלי. אני חולה על הכתיבה שלך ולמעשה עליך. זה נכון שאנחנו לא מכירות אבל זה לעולם לא עצר מבעדי.
אישה שפוסעדת ברחוב והאוויר האופף אותה גורם לה ריגוש היא משהי שמובנת לי .
ש.ג
23 דצמ 2012תענוג
אתי אולמר
23 דצמ 2012כ"כ מדויקת, כ"כ אשה וכ"כ צודקת!
ירדן
24 דצמ 2012איזו "נגיעה" מדוייקת בדבר הזה שנקרא "לחיות". שאפו!!!
עמית סנדיק
24 דצמ 2012שלי יקרה בוקר טוב!
כמה כיף שאת גם כאן! תענוג לפתוח בוקר עם "פריזאית" ותענוג גדול עוד יותר כשאת מתארחת כאן.
חבל שלא 3 פעמים בשבוע..(לא על חשבון כנרת המשובחת :-))
שלך
עמית
נעמי וילנר
24 דצמ 2012שלי,
מקסים ומדוייק כרגיל (הצחקת אותי כל כך עם לק בגוון גרניום…)!
🙂
שרון
24 דצמ 2012מעולה.
שלי גרוס
24 דצמ 2012כנרת, זה היה תענוג!
עדי
1 ינו 2013מתה על הפרויקט הזה (מדמיינת מתחילתו על מה הייתי כותבת) וכמובן כתמיד נהנית על טקסט של שלי. אחח.
וגם: מושיק, כשאתה כותב שאצלך זה תלוי בנעליים, אנשים לא יודעים עד כמה הנעליים שלך יכולות להוביל למקומות שונים לגמרי במראה שלהן.
ורדית
2 ינו 2013כמה מדויק! "אמא, למה את לבושה כל כך יפה?" היא שואלת אותי בחשדנות של בת תשע שמפחדת לפספס משהו חשוב.
"כי היה לי בוקר ממש גרוע" אני עונה לה.
לדעתי דרך אגב, זה עניין של בגרות מהצד ההפוך – התבגרנו מספיק כדי לדעת ששום דבר לא מספיק עקרוני כדי לערער אותנו כל זמן שאנחנו מרוצות מעצמנו (הלוואי, אמן, והחלטה לשנה החדשה)
יחזקאל רחמים
8 ינו 2013"אי אפשר להכריח יום טוב להגיע, אבל אפשר להימנע ממחוללי ימים רעים" יכול להיות שלט ראוי בלובי הפקולטה להנדסת שנים טובות. שנדע להימנע מאלה ולתת לאלה להגיע בטוב מפתיע