על מסעות ויומנים: פרולוג

((אז זה לא בדיוק ככה, כי כתבתי על הטיול שעבר שתי כתבות לפחות, שתיהן גם מצולמות, וגם העליתי לאינסטא כל פך פוטוגני. אבל האלבום, הגדול, והיקר, עם התמונות שלנו, זה שאני מדמיינת את הילדות מדפדפות בו בנוסטלגיה בעוד המון שנים, ושכבר התחלתי להדפיס בשני עותקים – טרם. הורדתי את האפליקציה ובחרתי כבר את התמונות, אבל את העימוד והעריכה האינסופיים – טרם טרם טרם. אחרכך, מחרכך)).

אבל מזה כמה שנים טובות שאנחנו מקפידים כאן בבית על מנהג, שלמרות שהוא סובל מערך חינוכי מוסף, הוא כיפי מאוד ולפרקים גם נפלא, וגם מונע את התמוססות החופשה לתוך קבצי מחשב כבדים ונעלמים.

((הרשו לי רגע אודטה קטן:))

זה מתחיל בפנקס ובעפרונות צבעוניים ולפעמים גם במכחול. יש עפרונות צבעוניים שכשמלחלחים אותם הם הופכים, על גבי הדף, לצבעי מים. המהדרים מביאים גם מקל דבק או סלוטייפ (כן, אני יודעת, את תביאי וואשי).
לכל אחד מאיתנו יש פנקס כזה, וברגעים פנויים, ברגעי הפוגה או מנוחה או ארוחה, אנחנו שולפים אותם ורושמים משהו. דבר מה. רישום נוף, או רישום בצבעי מים של הילדה היפנית שריקדה לעצמה מול הדואומו במילאנו. אפשר לכתוב משהו, מותר להדביק מפית או גלויה שקנינו ביורו.

בסוף הטיול, מישהו מאיתנו, (לא כולנו, ממש לא) גומר עם יומן מסע שמן ועשיר ומוכתם, מלא מזכרות סובייקטיביות מאוד וזכרונות.

אבל. יש אבל.

הפנקס הזה יוצר יותר מדי ציפיות, ולא תמיד אנחנו עומדים בהן. כלומר, בדרך כלל לא. לפעמים אנחנו מגיעים לימים האחרונים של הטיול ומתגייסים להשלים יחד את הימים החסרים כי מישהו מאיתנו, ולא אסגיר מי, יש לו דחף בלתי נשלט להשלים חוסרים ולסמן וי גם במשימות שהוא העניק לעצמו בשביל הכיף. לפעמים אנחנו סוחבים כל הטיול פנקסים נאים אך כבדים, ועפרונות, ולא מוציאים אותם אפילו פעם אחת מהתיק.

באינסטגרם של שאול אמסטרדמסקי למדתי רעיון פי אלף יותר ישים, ועדיין משפחתי, ואפשרי ונהדר: טבלה של כל הטיול, ובה כל ריבוע מייצג יום של הטיול, וכל שנותר, הוא למלא אותו. רק אותו.

כמו טבלת ייאוש, רק ההיפך: טבלת שמחה וזכרונות.

בקישור שהביאה הת'ר סטימלר הול (שאת הגילוי הנאות שלה בסוף חיבבתי והערכתי עד מאוד), יש עוד דרך לעשות את כל זה בקלילות ובלי לחסל את יערות הגשם: יומן אקורדיאון מתקפל וצנוע.

במוג'י יש ביורו שלושים, אם אני זוכרת נכון, פנקסי פספורט, ששוקלים עשרה גרם בערך. גם הם יכולים להיות פספורט של כל טיול.

((ובכלל, זאת תהיה השנה הראשונה שבה ניסע כשכולנו מצוידים בטלפונים. האם עוד נרשום בפנקסים ונשתמש בפקקים של בקבוקי מים כדי ליצור לעצמנו מקווה קטן להרטיב בו את המכחול? ואם אנחנו מתייגים האחד את השני, האם זה לא יומן מסע. תזכורת לעצמי: ‫#‏השאטגיתיומןמסעמשלנו‬)).