אלה דברים שאותי משמחים / פריז, מאי 2013

באיחור אני כותבת על הנסיעה לפריז. אולי כי היה אפור וגשום וקצת מדכדך, אולי כי הייתי עסוקה מכדי לכתוב, אולי כי היה צורך להרחיק קצת בין החוויה ובין הכתיבה עליה. כן, גם במחיר שהראשונה תתמסמס כלא היתה. עמכם הסליחה.

אחרי יום שלם שבו מיינתי את התמונות הכי טובות מבין כל אלו שצילמתי (226. הטובות, כן?), שוב אינני יודעת על מה לכתוב. על המסעדות שבהן הייתי? רק על המצוינת, או גם על המעניינת אך מעצבנת?  על התערוכות? חלקן כבר ירדו, גם אם הותירו רושם עמוק. על מזג האוויר? שוב? אבל יש לו כזו השפעה מכריעה על מצב הרוח.

ואז נזכרתי בקרואסון. יורו ועשרה של דיוק מתפצפץ, שיזוף מושלם ואושר צרוף.

1. הקרואסון הכי טוב בפריז רבתי

בארץ התחרויות הקולינריות הבלתי פוסקות, נערכה עוד תחרות במסגרתה נבחר הקרואסון הטוב ביותר באזור Charantes-Poitou. באחד הימים שלי בפריז, נבחרו זוכים עטורי תהילה זמנית, עד לתחרות של 2014, וששה מהקרואסונים הטובים ביותר נמצאו בפריז. אחד מהם, שהופיע בשתי הרשימות, נמצא ברו דה טורן מספר 134, במרחק חמש דקות נינוחות מדירת החברים שלי שמשאירים לי את ביתם כשהם נוסעים (וכשהם נמצאים, יותר כיף אפילו).

בלילה קראתי על תוצאות התחרות, ולמחרת בבוקר כבר שמתי פעמיי לשם, מתכוננת לעמוד בתור ארוך של מנויי האתר הפופולרי בולנז'רי-פטיסרי.נט. ואולם, כלום. לא היה קצה קצהו של תור, ומאחורי האין תור גיליתי שלמרות השם הממותג מעט של המאפיה, 134 RdT, זאת מאפיה זעירה, שכונתית, שמוכרת גם סוכריות גומי ופחיות קולה, כזאת שעברתי על פניה מיליון פעם בדרכי לבזבז את מיטב כספי אצל ז'ק ז'נאן שממול, וכמו הזוגות ב"כשהארי פגש את סאלי", גם לי לא היה מושג.

ובכן, הקרואסון שאופה Benjamin Turquier, מ-RdT 134, הוא פנטסטי. בעד יורו ועשרה מקבלים די נגיסות נהדרות, וכתם שומן על שקית הנייר החומה, ופירורים שדבקים בך כדי שתזכור, ויידעו כולם, שהיום אכלת את אחד הקרואסונים הטובים בעולם.

2. חופש התנועה

רגע אחר, קטן של אושר, היה גם הוא קשור בעיקר להליכה ברגל. יצאתי מבית של חברה ברובע ה-15, כן, עד כדי כך הרחקתי, ומיהרתי לפגוש חברה אחרת ברחבת ה-Palais de Tokyo. היום איים להיות נעים, סוף סוף, וקיווינו שעוד נספיק לשקיעה. מתחנת המטרו אפשר היה לראות את האייפל, שנמצא מול הפאלה בטוקיו, אבל המפה הראתה שהמסלול הכי מהיר יצריך שתי החלפות של שלוש רכבות. הבטתי במפה מופתעת, כיווצתי גם גבות: מן המפורסמות היא, שאפשר להגיע מכל מקום לכל מקום בפריז באמצעות שני קווי מטרו בלבד.

התקתי עיניי מהמפה, הרמתי שוב את הראש, ניסיתי להבין איך בכל זאת להגיע לפאלה דה טוקיו, בלי יותר מדי מעברי מטרו. והבנתי. עזבתי את המטרו, וירדתי לנהר. לפאלה דה טוקיו הגעתי בהליכה לאורך הסן, לילי אלן מלווה אותי באזניות, ואני מצלמת ומצלמת, עד שהסוללה שלי נגמרת. כמעט.

קו האופק הלך והתרחק והריאות נמלאו אוויר, ועל האושר הזמני שמילא אותי אפשר היה להתעלות רק לו הייתי חושבת על זה קודם ולוקחת אופניים. כי התברר שה-Velib נעשה נוח מאין כמותו. בשמונה יורו אפשר לעשות מנוי לשבוע שלם, עוד מהבית, ואז אפשר לשאול אופניים ולהחזיר אותם מבלי בכלל לעסוק בענייני הצ'יפ של כרטיס האשראי הבינלאומי, ובירוקרטיות כאלה.

3. אויר הרים צלול ויין

וכשהגעתי לפגישה, בדרך המלך, דרך האוויר והים, ולא דרך הרכבת התחתית, התברר שהמרפסת של הפאלה דה טוקיו סגורה ומסוגרת, שהכסאות והשולחנות נערמו ונכבלו בשלשלאות, ושלמרות שלרגע יפה בחוץ ונעים, נצטרך לבחור בין לשתות בפנים ובין לשבת בחוץ.

בדרך נס הצלחנו לכופף את המשמעות המקומית ולאפשר לברמן בפאלה דה טוקיו להענות לצו מצפונו על אף הכללים והחוקים והמנהגים, ולמכור לנו בקבוק יין טו גו. ובדרך נס, הצלחנו, שתיים שבקושי דיברו מעולם, להיפגש פגישה אמיתית וטובה.