סין סין / ואני מי אני איפה אני

נשמנו לרווחה כשנחתנו בשדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.

1. סין

בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.

הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.

כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. לכל היותר – מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך הרגליים, לפעמים דרך הפה, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.

אבל הפעם החלטתי לוותר על זכות הבחירה, ולתת לעובדה שהוא והמאמר שלו נבחרו להוביל אותנו. אז העוגן הוא שיאמן. ההוא, שמבין בגיאוגרפיה קצת יותר, ציין שבבייג'ין עכשיו קור כלבים, אבל הונג קונג, לעומת זאת, נמצאת שעה ומשהו משיאמן.

הונג קונג, הנה מקום שאני יכולה להתייחס אליו. בנקאים בריטיים בחליפות ואסיאתיות יפהפיות. מגדלים, קדחת עירונית, מסעדות יוקרה והתווית: 'מיובא מהונג קונג' בחלק מחנויות הבגדים שבין קולביהן אני אוהבת לעלעל.

אבל סין. מה לי ולה.

כרגיל, תכננתי ללמוד קצת על סין לפני הנסיעה. כרגיל, לא הספקתי. כרגיל, זכרונות מספרים שקראתי, סרטים שראיתי, דימויים שספגתי מפה ומשם, מעט סינים שפגשתי בימי חיי, שימשו בערבוביה כמצע למסע.

ובסופו של דבר, אחרי שלושה ימים מרתקים בהונג קונג, טיסה קצרה ודי איומה, נחתנו בסין. כלומר בשיאמן.

הדבר הראשון שהבחנתי בו עם הנחיתה בסין, הוא המסך הדק שהפריד ביני ובינה. ראשית, היה הערפל הזה, שאפף אותה כל משך שהותנו בה וטשטש את צבעיה. שנית, לא שמעתי באוזן אחת, תודה לטייס שהביא אותנו בנחיתה טרנס אטלנטית ללא כל צורך נראה לעין. שלישית, לא מרק הוונטון מינוס כופתאות השרימפס ששתיתי בשדה התעופה של הונג קונג, ולא התרופות שלקחתי הצליחו לחסל את השפעת שתקפה אותי במלוא עוזה בלילה שבין הונג קונג לשיאמן.

אבל רושם ראשוני הוא לא תמיד מדוייק. ככל שהלכו הימים ונקפו, ככל שההנתי והסתובבתי יותר בשיאמן, התברר שטעיתי. זה לא היה מסך דק, שהפריד ביני ובין סין, זה גם לא היה מסך הברזל. זאת היתה החומה הסינית.

בדמיוני ראיתי את מה שויקיפדיה סיפרה לי על שיאמן: עיר נקיה ונאה, אולי לא תוססת כמו ערים אחרות, אבל נוחה ובטוחה, אחת הערים הכי נעימות למחיה בסין. נשמע לי כמו התחלה טובה, של המפגש ביני ובין סין. הנחתי שעמיתיו המקומיים של החוקר שאיתי יספרו לנו איפה כדאי להסתובב, שנאכל אוכל סיני מ-ע-ו-ל-ה (בחיי שגם ברגעים אלה אני נעשית רעבה רק מלהיזכר באוכלים הטעימים שחשבתי שנאכל בסין. וכל מה שיש בתיק זאת חבילה של אוראו קוקיז).

עזבו את דמיוני. מצאתי – אין כמו האינטרנט – את ליטל והילה, שתי ישראליות שחיו בשיאמן עצמה, שהיו מסבירות פנים כדי לכתוב לי רשימה שלמה של המלצות על שיאמן. כמו שאמרו, אי קטן, שלושה ימים מספיקים כדי להכיר את כולו.

ביום הראשון לקחתי מונית לרחוב הראשי, ז'ונג שאן לו (לו זה רחוב, עכשיו אני יודעת). אחת המתנדבות בכנס ציירה לי על פתק את שם הרחוב, בזה הייתי יכולה לבהות שעות, באופן שבו הן מציירות את שמות הרחובות. ומוכרחים להודות שגם כיף שהמוניות כל כך זולות. באמת, מאז סיני לא טיילתי במקום שבו לא הרגשתי את יוקר המחייה נושף בי בכל כוס קפה. או תה ירוק (המשקה שמאפיין את שיאמן. טעים כמו כל תה ירוק. כלומר בכלל לא).

אבל כשהגעתי לרחוב המרכזי של שיאמן, לא היה לי נעים, ואני לא מתכוונת בשפת ילדי הגן. הוא היה סואן, ודי מלוכלך, כך נראה לי ממבט ראשון, ובעיקר, כולם נעצו בי מבטים. יישרתי את הגב, החלטתי לטעום מה שיש כאן ברחוב. הדוכן הראשון מכר פירות מקורמלים על שיפודים. קניתי שיפוד של תותים בורקים והמוכר עטף אותו בנייר דקיק ושקפקף. זה נראה טעים והריח טוב, אבל בשום אופן לא הצלחתי לקלף את הנייר הזה, שנדבק לתותים. כשניסיתי להבין כמה לשלם לו (8 יואן, 4 שקלים) נצמדו אליי שלוש נערות, שתקעו את ראשיהן ליד זה שלי (בואו נודה בזה, קצת מתחתיו. אני גבוהה מהם), וכשהסבתי מבט אליהן ברחו ממני בצחקוקים.

אי אפשר לומר שלא היה מעניין ברחוב הראשי של שיאמן. גיליתי שסינים אוכלים כל הזמן ברחוב, לא רק תותים על מקל, הכל על מקל, מדיונונים ועד טופו צלוי ומתובל, וקערת מרק על הספסלים בצדי הרחוב; שהם שומרים על משמעת מים ותמיד מחזיקים כוס גדולה של שתיה (אחר כך, בשדה התעופה של שיאמן, ראיתי שבמקום מתקני מים קרים מוצבים שם מיחמים לטובת ציבור שותי התה). וראיתי שהם כולם, סלחו לי, נראים כמו פועלים סיניים. לבושים בשעטנז בלתי סביר של צבעים והדפסים, ובעיקר שהכל שם, נו, מיוצר בסין. הבגדים, התיקים, הנעליים, המזכרות שמוכרים בדוכנים, הכל עשוי מחומרים שמחקים בזול חומרים אחרים.

בסופו של דבר, הנה אני מודה, ישבתי בפיצה האט, בפינת אחד הרחובות שחוצים את הרחוב הראשי. אני יושבת בבתי קפה לבדי וגם במסעדות, ועשיתי את זה לא מעט גם בעולם. אבל לא הצלחתי למצוא שום מקום שלא נראה לי כמו חמארה סינית. ופשוט פחדתי, פחדתי מקלקול קיבה, פחדתי לדמיין איך עושים את דרכם לאוכל שלי כל הדיונונים המיובשים שראיתי בשוק עוד בהונג קונג ובשיאמן נמכרים כמוצר יוקרה בשקיות ממותגות. ואחרי שרואים את כל הגיגיות עם דגים חיים, צדפות ורכיכות, וסרטנים קשורים רגליים, שרימפסים ומולים ותמנונים ומה לא, חששתי טיפונת לגורלי, באותו אופן שבו חששתי לגורלו של כלב פודל תועה מסורק היטב שנכנס לא מלווה בבעליו לסמטה שבה היו כמה מסעדות שריח מצוין ומטריד עלה מהן. בסך הכל, אם הם אוכלים את כל זה, למה שיבחלו בבשרי הלבנבן. אני יודעת, זאת הפנטזיה הקטסטרופלית של כל קולוניאליסט. אבל היה עוד דבר במפגש עם הסינים שלא היה באף מקום אחר: הרגשתי שהם לא רואים אותנו בכלל. שלא נוצר קשר עין, לא מוחלפים חיוכים. החומה הסינית הזאת. למרות שלמדתי קצת ני-האו ושיה-שיה, ואפילו את השי"ן הסמ"כית הספציפית שלהם. לא רואים אותי, לא רואה אותם. לא אומרת את זה כעונש, כעובדה. חרשתי את הרחוב לאורכו וקצת לרוחב סמטאותיו, וכשחזרתי לנקודת ההתחלה ותפסתי מונית והנהגת הצליחה להבין לאן להסיע אותי, חזרה לקמפוס האוניברסיטאי הנקי והיפה שבו השתכנו. נשמתי לרווחה.

שיאמן היא לא סין, יאמרו הסינולוגים או הסינופילים. ובוודאי שאי אפשר לשפוט מקום על סמך שלושה ימים בו.

"שילמתי בעבור הכרטיס שלי כפי שיכולתי, במטבעות של כסף קטן, בלי להתעלף. כשהגעתי לפתח האולם גיליתי שהוא מואר. היה מוקדם מדי, ההקרנה עדיין לא התחילה. בירכתי האולם היו כבר שלוש שורות של צרפתים. ב"קדמיות" כנופיה של פרחחים שורקים וצוחקים. היה עלי לחצות את כל אולם הקולנוע תחת מבטי היושבים. לבד. מכיוון שהסדרנים לא נהגו ללוות את לקוחות ה"קדמיות" למקומותיהם. אף לא לבן אחד ויחיד ב"קדמיות".

לא נסוגותי. חציתי. חציית האולם הזה התבצעה על ידי דמותי בדממה עמוקה, שהשתררה בעקבות הכניסה של דמותי. אני זוכרת שלא זכרתי עוד כיצד הולכים. האנושות כולה הביטה בי. הייתי לבנה ללא עוררין. … הייתי קשורה קשר עמוק לתחושת הבושה. הייתי הבושה המהלכת. הייתי פשוט מגוחכת". (מרגריט דיראס מספרת על חייה כנערה בוייטנאם. מתוך "מחברות המלחמה", עמ' 83. תרגום: חגית בת עדה, הוצאת "כתר").

בלי לדבר את שפת המקום, בלי תיווך של אחד שיודע, בלי לשהות במקום שבוע או חודש או שנה, מה ההבדל בין סין של המוצרים, של הספרים, של הסרטים, של הפועלים הסינים שברחובות, של החוויות של כל מכריי שטיילו בסין, לבין סין שבחוויה האישית בגוף ראשון?

בכמה סרטים ראיתי את חוויית האישה המערבית בשוק האקזוטי הזר, המרתק והמאיים? "קזבלנקה" – בוודאי, אפילו ב"לאכול להתפלל לאהוב" שראינו במטוס פעמיים, פעם בדרך להונג קונג ופעם בדרך לתל אביב, נדמה לי שהיתה סצנה כזאת, או שהיתה צריכה להיות. אין סרט מסע, בטח נשי, שנעדרת ממנו הסצנה הזאת. אם אפשר גם להוסיף בו, בשוק, מרדף, מה טוב.

הילה וליטל הזהירו שלוקח זמן להתרגל לאוכל הסיני האמיתי, ואכן, לא אכלנו אוכל סיני מעולה בסין. אכלנו במסעדת הסגל באוניברסיטה, כן, גם שם היו דגים באקווריומים וכל הסיפור, ומלצריות במדים שעליהן רק תגים עם המספרים הסידוריים שלהן. אבל למסעדות ממש היה מעט מרתיע להיכנס, איך נוכל להזמין, איך נוכל להבין, איך נצא משם בלי שקיבתנו תתהפך עלינו.

אבל ביום האחרון היינו בגולנאג-יו, אי קטן ומתוק מאוד, חמש דקות במעבורת מחופי שיאמן, ובערב, מכיוון שכבר מיצינו את כל מה שלעיר הזאת היה להציע, לפחות את כל מה שמצאנו שהיה לה להציע, חזרנו לז'ונג שאן לו, הפעם בערב, הפעם יחד.

שוב קניתי את התותים על מקל, כי התברר לי שהדף שבו עוטפים את התותים עשוי כנראה מאורז ואוכלים אותו, וזה רעיון די גאוני כשחושבים על זה, לעטוף דברים דביקים בנייר שקוף ואכיל, והתותים היו עסיסיים ומתוקים. יחד, באומץ, נכנסנו למקום ששמתי עליו עין עוד יום קודם, שמתהדר במרק בוטנים שלו, ובאמצעות טכנולוגיה עילית הצלחנו לקנות אוכל: צילמתי את מה שרצינו לטעום, ובקופה, הראיתי את הצילומים וקיבלתי קופונים בהתאם. הבאו היה טעים לאללה, הבורקס פחות. במפתיע גילינו רחוב של בגדים מגניבים ועיצוב יותר יפני מסיני, באחת מהן ויתרתי (ביג מיסטייק, היוג') על תיק נהדר בפחות ממאתיים יואן, אבל קניתי לי מסגרת עץ למשקפיים, שכמוה לא ראיתי עדיין בשום מקום, באותו מחיר בדיוק. בערב, החמארות היו שמחות וצפופות ומעושנות, אבל עדיין לא העזנו לאכול בהן. ובבוקר, כשקמנו לצלצול השעון, כדי להספיק לבקר בנאן פו טו, המנזר הבודהיסטי היפה הצמוד לאוניברסיטה, סיכמנו שטוב שככה נסענו לאן שהרוח נשאה אותנו.

* הפוסט מוקדש להורים שלנו, שלולא שמרו כל כך יפה על הילדות שלנו, לא היינו מגיעים עד הלום.