על היום הכי טוב בשנה אני לא יכולה לכתוב. יש ימים שהטוב שלהם הוא אישי ופרטי, וגם אם שאר האנשים סביבך שמחים בשמחת יומך החגיגי אתה עדיין רוצה לשמור משהו ממנו לך בלבד. לשמר משהו מהאינטימיות של הרגע, של היום, של מי שאיתו חווית אותו. על היום הכי טוב השנה אני לא הולכת לכתוב כאן, מחשש שאם נמשיך ונחשוף אותו לאור יפגע זוהרו, יתעמעמם אורו, ובשלב מסוים הוא יהפוך לסתם עוד יום. אני אכתוב על הלילה.
פעם חייתי בשביל הלילה. "אז בקשר לימים הם נהיים קצרים, זה לא נורא בשביל כל הלילות האלו" ציטטתי את נושאי המגבעת בספר המחזור של כתה י"ב. ריח הסיגריות (שמעולם לא עישנתי בעצמי) בשיער הארוך היה מחזיר אותי באמצע שיעור גאומטריה לרוקסן, ומזכיר לי שמחוץ לחלונות האלו, רק עוד כמה שעות, יש עולם שלם של מוסיקה שמחכה רק לי. אהבתי את העיגולים השחורים. אהבתי את הצפצוף באוזניים. אהבתי את עצמי שם.
אני רגילה להתלונן על הלילות שלי כיום. לקראת השעה עשר אני נשברת ונכנסת עם אחרון הילדים שעוד לא נרדם למיטה. הם מבקשים עוד חיבוק אחד בשכיבה, או אולי שאעשה להם "תנור" ואחמם את שתי כפות הרגליים שלהם בין הרגליים שלי. הגדולה נוטה לפתוח את ליבה ברגעים האלו, הקטנה אוהבת לשים את שתי הידיים שלה על הלחיים שלי, בני האמצעי, שנרדם הרבה אחרי כולם, מחבק חיבוקים שאין בהם גבולות. ואני נרדמת. כמעט תמיד אני נרדמת. בג'ינס. בלי לצחצח שיניים. עם כלים בכיור.
"קומי" הוא מנסה להעיר אותי לפעמים, "בואי נלך לראות סרט, נפתח בקבוק יין, נדבר". עוד רגע אני ממלמלת וחוזרת לישון. אני רגילה להתלונן על הלילות האלו, על הקימה המרוטה בשתיים לפנות בוקר, על המעבר הסהרורי למיטה, לחיבוק הגדול שלו שלמזלי עדיין מסכים לקבל אותי גם בשעה הזו. מעבר שלרוב נקטע בערך שעתיים אחר כך כשזוג רגליים קטנות מטופפות על הרצפה ומבקשות להתכרבל בפוך שלנו, שתמיד יהיה חם יותר מהפוך שלהם.
אבל האמת היא שאני אוהבת את הלילות האלו. כשהוא נוסע לחו"ל אני מחליפה בגדים ומצחצחת שיניים רגע לפני שאני באה לתת עוד חיבוק אחד. כמה שנים עוד יש לי במיטה שלהם, אני לפעמים מחשבת, כמה חיבוקים ליליים כאלו, כמה נהמות ריח לילי שסוחב עימו שנות צחצוח שיניים גרועות עוד אזכה לקבל היישר לפנים. ואני כבר מתגעגעת.
אבל לא בלילה ההוא. לא. בלילה ההוא סירבתי לבקשת החיבוק, סירבתי לשיר הנוסף, לבשתי שחור ויצאתי, באיחור, לבדי ובלי כרטיס, אל הברבי. בלי כרטיס – כי עד אותו רגע לא האמנתי שאלך, באיחור – כדי לא להתחייב למאורע, ולבדי – כי לבדי. כי למרות שכולם שבים ואומרים שהם ישמחו לבוא איתי להופעות ברגע האמת אף אחד מהם לא רוצה לבוא (חוץ מאולי שני אחיי היקרים, אלוהים יודע מה שמו במים ברחוב חברה חדשה שמשאיר את כולנו צמודים לבמה עד היום).
לא היה לי לי סיכוי. המון האדם שהשתרך מחוץ לברבי הבהיר שהמקום מפוצץ לחלוטין. לא יום טוב לקנות כרטיסים, לא יום טוב לבקש הזמנות או למשוך בחוטים. לילה בו העובדים במקום מעדיפים לחלוף על פניך בלי להגיד שלום. שלא תבקש מהם טובה. עמדתי עם עוד עשרות אנשים מחוץ למועדון וחיכינו. חיכינו שמישהו יוותר, מישהו יישבר, מישהו יילך הביתה. הסתכלתי מסביב – כולם נראו רעננים, מוכנים, נכונים. לא כאילו נשלפו הרגע ממיטת ילדיהם. קצת מגוחך – עוד לא בת ארבעים וכבר מרגישה זקנה.
במשך שנים ידעתי שאני יכולה להכנס לכל הופעה שארצה. בטח שבארץ, אבל גם בחו"ל. עומדת מחוץ למועדון ניו יורקי ומחכה עם שאר המתחננים לכרטיס – תמיד היו יפות ממני, גבוהות ממני, לבושות טוב ממני, לבושות פחות ממני, אבל לא היתה אף אחת שרצתה את זה כמוני. והעינים בערו. "יש לך כרטיס נוסף?" פניתי דרך קבע לאדם הנכון. ובסוף היה מישהו, לרוב היתה לו הזמנה נוספת, שהכניסה אותי למופע אינטימי של לו ריד, למופע ענק של Air, שחתכה את התורים מחוץ להופעה של אואזיס.
היא עוד תגיע, מלמלתי לעצמי כששמעתי את הצלילים הראשונים מתנגנים מבפנים, כשראיתי את חלק מהממתינים מתייאשים ועוזבים. היא עוד תגיע, רק צריך לרצות אותה מספיק. ואז הוא הגיע. "יש לך הזמנה זוגית" הקופאית אמרה, "אני צריך רק אחת" הוא ענה לה. "אני אקח את השניה" אמרתי בטון שפעם היה מלא בבטחון ועכשיו נשמע די מהוסס. הוא הנהן והמשיך הלאה, לא מודע לעובדה שבניד ראש אחד הוא החזיר לי את גאוותי, החזיר לי את נעורי, החזיר לי את האמונה ההיא, שכבר התחלתי לשכוח, שאם אני מספיק רוצה אני יכולה לעשות הכל. הכל. תמיד.
ההופעה היתה מעולה. לא רק אני, גם הנגנים על הבמה התבגרו בעשרים שנה מאז ימי הלוגוס, אבל על הבמה הם זרחו. הערב הזה היה שלנו. במוסיקה היה משהו מדבק, וכל תו לא רק שהחזיר אותי אחורה, במנהרת הזמן של זכרונות המועדונים, אלא גם לקח אותי קדימה. "הי, את לא גרה בניו יורק?" שאל אותי מבולבל עוד ותיק רוקנרול שפגשתי ליד הבמה ולשניה לא הייתי בטוחה. לרגע הזמן היה בין פה לשם, בין אלנבי לסלמה, בין רוקסן לברבי, בין גיל 19 לגיל 39, בין המיטה שרציתי לברוח ממנה אז לזו שאני כל כך שמחה לחזור אליה עכשיו.
– ורדית גרוס היא אוצרת ומבקרת האמנות של "ידיעות אחרונות".
האיש והקוקו
5 ינו 2013מקסים
אלכס
5 ינו 201322:27, כולן ישנות כבר שעה +, אחת כבר בועטת בי בצד בגלל הברקים והרעמים קצת מפחדת, הכל במקום, רעש החורף בחוץ צועק תה עם חלב ופוך חם, אין כמו תל-אביב בחורף, עכשיו קראתי את את הסיפור הקצר הנהדר הזה, אפשר עוד מעט ללכת לישון, בטח אחלום על הופעת רוק נהדרת, לילה טוב ותודה
שלי גרוס
5 ינו 2013פשוט קסם. עשית לי חשק ללכת להופעה (קשה לי להסביר לך כמה זה נדיר).
ש.ג
5 ינו 2013נפלא.
אפרת
6 ינו 2013כל אות בכל מילה מדוייקת וחדה כסכין, החיבוקים הממכרים שקשה לעזוב, והציפצופים באוזניים שלא שמעתי שנים ואני מתגעגעת.. כתבת מקסים.
ענת
6 ינו 2013פעם בכמה זמן צריך להגיד לעצמך "לילה טוב" במובן של "בוקר טוב". מזדהה עמוקות.
צביה
6 ינו 2013מקסים איך שכל תיאור יוצר תמונה בראש כך שמלבד לקרוא את הטקסט רואים וחשים את הסיאואציה במלוא עוצמתה וגווניה ורוצים לתת חיבוק לכותבת. ילדה מוכשרת שלי!
יעליק
6 ינו 2013הפוסט הזה החזיר אותי באחת לגיל ההתבגרות, לריח הסיגריות בשיער, לציפצופים באוזניים ולהמתנה בתור מחוץ למועדון. כתבת נפלא. תודה
עינת
6 ינו 2013כרגיל מסכימה עם כל מילה של צביה.אכן ילדה מוכשרת שלה. וגם קצת שלי.
נטע
6 ינו 2013את אחת היפות בימים ויפה עוד יותר בלילות
ח ל י
7 ינו 2013מצויינת.
פעם הבאה, צלצלי כאן.
רונית
11 ינו 2013קודם כל: אין יפות ממך. עדיין.
חוצמזה אם יש פוסט בפרויקט המקסים הזה שאחזור אליו הוא זה. פשוט נפלא. תיארת גם את לילותי במדויק.אז והיום.
ולצאת להופעות לבד. וואו. נפלא.
ליאת אבן-דר מאנדל
12 פבר 2013הי ורדיתי!
אני מחפשת עכשיו דברים מיוחדים לפריז, ונתקלתי בבלוג הזה ובך! (כי אני ושחר נוסעים שבוע הבא). כמה חם ואהבה בכל מילה שלך! אני מתגעגעת ורוצה לחבק אותך!