קיבוץ על קומות באמצע ניו יורק: צ'לסי הוטל / דנה קסלר

"המלון הזה לא שייך לאמריקה. אין בו שואבי אבק, אין בו חוקים ואין בו בושה".

(ארתור מילר, דייר לשעבר, על הצ'לסי הוטל)

יש מלונות שנמדדים ביפי הלובי שלהם, בנוף הנשקף מחלון הסוויטה, ב-Thread Count של המצעים שעל המיטות, בטריות הקרואסונים ואיכות הקפה בארוחת הבוקר. יש מלונות שנמדדים בלוקיישן המרכזי שלהם וקרבתם לאטרקציות התיירותיות. ויש מלונות שנמדדים בהיסטוריה שלהם. במובנים מסוימים, הצ'לסי הוטל בניו יורק שייך לקטגוריה האחרונה. אבל אנחנו לא מדברים פה על מלון פרה פאלאס המפואר באיסטנבול, שנבנה בשלהי המאה ה-19 כדי לשכן את עשירי אירופה שנסעו באוריינט אקספרס. להפך – ההיסטוריה של הצ'לסי הוטל ידועה בחוסר הידור, באנטי-פאר. ההיסטוריה של הצ'לסי הוטל נכתבה באפר סיגריות ששרפו חורים במזרונים, בזרע רוקנרול שנשפך על הספות ובוויסקי זול שנספג בשטיחים.

הצ'לסי הוטל היה המוקד של תרבות הנגד הבוהמיינית של ניו יורק במשך עשרות שנים. סופרים ומשוררים אלכוהוליסטים, מוזיקאים אלטרנטיבים יותר ופחות, אמנים מדוכאים, דראג קווינז, קומוניסטים, פאנקיסטים, נון-קונפורמיסטים ושחקנים מכל התקופות השתכנו בו. צ'רלס בוקובסקי, טום ווייטס, פאטי סמית, רוברט מייפלתורפ, איגי פופ,  די די ראמון, טנסי ויליאמס, או הנרי, ויליאם בורוז, אלן גינסברג, ג'ק קרואק, פרידה קאלו,  אדית פיאף, מדונה, מילוש פורמן, רוברט קראמב וקלאס אולדנבורג, כולם עברו בין כתליו. אנדי וורהול צילם בצ'לסי הוטל חלק מסרט האנדרגראונד הנסיוני שלו Chelsea Girls. אלבום הסולו הראשון של ניקו, אחרי הוולווט אנדרגראונד, נקרא Chelsea Girl, ושיר הנושא מתוכו מספר על המלון ועל דייריו. בוב דילן כתב בו את "שרה", וארתור סי קלארק ניסח בו את "2001: אודיסיאה בחלל". ג'ניס ג'ופלין ירדה באחד מחדריו ללאונרד כהן, ובחדר אחר ניהלו ג'ק קרואק וגור וידאל לילה סוער.

היו כאלה שעשו בצ'לסי הוטל חיים, ואחרים סיימו בו את שלהם. ב-1953 דילן תומס נפח את נשמתו בצ'לסי אחרי ליל שתייה כבד. 25 שנה מאוחר יותר, אחרי הפירוק של הסקס פיסטולס, שהו סיד וישס וחברתו ננסי ספנג'ן הנרקומנים בצ'לסי. בוקר אחד התעורר סיד ומצא את ננסי מתחת לכיור האמבטיה ללא רוח חיים. היא נדקרה בסכין שהיתה שייכת לו. הוא נעצר בחשד שרצח אותה. הוא לא זכר יותר מדי מהאירוע. כעבור ארבעה חודשים הוא מת ממנת יתר, לפני שהתחיל המשפט נגדו. היא היתה בת 20 במותה, הוא היה בן 21.

הרעיון המקורי מאחורי הצ'לסי היה לבנות קומונה סוציאליסטית. קיבוץ על קומות באמצע ניו יורק. הארכיטקט פיליפ יוברט גדל על תיאוריות "הסוציאליזם האוטופי" של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה. אחרי קריסת הבורסה של 1873 יוברט חשב שהגיע הזמן לעשות ניסוי של "סוציאליזם אוטופי" בניו יורק, כשהרעיון היה שהדיירים יחסכו כסף בכך שיחלקו הוצאות. יוברט בנה את הקו-אופים הראשונים בניו יורק, והפרויקט הכי מצליח שלו היה הצ'לסי הוטל שנפתח ב-1884. מבחינת סגנון בניה, מדובר היה ברטרו לבניה הגותית שהיה פופולרי בתקופה הוויקטוריאנית. 12 קומות הבניין שברו שיאי גובה בניו יורק של התקופה. נאמן לכתביו של פורייה, יוברט שמר דירות לעובדים שבנו את הבניין: לבנאים, לחשמלאים, לשרברבים, ואותם הוא הקיף בסופרים, אמנים, מוזיקאים ושחקנים. הקומה העליונה חולקה ל-15 סטודיואים של אמנים.

הניסוי של יוברט פשט את הרגל ב-1905 והצ'לסי הוסב למלון יוקרה, של 250 חדרים, אליו הגיעו אורחים חשובים כמו מארק טוויין למשל. אחרי מלחמת העולם השנייה המחירים ירדו באופן דרסטי ולמלון החלו להגיע אנשים כמו ג'קסון פולוק, שהקיא על השטיח בחדר שבו פגי גוגנהיים ניסתה לעניין אספנים פרטיים בעבודותיו, ואחותה אמרה שכדאי למסגר את השטיח כי יום אחד הוא יהיה שווה מיליונים.

בחמישים השנה האחרונות בעיקר שתי קבוצות איכלסו את המלון: אמנים ששילמו על שכר הדירה בעבודות האמנות שלהם או גרו בחינם, כשהם מסובסדים על ידי סכומי העתק ששילמו כל מיני ילדי עשירים מתוסבכים ומיליונרים אירופאים אקסצנטרים שנמשכו לאווירה הבוהמיינית של המקום. חוץ מזה גרו במקום זונות וסרסורים וכמובן גם תיירים באו מכל העולם לחזות בפלא.

היו אנשים שגרו בצ'לסי הוטל עשרות שנים, אחרים באו לכמה ימים או שבועות. דייריו הורכבו ממגוון רחב של גילאים ורמות הצלחה – חלקם כוכבים, אחרים מתפלשים בזוהר הקלישאה של האמן הרעב והאנונימי. הצ'לסי תמיד ידע שילוב של אמנים אמיתיים ושל וואנאביז וגרופיז. זה היה מקום של חופש אמנותי וחופש מיני, ששיאו נרשם בשנות ה-60 וה-70, כשבכל העשורים הבאים דורות חדשים של אמנים וכוכבי רוק – אמיתיים או בעיני עצמם – ניסו לשחזר בין כתליו את ימי התהילה המפוקפקים שלו.

מאז 2010 המלון עבר מספר ידיים ונסגר לשיפוצים. כרגע טוענים שהוא ייפתח מחדש ב-2018, אבל את זה אמרו גם בשנה שעברה ובשנה שלפניה.

– דנה קסלר היא עיתונאית, מוזיקאית, מרצה לתרבות פופולרית ומראשי החוג לתולדות המוזיקה