ערימות מונומנטליות / בולטנסקי בגראנד פאלה

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.