יש משהו לא טבעי, מתמיה, במקומות שהיו וחדלו מלהתקיים: מסעדה ביתית שגורה שהפכה לסניף של שופרסל, חצר חשאית בבית הספר שלי שהפכה להיות מגרש חניה למורים, גן הילדים הראשון של בכורתי שעכשיו דחפורים חופרים בו חניון תת קרקעי, מגדלי התאומים שהיו לבור ענק, בית אורן.
באמת היו, כל המקומות האלה, בחיי.
בבית אורן, אחד המקומות הראשונים שהשריפה איכלה, ביליתי כמה ימים לפני שבועיים, בחופשת הכתיבה הראשונה שלי מאז שבתי לארץ הקודש. החדר הקבוע שלי בין ורנון לז'יברני כבר לא נמצא יותר במרחק רכבת אחת ממני, ולא היה מנוס אלא למצוא חדר אחר, קרוב יותר. שמעתי שבבית אורן אפשר לשכור באמצע השבוע חדרים קטנים לכתוב בהם, או להתבודד בהם, כפי שהציעו בעלי מרכז אום לעסקי רוח, שבדרכם ניסו להפריח את השממה.
קשה למצוא חלופה לחדר שהיה לי ליד ז'יברני. ייתכן שבלתי אפשרי.
ולא, ולמרות הסוף הטרגי, לא יהיה כאן אמצע חלומי, שמתאר את יופיה של בית אורן או מספר איך מצאתי בה את המקום האולטימטיבי לכתוב בו, להיות בו.
על אף שהימים האחרונים בלבלו אותנו במזג אוויר נפלא לרחוץ בו, יחסית למינוסים האירופאיים והאמריקאיים, זה קיץ שחון ואינסופי, ושנת הבצורת הזאת הכתה בכל עוזה עוד טרם השריפה. כל הדרך לצפון, העצים חולים ופסים עבים של חום חוצים אותם במרכזם, ולא רק שאין פריחה או החלפת צבעים שלכתית, אלא שבירוק חד-גוני, מכרסם בעקביות חום של קמילה. באחת הפעמים שבהם נסענו צפונה, ומשלל סיבות בחודש נובמבר הצפנו מדי סוף שבוע, ביקשנו להראות לילדות כמה יפה הים שבדרך לחיפה, הביטו שמאלה, ילדות. שמאל זאת היד עם השעון. אלא שמשמאל, במקום שבו היה אמור להיות הים, היה עכשיו, באובך הזה שנעשה קבוע, רק ריק לבן, מעורפל.
המראה הכי יפה שראיתי בדרך לבית אורן היו הבתים הקטנים של הקיבוץ מזדקרים מתוך היער, כמו בקתות אגדתיות, שקשה לשער איך ולמה הגיעו לשם. מקטע הדרך כולו, שבין השלט ההוא שבפתח הרשימה ועד הכניסה לקיבוץ, היה יפה, סוף סוף. נשמתי. הצטערתי שלא יכולתי לצלם כי התרכזתי בסיבובי העליה.
כשהגעתי, התברר שההר הירוק כל ימות השנה היה אכן ירוק ברובו, אבל כשנתנו לי את החדר עם הנוף הכי יפה, לדידם, כל מה שצמח בסופו של דבר מול החלון בחדר היה גב הלוייתן הזה, המצופה בסקוטשברייט ירוק, אחיד ומגרד.
ניסיתי להתיידד איתו, עם המקום החדש, המועמד הראשון, ועד כה היחיד, להיות המקום הקבוע אליו אסע לכתוב. הסתובבתי בקיבוץ הזעיר, כמעט כולו חדרי אירוח ומבנים מכוערים של המלון, ביניהם – המון מבנים נטושים. בריכה גדולה שסגורה כי הקיץ הכריז על סופו באוגוסט. משעולי הקיבוץ ריקים. פה בחורה בקבלה של המלון. שם, איש אחזקה שיודע לעשות הכל שמעדכן את הבחורה בקבלה אילו חדרים אי אפשר לאכלס עד שיתייבשו התיקונים שביצע בהם. אחריו עוברת החדרנית עם מגבות וסבונים. וחוץ מהם – ריק. נטוש.
בשטח הצר שמול המבנה של חדרי הסוכנות שהפך להיות בית הארחה למתבודדים, מהרהרים, אנשי רוח ומדיטציה, קבעו ספסל פיקניקים, שני ערסלים ומזרקת אבן שמופעלת בכפתור, שם ישבתי רוב הזמן לכתוב. גולת הכותרת של היום היה הטיול של ילדי הגן, צועדים בטור ארוך, ושרים "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו", מברכים לשלום את הסוס מעיסת נייר הצבעונית שעמד מול חדר הצ'אי במתחם הבומבמלי שבו שהיתי, יורדים עד למטה, וחוזרים בחזרה, שוב, בצעדי עוללים ובשירת "לטיול יצאנו".
בלילה הסתובבתי בקיבוץ, לבדי בין השבילים, מנסה להכיר את המקום הזה, להבין משהו בנוגע אליו. אבל כולם היו בבתים פנימה, חוץ מזוג אחד שיצא לטייל, שלוב זרועות. אותו זוג ראיתי גם בליל המחרת. לא בוקעת מוזיקה מהבתים, או קולות של ארוחת ערב. לעתים רחוקות הבהוב של טלויזיה. הרמזים היחידים שנידבו לי שוכני הבתים על עצמם הם כל החפצים שלהם שלא נמצא להם מקום בבתים הקטנים: כלי עבודה ונגרות, אופניים, מכונת כביסה ומייבש.
מהמועדון (או בית העם?) נשמעו צחוקים רמים וכשהתקרבתי גם לא מעט אור זרח ממנו, והצלחתי להבין שהיתה שם הרצאה על צריכת אלכוהול. אז יש כאן צעירים בקיבוץ, כנראה. אי אפשר היה שלא לחשוב על "הביתה", ספרו (המצוין, אומר זאת שוב) של אסף ענברי, על הולדתו הגרנדיוזית של הקיבוץ וקמילתו המדכדכת. מעט מאוד צילמתי שם. מעט מאוד דברים הניעו אותי לצלם שם.
בבוקר, אחרי שחלפתי על פני עוד כמה מבנים נטושים, כשמצאתי את הצרכניה (סליחה. נדמה לי שבמושבים קוראים למכולת צרכניה; בקיבוצים זה כל בו), חלפתי על פניה של צעירה אחת, סתורת שיער ויפה, עטופה בסדין שהפך להיות חצאית ובגופיה. במקום אחר אפשר היה לחשוב שהיא איטלקיה. עוד רמז לחיוניות. ושוב, גן הילדים, יצא לטיול היומי וגם חזר, באותו שיר, באותה עצירה מתודית ליד הסוס מעיסת הנייר.
וזהו. אם לא סופרים את קומנדו הפרסום-צילום שפתאום צץ משום מקום כמו פרודיה מחוכמת על עצמו, ושאל אותי, בין הפכפוך לערסל, אם אני רוצה להצטלם. הם הגיעו לשם, מצלמות וידאו בכיס הג'ינס, כדי לצלם סרטון לאינטרנט שישלב תוכן שיווקי של מוצרים אקולוגיים (בחיי. לא אני כתבתי את הבריף); לא היה שם יותר מזה. בתים ישנים, חלקם ריקים, שבילים, צרכניה או כל בו, כלבים ותנים מייללים, אורנים.
הרגע היה. ואיננו עוד.
