מתיקות נטולת סוכר / רוני זינגר כותבת מפריז

ידעתי, פשוט ידעתי שזה מה שיקרה, כשפתחתי את האינסטגרם, בעודי יושבת בשארל דה גול ממתינה לקריאה אחרונה לנוסעים תל אביבה. 

ידידה שהגיעה לפריז ביום שבו אני עזבתי, מיהרה למלא את חשבון התמונות שלה בתוך שעות באין ספור חנויות, רחובות ומסעדות שלא ביקרתי בהם. זה המשיך ביום למחרת כשמכרה נוספת נחתה בעיר, ובעוד אני מתמודדת כבר בבית עם הררי הכביסה של-אחרי-טיול, נאלצתי לספוג מראות נוספים של פסאז׳ים, ויטראז׳ים ואקלרים שלא הכרתי. הטור הפריזאי של דב אלפון ב״הארץ״ לא איחר להוסיף את שלו, כשהתברר יומיים לאחר חזרתנו שממש כשהסתובבנו בסן מישל, התחוללה מיני-דרמה סביב שתי חנויות ספרים מוסדיות, שמתכוונות להתאחד למורת לבם של בעלי החנויות ברובע.

אז מה כן עשינו בימים המעטים מדי בהם ביקרנו בעיר? או. בזמן שכל הדברים הנכונים קרו אצל אחרים, ישבנו בן זוגי ואני בקפה רויאל טורן, משקיפים בדממה על הרחוב, בולעים בעיניים את זכות המבט הראשון, כמו שקרא לזה יאיר גרבוז בספר הישן והאהוב אודות העיר.

כן, זו זכות המבט הראשון שפינטזנו עליה יותר מכל. לפני פקיחת העיניים על פונט דז ארט, לפני עמידה על השפיץ של איל סן לואי, לפני שנגיע לגני טיולרי, לפני כל אלה רצינו קפה ראשון במפגש שבין רו דה טורן ורו פרנק בורז׳ואה ברובע המארה. במשך תקופה התגוררנו לא רחוק מהצומת, שמאחוריה מסתתרת הכיכר הראשונה של העיר (והיפה ביותר בעיניי) פלאס דה ווז׳ ובהמשכה אחד הרחובות האטרקטיביים של העיר – בימי ראשון החל מהצהריים קשה לפלס דרך בנהר האנשים ששוטפים אותו. לתחושתנו הפאתטית מעט, יש להודות, זוהי השכונה שלנו בעיר. המכולת שלנו, הבולנז׳רי שלנו, ובכל זאת 6 שנים חלפו מאז ביקרנו בעיר שלנו.

ֿמרגע שהתקבלה ההחלטה ונקנו הכרטיסים באפריל התחלתי להטלטל בין תשוקותיי לשוב לאותם המקומות בהם ישבנו, אכלנו, השתכרנו ושוטטנו לבין כיבוש המקומות החדשים, הלוהטים והנכונים שבמהלך השנים האחרונות צברתי לי בפתקים באייפון, נכונים להישלף ביום פקודה.

את הרשימה הבאה יכולתי להרכיב משפע ההמלצות שקיבלתי למסעדות מצוינות, חנויות מגניבות ותערוכות שחבל להפסיד. בסוף, העיר היתה חזקה מכל אלה. חזרנו שוב ושוב להסתובב בעיקר במארה ובאזור הבסטי, העיר הממה וכישפה אותנו עד ששכחנו את כל התכנון המוקפד שלנו. שחררנו ועשינו את הדבר הכי טוב שמכושפים עושים:

1. עלינו על אופניים. בכל פריז פזורות תחנות של הרשת העירונית velib , בדיוק כמו התל-אופן התל אביבי: שוכרים מכל מקום ומחזירים בכל מקום תמורת 1.70 יורו לכרטיס יומי. כך, אחרי שמימשנו את זכות המבט בבית הקפה, עלינו על אופניים ומימשנו בתוך כמה שעות מבטים רבים שבשנים האחרונות פינטזנו עליהם וחקרנו אותם בגוגל סטריט וויו. 

2. שופינג. הרובע החביב עליי, המארה, מספק לכל משוטט ברחובותיו את המדריך האמיתי לחנויות שוות. אבל לא רחוק משם, ברחוב שזכה לכבוד משלו ב״פריזאית״, ב-rue de Charonne מתקיים מדי יום ראשון שוק יד שניה על המדרכות. השילוב של בתי קפה מעולים, דוכני יד שניה מסקרנים לצד חנויות כמו איזבל מארה, The Kooples ו-COS הוא לא פחות ממושלם, בעיקר ביום שמש כמו זה שזכינו לו. לא רחוק משם, ב-Boulevard Beaumarchais, נמצאות שתי חנויות נפלאות ששווה לבקר בהן. האחת, BonTon היא קומפלקס משגע לילדים: בגדים, צעצועים מגניבים, אביזרים והרבה יופי. שווה בעיקר כי פריז לא מאוד ידידותית בכל הנוגע למתנות לילדים. השני והמוכר רק קצת פחות מ-Colette השחוקה, הוא Merci שנמצא באותו הבולווארד ממש קצת יותר לכיוון כיכר רפובליק: קומפלקס מושקע מלא אווירה לבית ולארון. השתלטות קומפלקסית שהופתעתי לגלות במארה עצמו היא של Fleux, שתופסים חלק נכבד מרחוב Saint Croix de la Bretonnerie. חפצים לבית, ריהוט, עציצונים במקראמה ואלפי דברים אחרים שחשתי שאני בדיוק חייבת, נאספו תחת חנות העיצוב הנפלאה הזו. אבל לא רק עיצוב ובגדים: למרות שמאז הלידה האחרונה אני לא סובלת בשמים, כשאני בפריז מתעוררת בי החיבה הישנה לריחות חדשים. העיר מלאה במעבדות-בוטיק לייצור בשמים ובמארה לבד ישנן יותר מעשר חנויות בישום. מכל אלה, אני דווקא לא מסוגלת לוותר על זו של גרלן ב-Rue des Francs Bourgeois. החברה מייצרת מספר ריחות רק עבור החנות הזו בלבד, ולא ניתן להשיגם בשום מקום בעולם. כן, זה אלוהי כמו שזה נשמע. 

3. אוכל. אוקיי, הגיע הרגע לדבר על הקולינריה הפרטית שלי כיוון שבניגוד לתקופה בה התגוררתי בעיר ושקלתי הסבה ללימודי מגדנאות, הרי שכיום אני בעלת מיזם בשם ״אתגר ללא סוכר״. סוכרת הריון טלטלה את צלחת האוכל שלי, איתה הגיעה ההתפכחות ונולד המיזם שמלמד אנשים להוציא את הסוכר מחייהם. אבל מה עושים לעזאזל עם כל האג׳נדה הזו כשמגיעים לפריז?

במקרה שלי, לא נבהלתי. אני גמולה כבר כמה שנים מסוכר והכמיהה לאקלר או לטארט א-פרז היא ממילא מינימלית. ובכל זאת, תאמינו או לא, אנחנו, נמנעי-הסוכר, לא איבדנו את שמחת החיים ואהבת האוכל. כי בזמן שסוכר הוא האויב, שומן דווקא לא מרתיע אותנו כלל. כך מצאתי את עצמי זוללת בראנצ׳ מופלא ויקר גיהנום בקפה ״קארט״ בפלאס דה ווז׳ שכלל ערימת ביצים מטוגנות בתועפות חמאה ועגבניות והיה לא פחות מגן עדן לצד קפה משובח ונוף מושלם. גם שוקולד משובח ומריר (מריר!) הוא אופציה מצוינת לנטולת-סוכר.

בענייני שוקולד שמענו שכולם מדברים על פטריק רוג׳ר והשוקולטריה המטורפת שלו במדלן (שווה לקפוץ ולו בגלל העיצוב של המקום), אבל אני הסתפקתי בשוקולד 99% קקאו, כלומר ללא סוכר כמעט, שנרכש בשוקולטריה טובה ב-rue des Archives.

גלידה משובחת, שוקולדית וכלל לא מתוקה קיבלתי ב-Le Champeaux, הבראסרי החדש של אלן דוכאס. דוכאס, השף המהולל שנמצא יותר זמן בטיסות בין מסעדותיו בעולם מאשר במטבחיהן, פתח בראסרי נפלאה בלה-האל. כשגרנו בעיר, לה האל היה האזור בעיר שבו אפשר היה ״להתארגן״ והופתענו לראות את השינוי. לא שהקסם שורה פה במיטבו הפריזאי, אבל מתחם לה האל הפך – לפחות בצהריים – לאזור נעים למדי להסתובב בו, עם שפע חנויות, מסעדות ואנשים שמחים. הבראסרי של דוכאס הוקם בסמוך לסניף משמח של סאפורה והוא מציע אוכל צרפתי ונגיש שגם ילדים יאהבו. לצד בשרים עשוים היטב, דגים, מרקים וסלטים טובים ישנן גם מנות צרפתיות כמו קאסולה, ארנבת בחרדל או תבשיל עגל.

המקום מעוצב בסגנון סופר מודרני, החלל רחב וכאמור, בקצה הארוחה המתין לי כדור גלידה מושלם ולא מתוק ששימח את לבי מאוד. 

אני חשה חובה להזכיר פה מסעדה שהשתוקקנו לאכול בה ומסיבות דביליות למדי לא הצלחנו. Septime ב rue Charonne (כן, מוטיב חוזר) נחשבת לאחת המסעדות הטובות באזור. היא אמנם לא מכוכבת ונינוחה במראה שלה, אבל האוכל זוכה למחמאות רבות ורשימת ההזמנות נסגרת זמן רב מראש. הריח שלפת את האף שלנו בעומדנו מחוץ למסעדה מתחננים למלצר קר הלב, לא הותיר מקום לספק שזו אכן מסעדה מצוינת והיא נותרה כהמלצה בפתקים שבסלולרי לפעם הבאה.

ארוחת צהריים נפלאה היתה לנו ב-Le Comptoir du Relais שליד האודיאון ברובע ה-6. בין המנות הצרפתיות העשויות ביד עילאית ומוגשות במחירים שווי נפש, מצאתי מבחר לא רע גם עבור צמחונית כמוני. כן, אני נמנעת לא רק מסוכר אלא גם מחיות בצלחת, ובכל זאת פריז חייכה אליי, תאמינו או לא. המסעדה הזו נפלאה אבל לא פחות נפלאות שתי אחיותיה הצמודות לה: האחת בר טאפסים והשניה בר יין ואויסטרים. בשתיהן אוכלים בעמידה, כשברקע ג׳אז נעים ואנשים שמחים.

4. לינה. את הדירה של עדה בחרנו על פני מלון קודם כל בגלל המיקום הנוסטלגי שלה עבורנו, לא רחוק מהדירה שבה גרנו אז, אבל גם בגלל המחיר ההוגן. תמורת 100 יורו ללילה קיבלנו דירת חדר קטנה אבל נקיה, מרוהטת היטב ומחודשת. הלוקיישן באמת ניצח. אבל אם כסף לא היה מחסום, אין ויכוח שהייתי לוקחת חדר באחד המלונות המקסימים של העיר, שני בלוקים מהדירה שלקחנו: Pavillon de la Reine ואם הייתי צריכה לבחור מלון בגדה השמאלית בטח הייתי הולכת על הוטל דה בוסי שממוקם ברחוב בוסי הקאן והנפלא שתמיד מרגיש כמו קפסולה מרוכזת של העיר כולה.

מלון מומלץ נוסף לא רחוק משם לכיוון כנסיית סן סולפיס הוא מלון Hotel Odeon Saint-Germain שבו השתכנו בעבר והצצנו לתוכו גם הפעם. מתאים בול להשלמת הפנטזיה על פריז הרומנטית, המלון מעוצב עם שטיחים רכים וכורסאות עמוקות. החדרים קטנים אבל לא זכור לנו שזה הפריע במיוחד.

יציאה מאזור הנוחות. בכל זאת רצינו מבט אחר על העיר וככל תיירת, בסוף זה מה שאנחנו, הרי כל הטוב הזה לא באמת שלנו – רציתי קצת פנורמה של אייפל כשכוס יין בידי. בעבר, השתדלתי לא להגיע לאזור המונמארטר, בעיקר כי הוא נקשר בדמיוני לטיולים שעורכים אנשי הפאוץ׳ שמחפשים אותנטיקה צרפתית שלא קיימת (אבל גם בגלל שוטטות-עבר אחת שהובילה אותי לאזור שבין המונמארטר לפיגאל לבדי בשעת ערביים, וזה לא נצרב לי ככיף גדול). אבל הפעם שמעתי, שכדאי לטפס לקומה השביעית של מלון הטראסה (Terrasse Hotel) שלמרגלות הר ציירי הפורטרטים והכנסייה הכעורה בעיר.

על הגג' כך התברר, ישנה מסעדה טובה וישנו בר פתוח אל השמיים ונוף העיר. כדי לא לחזור על חוויית Septime שריינתי שני מקומות לטראסה, והו-גוד, כמה טוב זה היה. במסעדה נעימה ובה מוגש אוכל טעים ולא יקר, מוצע נוף יקר ערך שגרם למרבית האנשים בה לשבת בשקט ולהשקיף החוצה. בין הארוחות יצאנועם כוס היין שלנו לגג הפתוח, שם דיג׳יי ניגן מוזיקה וצרפתים מעודכנים נשנשו גבינות ופרושוטו (אי אפשר להזמין מקום מראש לגג, עומדים בתור. באי המסעדה מורשים להיכנס בלי בעיה). העיר היתה פרושה שם למטה.

שתינו כוס נוספת בשעה שהלילה ירד סוף סוף על העיר האהובה – קרניים אחרונות נעלמות רק ב 23:00, או אז האייפל נצנץ באורותיו ולראשונה אחרי ארבעה ימים ראינו גם אותו. ברגע אחד קרס כל הפאסון של הפריזאית-דלה-קלושרית שאני, זאת שחוזרת לשׁכונה שלה, עאלק. כל מה שהייתי זו תיירת שהתרגשהבלי ציניות מאייפל מנצנץ כשכוס יין בידי.

ביום למחרת, כשכבר הייתי על מזוודות בשדה התעופה, מזפזפת בין תמונותיהם של אלו שחווים את כל מה שפספסתי בפריז, הזכרתי לעצמי את הרגע על הגג. אני אולי לא אוכלת סוכר, גם לא בפריז, אבל זה לא מפריע לרגעים סכריניים להשתלט עליי. מוצפת קיטש חסר בושה עליתי למטוס, רוכבת הביתה על עננים של אושר. (בטיסה עדכנתי גם את האינסטגרם שלי, ברור. הנוף מהגג של הטארסה דרש את זה). 

– רוני זינגר היא עיתונאית, פריזאית לזמן מה לשעבר, והיום המייסדת השותפה של אתגר ללא סוכר.