עבודה::אהבה 1 // ד"ר מיכל רום, חוקרת מגדר ומרצה

 

מי את ומה את עושה פה?

אני מיכל, דוקטור למגדר, אשת מחקר בהכשרה ובנטייה, מרצה באוניברסיטה ובמכללה. חוץ מזה גם אימא לארבעה, פרסומאית במיל., תל אביבית בנשמה אבל תושבת עמק הירדן מזה כשנה (ומחברת הספר Feminism, Family, and Identity in Israel יחד עם אורלי בנימין, עניין פעוט שמיכל שכחה להזכיר; כ.ר).

אני כאן כי ביקשת שאשתתף והבטחת שיהיה מעורר מחשבה, וכי רציתי להרוויח הזדמנות לרפלקציה מכוונת, שהרי ממילא אני (שוב) בצומת דרכים, עסוקה במחשבות על קריירה, עבודה, חיים ומה שביניהם.

השאלה "מה אני עושה פה?" במובן העמוק יותר, כלומר על הפלנטה, היא שאלה קשה יותר. אני עושה המון דברים שונים. חוט מקשר ביניהם, אבל היו גם כמה נתקים לאורך הדרך. בפעם האחרונה שעמדתי בצומת ובחנתי לאן להמשיך, חיפשתי לעשות דברים "עם משמעות", כלומר להביא איזו תועלת לעולם. לא להיות רק חלק מהמנגנון שמייצר רווחים, לא להיות עוד בורג במכונה.

בין שני אלו, שורשיי נטועים עמוק באתוס המתייסר והמתקרבן של אלו שלא באו ליהנות. גדלתי תחת המוטו הזה, בגרסתו המשודרגת, כלומר זו שמדגישה שגם אם במקרה זה קורה, ההנאה, אז מעבר לסיבוב יהיה כבר מי שיגבה על כך מחיר. לשמחתי פגשתי בדרך כמה אנשים (בעיקר נשים, בעיקר אחת. כן, היא) שחשפו אותי לאפשרות ההפוכה: אולי דווקא כן, אולי ליהנות זה אפילו העיקר. כבר כמה שנים שאני עובדת על להפנים את הקונספט החדשני הזה. לפעמים זו עבודה מכוונת (מי אמרה שבע שנים על ספת הפסיכולוגית ללא הפסקה?), לפעמים פחות, אבל זה תמיד קשה לי, ועדיין לא טבעי בשבילי. עוצמת ההתנגדויות שאני מגלה בתוכי לא מפסיקה להדהים אותי (ויש גם סיפור, בהמשך).

 

מה את עושה כשאת קמה בבוקר?

הבוקר שלי מתחיל בדרך כלל בין השעות חמש לשמונה, תלוי במה שקרה בלילה (כן, הוא עדיין יונק) ובמה שעומד לקרות באותו יום. אם אני מלמדת, מתי ואיפה. כבר כמה שנים שמדי שנה יש לי לו"ז שונה. בעצם – מדי סמסטר. בשבילי, ששונאת שינויים, מדובר באתגר לא פשוט.

כל יום או יומיים אני נמצאת פיזית במקום אחר. בימים שבהם אני מלמדת, אני בדרך כלל  מאד ממהרת, אז אני קמה ומתארגנת, יוצאת בלי לאכול או לשתות, סוחבת בתיק ספרים, ומחשב נייד, וכבלים שיחברו אותו למקרן, מטען לטלפון הנייד ועוד מטען למחשב, קופסה עם אוכל שאב הבית מכין לי אי שם בשעות הבוקר המוקדמות, ועוד חפצים שהופכים את המשא הזה לכבד עד בלתי אפשרי.

בימים שבהם אני לא מלמדת, אני זוכה לבוקר נינוח קצת יותר, אם כי לא בהרבה, כי בימים האלו נופלים גם בחלקי כל הילדים ומשימות הבוקר, ויש לא מעט כאלו כאן, ילדים ומשימות. בסביבות השעה שמונה, כשהמטפלת מגיעה ויוצאת עם פעוט הבית לטיול, ובבית משתרר שקט לכמה שעות בודדות, אני מתפנה בעצם להתחיל את היום באמת. זה עשוי להיראות מאד פסטורלי אבל בפועל השעון הפנימי מתקתק במרץ, והזמן הזה חולף במרוץ מטורף, הדקות נוקפות על ראשי ואני מתייסרת על כל רגע שמתבזבז לכאורה לא למטרות עבודה. עד שסופסוף אין עלי תינוק יונק או איזו מטלה ביתית או טיפולית אחרת, נראה לי לא הגיוני סתם לשבת ולנוח, לבהות, או חלילה נגיד ללכת לשחות בבריכה שנמצאת כאן ממש ליד.

למרות שתמיד היה לנו בבית חדר עבודה, גם אם חדרון, לפחות פינה, מעולם לא הצלחתי לעבוד שם בשעות היום כשבבית נמצאים עוד אנשים. על אחת כמה וכמה עכשיו כשיש בבית תינוק עם מטפלת מהבוקר, ובצהריים מצטרפים הגדולים יותר. לאבא שלהם, שגם הוא עובד מהבית, אין שום בעיה לחבר בין העולמות. אני לעומת זאת, לא מצליחה להישאר סגורה בחדר ולא להתערבב. הרעשים שבוקעים מחוץ לדלת לא מאפשרים לי לשכוח מה קורה שם, וגרוע מזה, אני עסוקה כל הזמן בלחפש ולמצוא פרשנויות ומשמעויות לצלילים ולקולות.

ולכן, בבקרים שבהם אני לא מלמדת אני לרוב יוצאת מהבית ויושבת לעבוד בבתי קפה, ולעיתים גם בספריה. בתל אביב זה היה יותר פשוט, בתי קפה. כאן, בעמק, זה קצת יותר מסובך.

מכיוון ששנינו, בן הזוג שלי ואני, עובדים בעבודות שאין להן התחלה, אמצע וסוף, נוצר אצלנו משחק מייגע של לוחות הזמנים. במשך תקופה ארוכה עבדנו במשמרות: כמעט ולא היינו יחד עם הילדים, כי זה נתפס אצלנו כמצב בזבזני לחלוטין. מתישהו הבנתי שזה לא הגיוני, ובעיקר פשוט לא כיף, אז היום זה קצת פחות ככה, אם כי עדיין לא מספיק. הייתי רוצה לפרגן לעצמי, לעצמנו, יותר שעות שהן שעות אי-עבודה במוצהר.

בכלל, אני עסוקה לא מעט בסוגיית העבודה לעומת האי-עבודה. שואלת את עצמי אם ככה זה אצל כולם, או רק אצלנו – כל כך הרבה עבודה שבכלל לא נחשבת "עבודה", שהיא אחרי "שעות העבודה". עבודה שלא נספרת, עבודה שקופה למרות שהיא גוזלת כל כך הרבה אנרגיה. זה קצת טרחני אבל זה משהו שחשוב לשים על השולחן (בין הכלים, ערימת העיתונים והדואר, והחשבוניות).

כך שמדי יום – לא משנה אם לימדתי או לא, אם ישבתי בבית הקפה מול הלפטופ או נסעתי ארבע שעות הלוך ושוב לתל אביב ובחזרה – אי שם בסביבות עשר בלילה, אחרי שכולם נרדמו, אנחנו, אני והוא, מתחילים שוב יום עבודה. הוא לובש את הסינר שלו ומסתער על המטבח, הכלים, המדיח, סוף ארוחת הערב. אני באמבטיות, והסלון, הצעצועים, הכביסה, להוריד, לקפל, לסדר. אחרי שעה בערך הבית חוזר להראות לרגע במצב סביר. הלב נחמץ מהידיעה שזה יחזיק מעמד בדיוק כמה שעות, ושמחר נעשה את הכל שוב. ואז כל אחד מאיתנו צונח מול המחשב שלו, וממשיך לעבוד. הוא מתחיל לערוך את התכנית למחרת, אני מנסה להשתלט על האימיילים, לעדכן את האתר של הקורסים, לבדוק עבודות, להכין את השיעור למחר, לגמור את המצגת, לכתוב את המסמך שהבטחתי לשלוח. אין לזה סוף, וזה נורא בעיני.

 

 

מה העבודה נותנת לך? מה היא לוקחת ממך?

העבודה נותנת לי עניין ומשמעות, פרנסה וזהות. היא לוקחת ממני המון אנרגיה, זמן וכוח.

אני עסוקה בעבודה שלי המון, היא כל הזמן איתי. העבודה. כלומר עבודות. יש המון קורסים שונים שאני מלמדת, יש המון סטודנטים שאני פוגשת ונמצאת איתם באינטראקציה. במקביל יש פרויקטים שאני עושה מחוץ לאקדמיה ולא קשורים להוראה. ויש עוד חוטים שאני מנסה לחבר מסביב לכל אלו במחשבות על מה יהיה הלאה, ולאן אני הולכת מכאן. זה אומר שכל הזמן בכל רגע, נתון, מתרוצצות בראש המון מחשבות. רשימות על גבי רשימות של מה לעשות, מה צריך, מה אני רוצה. מה דחוף מאד, מה יכול לחכות.

התחושה בגדול היא שלא נשאר לי הרבה אוויר. אין שום מרחב תמרון, כי העבודה לא נגמרת לעולם.

וכן, חשוב לי לשים כאן גם את עבודת הרגש שאני מרגישה מחויבת לעשות גם אותה, וגם רוצה.  ועבודת האימהות, ועבודת הבית. והעבודה עם הילדים, על כל מה שצריך לעשות בשבילם ואיתם. המון עבודות. המון עבודה.

 

חרטות, אכזבות?

פעם היו לי המון חרטות. היום פחות. למדתי לקבל את מי שאני ולאהוב ולהוקיר את הדרך הארוכה והמפותלת והלא מובנת מאליה שעשיתי כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו היום, מופרך ולא ברור ככל שיהיה לפעמים.

במשך תקופה ארוכה התחרטתי על ההחלטה ללמוד במסגרת העתודה האקדמית. התחרטתי על מה שהיה אז בעיני סוג של פשרה, מה שרשמתי בעדיפות השנייה או בעצם השלישית שלי. הראשונה הייתה ארכיטקטורה, זה מה שרציתי ללמוד מהבטן. לא עסקתי בזה ולא היה לי שום ניסיון, ולמרות זאת הייתה בי איזו תשוקה רומנטית למקצוע הזה. בזמנו אפשר היה ללמוד ארכיטקטורה רק בטכניון, מה שהיה כרוך במבחן מיון אכזרי, או ככה לפחות דיברו עליו. לא הצלחתי לאזור את הכוחות להתייצב אליו. פשוט לא האמנתי שיש לי סיכוי לעבור. בטפסי הרישום לעתודה היה צריך לרשום יותר מעדיפות אחת אז כתבתי די בהיסח הדעת משפטים. נדמה לי שזה היה בעיקר בהשראת הסדרה הפופולרית אז "LA Law". הימים היו ימי שיא הביקוש למקצוע, ואני לא הייתי מספיק טובה כנראה. אז לא התקבלתי. עדיפות שלישית בטופס הייתה מנהל עסקים, לא שהיה לי מושג קלוש מה זה אומר. וכאן דווקא קיבלו אותי. אז הלכתי. כל הזמן חשבתי שעוד רגע אני מתקשרת לקצינה הממונה להודיע שאני מפסיקה ללמוד ולבקש שיגייסו אותי. אבל איכשהו זה התגלגל. סיימתי תואר ראשון ואח"כ גם שני במנהל עסקים.

*"איכשהו זה התגלגל" זה כי מאיפה שבאתי, אם את מתחילה משהו, אז את צריכה לגמור אותו, עד הסוף. לא משאירים בצלחת, ולא עוזבים באמצע. גם אם את סובלת, בסוף זה ישתלם, את תראי.

במשך שנים הסתובבתי בתחושה שאת הדבר הכמעט-הכי-חשוב שבחרתי בחיי, עשיתי בלי טיפה של מחשבה הגיונית. פעם היה נראה לי איום ונורא שנתתי לזה לקרות. היום אני חושבת שכל אחד בסוף מוצא את הדברים שנכון לו לעסוק בהם, גם אם לא הולכים בדרך הישרה או הקצרה ביותר, או היעילה.

אז היו גם הרבה שנים שהתחרטתי על שלא עזבתי את העתודה אחרי שהתחלתי. אחר כך התחרטתי שלא התעקשתי להגיע לתפקיד ההוא בחיל הים שהתקבלתי אליו בסוף הלימודים, כי ממד"ה החליטו שאני שייכת אליהם. ואז התחרטתי שנשארתי עוד שנה בקבע. וקצת אחרי שהשתחררתי התחרטתי שלא נשארתי עוד יותר.

אני עדיין מתחרטת שלא נסעתי ללמוד בחו"ל, כמו שרציתי תמיד. ומדי פעם, מתחרטת שלא בחרתי מקצוע אמיתי, כזה עם איגוד מקצועי, וארגז כלים מובחן וברור, פרקטיקה מסודרת, וכרטיס ביקור שעליו כותרת המקצוע שלי, שמדברת בעד עצמה. לא משהו אוורירי ומופרך, כזה שאני צריכה להמציא בו את עצמי כל פעם מחדש.

 

מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

מתישהו רציתי להיות טייסת. וגם רציתי להיות דיילת. אבל יש לי הרגשה שזה יותר זיכרון מושתל מאשר משהו אותנטי.

בתקופת התיכון או קצת אחרי, רציתי לעבוד במשרד פרסום, וליתר דיוק רציתי להיות פלנרית. נדמה לי שגיליתי את התפקיד דרך הספר "שירת הסירנה" של עירית לינור. ואולי זאת הייתה בעצם הסדרה שראינו בטלוויזיה על הפרסומאים, "שלושים ומשהו". מתברר שהטלוויזיה ממש עשתה לי את זה אז.

מתישהו גם רציתי להיות ארכיטקטית, לבנות דברים, לעצב, לתכנן, ליצור. כאמור, לא היה לי אומץ ללכת לבדוק את העניין הזה מקרוב. אני מאשימה בעיקר את החיים במשך ארבע שנים בתיכון לאמנויות, שבהם למדתי דווקא בתור רקדנית, כלומר בצילם של כל האמנים ה"אמיתיים" והיוצרים המחוברים לעצמם ולמכחולים. בתנאים האלו לא נראה לי שיכולתי באמת להעמיד את העניין הזה למבחן המציאות.

 

 

נקודות מפנה

היו לי לא מעט כאלו, כי עשיתי כמה תפניות די גדולות. כל אחת מהן לקחה הרבה זמן וגם הרבה אנרגיות, והייתה כרוכה ברצף אירועים מכוננים ונקודות מפנה לרוב.

נקודה אחת כזו הייתה כשעזבתי את  משרד הפרסום ויצאתי לעצור רגע לחשוב מה בעצם אני רוצה להיות או לעשות כשאהיה גדולה. לקח לי הרבה מאד זמן להצליח לעזוב את עולם הפרסום ואת המשרד שעבדתי בו. היה לשנינו, לי ולהם, קשה לשחרר ולוותר, כי שבשלב ההוא זה כבר היה כלוב של זהב.

כשעזבתי בסוף, הייתי בת 29 וזו הייתה הפעם הראשונה שעצרתי לרגע את המירוץ, שלא הייתי בתוך מסלול ידוע וברור מראש, רב שנתי ותלת כיווני. שלא ידעתי לאן זה הולך, החיים שלי. ישבתי בבית עשרה חודשים, בלי לעשות כלום, לכאורה. בזבזתי את כל חסכונותיי, עשיתי קורס צילום, הלכתי לחוג קרמיקה. ניסיתי לחשוב מה אני רוצה מעצמי. היה לי קשה נורא, אבל היה גם מאד מעצים ומשחרר. אני גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את זה. בתקופה הזו נולד הרעיון לחזור ללמוד, ודוקטורט, ומגדר, וכל מה שהגיע אחר כך, אם כי אז חשבתי שזה הולך להיות קשור לעולם הפרסום ולחיי הקודמים, בעוד שבפועל – ממש לא.

 

ויש עוד סיפור:

לפני כמה שנים, ממש עם קבלת הדוקטורט, התחלתי ללמד כמרצה מן החוץ במכללה אקדמית. התחלתי מלאת אנרגיות: בניתי קורס מאפס, התמודדתי עם מגוון המחלות של הסטודנט הישראלי הממוצע, נסעתי מדי שבוע שעה לכל כיוון. ואז, במהלך השנה, גיליתי שמשלמים לי לפי תעריף של מרצה עם תואר שני בלבד. ניסיתי לברר למה, ונתקלתי בחומת התנגדויות ומכשולים ונזיפות שהביאה אותי בסוף עד החלונות הגבוהים ביותר שם הוסבר לי ש"ככה זה אצלנו בשנה הראשונה". ואכן, התברר לי שאני לא לבד. כולם ככה. כל מי שהתחיל איתי באותה שנה, קיבל משכורת בתעריף הזה. למה? כי אפשר. כי ככה בא להם. כי הם יכולים.

מהר מאד התברר לי כי התשובה הזו היא רק קצה הקרחון של מה שנקרא היום בעגה המקצועית "העסקה פוגענית". בהמשך נגללה סאגה ארוכה, מייגעת ומורטת עצבים שבמרכזה ניסיון עקר לא לאכול את כל החרא בבת אחת. ובסופה חופשת לידה עמוסת עוד בירורים בירוקרטיים, הרעת תנאים אחת, הרעת תנאים אחרת, ועלבון צורב והולך מהיחס המזלזל. כל זה היה רגע אחרי שהחלה שנתי השנייה שם, ואני שקעתי בדיכאון עמוק מהמחשבה שעומדת לפני שנה שלמה במקום הזה עד שדיברתי עם חברתי הטובה (ההיא, שמאמינה בזכות להנאה בעבודה) שאמרה בשיא הנון-שלנטיות שאין לי מה להישאר שם ואני חייבת להודיע שאני עוזבת ובתנאים האלו לא ממשיכה. האפשרות הזו הכתה אותי בתדהמה. בעיקר נדהמתי מהעובדה שהמחשבה לא עברה במוחי, אפילו  לא כהרהור. אני זוכרת את הרגע הזה איתה בטלפון, שפתאום הכל התבהר. הבנתי עד כמה היא צודקת, ועד כמה המצב שלי קשה. איך לא עלה בדעתי, איך לא חשבתי שזה אפשרי בכלל, עד כמה אני שבויה בקונספט הזה של הסבל.

עוד באותו שבוע הודעתי שאני לא ממשיכה, הסברתי למי שהסכימה להקשיב שזה לא הגיוני בעליל כי בתנאים הנוכחיים יוצא שאני צריכה לשלם על הזכות לעבוד אצלם. עשיתי את המעשה הלא ייעשה באקדמיה – עזבתי אחרי שהשנה האקדמית התחילה. היתה פרידה קשה ולא הוגנת וכף רגלי לא תדרוך במקום הזה לעולם.

מה שכן, למדתי שאפשר וצריך להגיד לא, ובימים אלו ממש אני עושה את זה שוב. אמנם לא באמצע השנה, אבל זה דרמטי לא פחות. וזה הרבה מאד בזכות החוויה ההיא.

 

 

מה את לומדת על עצמך בעבודה?

בשנים האחרונות אני בעיקר לומדת שאני יכולה. מרגישה שאני מותחת את החבל עוד ועוד, וכל פעם הוא לא נקרע. מצפה שוב ושוב שהוא ישתחרר ויצליף בי, שזה יכאב, אבל זה לא קורה.

אני לומדת שיש לי מה לתת, והרבה. זה לא מובן מאליו בשבילי. במשך תקופה ארוכה מאד היה לי נדמה שאני לא מציאה כזו גדולה. רק בשנים האחרונות אני מבינה שאולי דווקא כן, ועדיין קשה לי לומר את זה בקול.

וכמובן, לומדת זה בעצם הדבר שאני עושה בעבודה. ללמוד זה מה שאני הכי אוהבת, והיום אני מבינה שלמידה צריכה להיות מרכיב משמעותי בכל ג'וב שאחפש לעצמי הלאה.

 

איך העבודה הנוכחית שלך מעצבת את מי שאת?

קודם כל, העובדה שיש לי הרבה סוגים של עבודות, בתוך ומחוץ לאקדמיה, עם סוגים שונים של אוכלוסיות ובנושאים מאד שונים (שיווק ופרסום, פמיניזם ומגדר, סוציולוגיה, תקשורת, ועוד) – הבלגן הזה גורם לי להמשיך להיות זאת שלא נופלת לשום משבצת בקלות.

גם התחושה הבסיסית שלי בעולם, הפליאה הקיומית והיומית על איך שהכול מסתדר בסוף למרות שעל הנייר זה נראה חסר סיכוי לגמרי  – כל אלו מוזנים במידה רבה מהאופן שבו אני חיה את עולם העבודה בשנים האחרונות: המון גמישות ומגוון אבל גם עומס וריבוי שיוצרים יחד את חוויית הכאוס הכללית שמתארגנת רק לכאורה, ורק באופן זמני: רק עד שיגמר הסמסטר, רק עד שיתחיל החופש, רק שיגמר הפרויקט, רק שנעבור את הקיץ.

 

כמה חופש יש לך בעבודה?

די הרבה. קודם כל בעצם הבחירה מה לעשות. אני חיה בתחושה שיש לי ברירה, שגם אם עזבתי מקום, אם אני רק מחליטה לחזור לשם זה יקרה.

חוץ מזה, בתכל'ס אני באמת לא נותנת דין וחשבון לאף אחד כמעט. בכל מה שקשור בהוראה, אני עושה מה שבא לי, ואני יודעת שאני יכולה ללכת עם זה הרבה יותר רחוק ממה שאני עושה בפועל. אני די הבוס של עצמי, כמעט בכל המובנים, למעט בנוגע להעלאת שכר ושיפור התנאים, לצערי.

באופן אירוני, ולצערי, אני לא מצליחה למנף את העניין הזה לגמרי לטובתי. הדברים שחשובים רק לי, ומעניינים רק אותי, נשארים תמיד בסוף הרשימה ואני לא מגיעה אליהם מספיק, כמו למשל הספר שאני לא מצליחה לגמור לכתוב. בכלל אני לא כותבת מספיק, ואף אחד לא מנדנד לי על זה. וחבל.

 

מה לא יודעים עליך בעבודה? מה לא ידעת עליך לפני העבודה?

התחושה שלי היא שאין אף מקום שבו יודעים עלי *הכל*, בגלל שבכל עבודה אני עושה משהו אחר, בכל מקום מכירים צד אחר שלי, אין מי שרואה אותי באופן שלם ומלא, את כל כולי.

 

רגעי שיא בעבודה

כשסטודנטית או סטודנט מספרים לי, בעל פה או בכתב שהקורס שלמדו אצלי פתח להם את הראש. שהטקסט שהם קראו שינה את איך שהם רואים משהו. כשבהפסקות הן ניגשות אלי ושואלות, ומספרות, ומשתפות, וחושפות, גם דברים לא נעימים או כאלה שלא נהוג לדבר עליהם. כשיש דיונים סוערים בכיתה, כשאני מרגישה שמקשיבים לי ושזה מזיז שם משהו. זו הסיבה שהגעתי בכלל ללמד מלכתחילה.

במחקר רגעי השיא הנדירים הם רגעי הפיצוח וההבנה. בדוקטורט, אחרי חודשים ארוכים של נבירה בממצאים, של שקיעה חוזרת ונשנית בתמלולי הראיונות, של פירוק שלהם לגזרים, כשנסעתי לפגוש חברה שגרה אז בחו"ל והתאכסנה במלון בהרצליה. לא יודעת למה דווקא איתה או דווקא שם או דווקא אז, אבל אני ממש זוכרת את המקום שבו הייתי כשנפל לי האסימון, כשכל החוטים התחברו וממש ראיתי בעיני רוחי את הטבלה שבתוכה הכול התארגן. זה היה רגע קסום שהוביל לתחושה של היי מטורף.

 

רגעי שפל

כשהבדידות מכריעה אותי. שאני מרגישה שאין לי מושג לאן כל זה הולך. כשאני כורעת תחת הנטל. וגם כשאני מוצאת את עצמי מול סטודנטים או סטודנטיות שלא מבינים מה אני רוצה מהם וגם לא אכפת להם. וגרוע מזה – מול סטודנטים וסטודנטיות עצלנים ותחמנים. או הכי גרוע – מול מערכת שמאפשרת להם להיות כאלה ולצאת מזה בשלום.

 

כשאהיה גדולה

לא יודעת עדין לומר מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ובטח לא מה אהיה כשאהיה גדולה באמת. עדיין מנסה לחשוב מה עכשיו, בשנים הקרובות. לא חושבת שאפשר לחשוב הרבה יותר רחוק מזה במצבנו, במציאות הנוכחית, בשוק העבודה של היום.

בדיוק בימים אלו אני בעיצומו של תהליך למידה, מנסה להבין מה קורה שם בחוץ כדי לדעת לאן לכוון. מגלה הרבה דברים חדשים וזה משמח. משתדלת לא להתייאש, לשמור על אופטימיות. לפעמים גם מצליחה.