בשנת 2003 עבדתי כמוכרת בדוכן של "כתר" בשבוע הספר.
למרות שכבר הייתי קשישה בהרבה, הצהרתי שאני בת עשרים ואחת בלבד, גילם הממוצע של המוכרים באותו קיץ. בכל יום בארבע התייצבתי אתם תחת שמש חמה, בחולצה תכולה וסינטטית עם הדפס עניבה, כדי להכין את הדוכן לקראת הקונים, ועזבתי בסיום היום, בלילה. עד מהרה אנשי ההוצאה גילו שאכן קראתי את הספרים שעליהם אני ממליצה, ואת ההשפעה הישירה של עובדה זאת על המכירות, ומיד קודמתי לשני הדוכנים הנחשבים: הספרות המתורגמת והדוכן של עמוס עוז. כמו במפלס נפרד, היו מסודרים עשרות מספריו של עמוס עוז, אך במיוחד בלט שם ספרו החדש, ובערימות: "סיפור על אהבה וחושך".
פשוט לא סבלתי את הספר!
ולא שקראתי מילה מתוכו, אז.
אלא שהספר מנה 593 עמודים, בכריכה קשה, ואנשים עמדו בהמוניהם כדי לקנות אותו. מה שאומר שבימים האלה בעיקר סחבתי, והרבה, ארגזים עם אינסוף עותקים מהספר הכי כבד של הוצאת "כתר". אפילו הקונים היו משאירים אצלי את השקיות עם "סיפור על אהבה וחושך" למשמורת, כדי לאסוף את הכבודה (הכבדה) בסיום השופינג.
ככל שהתרבו הארגזים והמלאי סירב לאזול, בעיני רוחי היה זה עמוס עוז עצמו שפקד עלי להתכופף על ארבע, לסחוב, להרים את הספרים הכבדים, להניח אותם על המדף בצורת מניפה חגיגית, להמליץ, למכור, וחוזר חלילה. כך שכשיום אחד התבשרתי: "עמוס עוז מגיע לחתום, ואת תעמדי איתו כל הערב!", הייתי המומה.
בעיקר בגלל העובדה שמלבד הספר "מיכאל שלי", לא קראתי אף ספר שלו. מיד לקחתי הביתה את הספר הכי מהיר לקריאה שלו: "ארצות התן", ספר סיפורים נהדר. קראתי אותם בשקיקה. היו לי המון שאלות לשאול, אבל כשעמוס הגיע, מרוב יראת כבוד, לא הצלחתי להוציא מילה. הוא לא היה עמוס. הוא היה עמוס עוז.
עמוס עוז היה סופר חרוץ בשבוע הספר ההוא.
סופר אדיב ונדיב לקוראיו, שהדגים לכל אחד מעולי הרגל, קוראיו, עד כמה קשר בין סופר לקורא הוא ברית מתמשכת. הקשבתי לכל תשובותיו, התבוננתי בסבלנות שבה הקדיש את ספריו לכל הקונים, עד האחרון שבהם, ובעיקר נגעה ללבי העובדה שהוא לא העיר לי כשהשתמשתי בספרים שלו כמשענת מושלמת למרפקיי. בערב האחרון, כשהוא לחץ את ידי לשלום וחתם לי על הספר "ארצות התן" (שהוא באמת ספר סיפורים מקסים ביותר שכתב ב-1965), גיליתי לו סוד: "בשנה הבאה אני אהיה בהוצאה של ספריית הפועלים – הקיבוץ המאוחד".
"למה," הוא לחש, "התנאים בכתר לא משהו?"
גיליתי לו שיהיה לי ספר. משלי. ספר סיפורים שעליו אני עומלת זמן רב, ושזכיתי לעורך נתן שחם. הוא כמובן חשב שזה הישג מדהים יחסית לגילי הצעיר. גיליתי לו שאני לא כל כך צעירה. שאני כאן, בדוכן, פשוט משום שחשבתי שאם אתה כותב ספרים, זה אך טבעי שתתפרנס מדבר מה שקשור בספרים. גם אז זה לא נשמע מי יודע מה משכנע.
"תשלחי לי את הספר שלך כשהוא ייצא?" הוא שאל.
"מבטיחה", הבטחתי.
שבוע הספר נגמר. אספתי את שכרי, חזרתי צרובת שמש ותשושה, לדירת החדר שלי.
כעבור שנה באמת עמדתי בדוכן של שבוע הספר, בצד החותם.
הביקורות היו נהדרות. ויחסית לספר ביכורים, לא יכולתי לצפות למכירות יפות יותר (משום מה, תעשיית הספרים משתמשת בתואר "יפה" למכירות). כנראה שזו הסיבה שחשתי עצמי מעט עמוס עוז כשהגעתי לדוכן בשבוע הספר ההוא, בספריית פועלים-הקיבוץ המאוחד.
קצת ציפיתי למחיאות כפיים. לתור קטן לחתימה על ספרי. משהו.
אבל אף אחד לא חיכה לי, אפילו אנשי ההוצאה לא זכרו שאמרתי שאבוא.
עמדתי מבויישת ובודדה במשך שלוש שעות. בערב ההוא מכרתי ספר אחד בלבד, גם הוא לאישה מבוגרת שנאלצה לקנות את הספר אחרי שהבינה שאני, העומדת לפניה, היא ה-סופרת. לא נעים. ספר אחד נמכר, אחד ויחיד בחתימתי הרועדת.
יהודית קציר הניחה עלי כף יד אימהית, "לא נורא מותק. אני מכרתי רק שלושה".
על סף דמעות, נזכרתי בערב ההוא לפני שנה. כמה שנאתי להיות מוכרנית, כמה סבלתי מספרי עמוס עוז הכבדים, כמה חיי הסופר נראו זוהרים בעיני המוכרת המיוזעת בחולצה המשמינה עם הדפס העניבה. וכמה התגעגעתי לכל לזה עכשיו, לבושה בשמלה חגיגית מדי, עדיין מיוזעת, מחכה לקוראים האלמונים שלא באים. ואז גם נזכרתי בספר ששלחתי לו, לעמוס עוז, באומץ רב, ומעולם לא קיבלתי תשובה. למה הוא הציע שאשלח לו את הספר? ומדוע עשיתי את זה לעצמי? למה ציפיתי? שהוא יהיה עמוס? והלא הוא עמוס עוז?
הימים חלפו. המשכתי לכתוב בלילות בלי לדעת למה ולמי. המשכתי לעבוד בימים. מצאתי לי חבר, עזבתי את הדירה שלי ואת נווה צדק, עברנו לגור ביחד, כעבור שנתיים נישאנו. החיים נראו כמו שגרה אפשרית. עד שיום אחד קיבלתי מכתב עם חוב עצום לביטוח לאומי.
בשיחת הבהרה עם הרשות, מסתבר שפג תוקף העברת הדואר האוטומטית שביצעתי, וכל ההתראות על החוב הגיעו לדירה הקודמת שלי בנווה צדק. כשהגעתי לשם, הדיירת בדירה הקודמת שלי באמת הגישה לי חבילת דואר כבדה ומסודרת. היא קיוותה שמתישהו אשים לב שהחשבונות לא מגיעים אלי ואצור איתה קשר.
ישבתי לבדי על המדרכה מחוץ לדירתי הקטנה לשעבר, עם ערימה של מכתבים וחובות למע"מ, ביטוח לאומי, קנסות, ריביות, ובכיתי. מהמחשבה על האופן הלא אחראי שניהלתי את חיי, שהוביל לתסבוכת כלכלית מבישה שמסגירה עבר אפל ועתיד מפוקפק. איך אביא ילדים כך? איזו מן עצמאות כלכלית זו, כאשה בעלת חובות? איך יכולתי לבחור במקצוע כזה לחיים? סיפורים? כתיבה? ספרים? מה יהיה?
דפדפתי חבולה בחובותיי. לפתע נתקלתי במעטפה הזו:
ולמרות שאפשר לפספס, הנה כתובת השולח:
לא אסגיר את כל תוכן המכתב, שקראתי באיחור של שנתיים. הוא התחיל כך:
לא הצלחתי לקרוא את כל המכתב ברצף בפעם הראשונה, וגם לא בפעמים הראשונות. המילים התערפלו בתוך עיני, שגם כך היו מוצפות. לבסוף הצלחתי לקרוא (ואף לדעת בעל פה) את כל המכתב הארוך, בכתב יד צפוף, שסקר כמעט את כל הסיפורים בספר, באופן מעמיק וברוב תשומת לב. אצטט כאן רק משפט אחד שעמוס, ידידי, מכותבי, רעי, כתב, משום שבפשטות, בדיוק עשור מאוחר יותר – אני יודעת שהוא שינה את חיי.
המשפט: "בעין אכזרית ובלב חומל" שינה את חיי ככותבת, ולא רק משום המחמאה האדירה שבו, הכמעט בלתי נתפסת לכותבת צעירה (ובכלל). והיום כבר לא משנה לי בכלל אם עמוס המציא את המשפט לכבודי, או לא.
העין האכזרית והלב החומל הם עוגנים שנצרבו בתודעה שלי, הם מנגנון הביקורת העצמית שלי. העין האכזרית שגורמת לי להתבונן ולראות את חולשותיה של ההתנהגות האנושית, את כיעורה, לכתוב עליה (ולקרוא עליה). והלב החומל – התנאי האחד והיחיד להשתקע בכתיבת סיפור: לאהוב את מושאי הכתיבה שלך, לאהוב על אמת – במיוחד את הרעים. על חוליים, צלקותיהם, על טירופם, על התנהגותם המכאיבה, הלא תמיד נעימה לכתיבה.
*
השבוע אלך שוב לבקר בשבוע הספר. אפגוש שם סופרים, מוכרים וקוראים.
שניים מתוך חמישה הספרים שכתבתי מונים כ-500 עמודים.
כמו בכל שנה, אתכופף אני על ברכיי, ואסדר אותם על המדף בעצמי.
– דקלה קידר היא סופרת, תסריטאית ועורכת. בין ספריה: "הגברת העירומה", "שלומצי כותבת יומן", "משהו פשוט מסובך" , וספרי הילדים "אמא נשארת בגן" ו"התנין העצוב והזבוב". השנה יראה אור הרומן "קריאה הנשמעת למרחקים" בהוצאת "כנרת".
0
לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":
"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דבר, נעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוג, אורית גידלי על דוד גרוסמן, הצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץ, יערה שחורי על מרגרט אטווד, עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד, איריס אליה כהן על טוני מוריסון, ענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.
ורד מוסנזון
6 יונ 2013מרגש. עמוס היה מורה שלי, לפילוסופיה, בי"א-י"ב, ופשוט הערצתי אותו והייתי מאוהבת בו בו זמנית והיינו גם סוג של חברים, יושבים, מדברים. זאת היתה כתה שהתחילה עם 20 תלמידים וסיימה עם 3..כשיצא הספר הראשון שלי, "דברים שצרכים לעבור" שלחתי לו עותק. במכתב שקבלתי ממנו היו רק שתי מילים (או לפחות זה מה שאני זוכרת) "מוקדם מדי".
מילים חשובות. פשוט איש מדהים. איזה כיף לך שקבלת ממנו (באיחור של שנתיים) מכתב.
דניאלה דורון
6 יונ 2013איזה טקסט מקסים. אני מרגישה שעברתי איתך את כל הדרך… עכשיו אבוא ותחתמי לי על הספר שלך.
ליאת זנד
7 יונ 2013יש דברים שמגיעים באיחור ובעצם בזמנם המדויק.
קסם
ליאת זנד
7 יונ 2013יש דברים שמגיעים באיחור ובעצם בזמנם המדויק
קסם
טלי
7 יונ 2013להתעורר ב1:00 לפנות בוקר מטלפון טועה. לקרוא את הטכסט הזה.
לבכות מנדיבות הפתע שבו .
מאיר גולדברג
7 יונ 2013וואו. נוגע ומרגש.
תמר עמיר
7 יונ 2013מרגש ביותר, אני נוצרת בליבי המון רגעים של אושר ברגעי הקריאה של ספרייך. תמיד מחכה לעוד, זה גורמה מבחינתי.
אסתי
7 יונ 2013בעין אכזרית ובלב חומל – כל התורה בארבע מילים, וכל כך מדוייקות.
ובאמת כל הטקסט המרגש והיפה כל כך הזה יוצא משם.
דקלה, אני לא יודעת אם עמוס (בשבילנו עמוס עוז) חיבר את הפתגם הזה במיוחד בשבילך אבל זו ההגדרה המדוייקת ביותר למלאכת הכתיבה שלך.
מקסים.
רבקה בלוך
7 יונ 2013מרגש,על זה נאמר מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
רבקה.
ורדית
7 יונ 2013מקסים ומרגש
לי עברון-ועקנין
7 יונ 2013וואו. סיפור מרגש בפני עצמו ומסופר נפלא. והפרויקט/ הכותרת – רעיון נדיב ובטח יהיה (והינו) עשיר בתגליות.
עדנה
7 יונ 2013וואו, נפלא כל כך! איזה מפגש מענג
ח ל י
7 יונ 2013הדבר הנפלא בכל סיפורך/סיפורכם הוא איך משפט שאומר או כותב מישהו יכול לשנות את חייך בצורה אמיתית וממשית, אם התכוון ואם לא.
נ.ב. הספר ההוא "מכתבים למשורר צעיר" הוא הספר, והמשפטים, והרגע שאני זוכרת ששינו את חיי 🙂
שולי גלעד
8 יונ 2013דקלה יקירה
את מרגשת אותנו כל פעם מחדש. כתיבתך נפלאה, וניכנסת ללב
מחבקים שולי ושאולי
פניה ע.
9 יונ 2013איזה יופי.
ברשותך, דקלה, אראה את הפוסט הזה לנדון עצמו.
כבר היכרתי את הבלוג המלבב שלך, אבל היום הגעתי לכאן בזכות ציוץ של גפי אמיר. והתרגשתי.
תודה,
פניה
דקלה
10 יונ 2013כשכנרת ביקשה ממני לכתוב את הסיפור לפרויקט – שמחתי מאוד. שמחתי להיזכר בו, להתבונן בו ממרחק הזמן, וגם לכתוב אותו. אבל כשהוא הופיע בחשיכת ליל חמישי, שחור על גבי לבן (טוב, ב'פריזאית' יש צבעים יפים יותר כמובן), התעוררה בי חרדה מסוימת, שמא הרגע הזה חושפני מדי, פרטי מדי. אז רציתי להגיד תודה לכולכם, במיילים, בסמסים, בפייסבוק, ובחיים עצמם (מסתבר שיש דבר כזה) שהשקטתם את אי-השקט שלי, ושקיבלתם אותי כל כך יפה.
ורד – כל מי שדיבר אתי, דיבר גם על מה שכתבת – על הכנות המקפיאה שלך ושלו. אז תודה לך. מוקדם מדי הן אכן מילים חשובות או אולי שאלה חשובה, לכל כותב. לא רק בכתיבה מתחילה, אלא אולי (ובמיוחד) בשיאה.
דניאלה – תודה רבה 🙂
ליאת – נכון! אם כי, גיליתי במהלך שנות חיי שלבשורות טובות ומכתבים נפלאים אין זמן מתאים. הם תמיד באים בזמן, לא?
טלי – קראתי את התגובה שלך אי שם באחת ההתעוררויות בעצמי באמצע הלילה ודמעתי גם אני. אז תודה רבה.
רבקה, ורדית ועדנה, שולי ושאולי – תודה!
וחלי – בהחלט. ואני מודה שכשמישהו רוצה להדגים לי משהו בתוך שיחה, ומתחיל משפט כך: "פעם מישהו אמר לי ש…" אני נדרכת באופן מיוחד. זה די מדהים אילו משפטים נחרטים לנו בראש. ולאו דווקא כאלה שהיית מגדיר כמשמעותיים במיוחד.
לי – תודה רבה. תגליות זו מילה חשובה. כי למרות שכבר סיפרתי כמה פעמים את הסיפור הזה, רק כשכתבתי אותו, גיליתי על מה הוא. על מה הוא באמת.
ופניה – לבי החסיר פעימה. תודה.
ריקי כהן
10 יונ 2013נפלא, מעורר רגש חזק מאוד.
אורלי
10 יונ 2013וואו- כעת גם את נצרבת בתודעתי-אורלי
עטרה
10 יונ 2013דקלונת, זה מקסים! שיתפתי. כן ירבו ספרייך המצוינים וסיפורים מחממי לב כאלה (ומה עם אייבי ובין שמחכות לך בציפורניים כסוסות?)
עדי
10 יונ 2013אוי, זה פשוט סיפור מקסים.
דקלה
11 יונ 2013נשמטו לי כמה דברי תודה נרגשים:
מאיר- תודה רבה!
תמר – מקווה שיהיו לנו עוד ספרים טעימים לאכול יחד 🙂
אסתי – מחמאה ענקית, תודה. ואכן, המשפט הקצר והמדויק כל כך – מאפשר איזו התבוננות חדשה, איזה סדר חדש בכתיבה וגם בקריאה. ובכלל.
אורלי – תודה רבה. זה מרגש.
עדי – גם לך!
וגם לריקי כמובן.
ועטרה – זה הכי הרפתקת אייבי ובין, תודי 🙂
ליהיא לפיד
14 יונ 2013קסם אחת. כמה מרגש. כמה יפה היא נדיבות הלב. תודה על השיעור. חיבוק.
ורד גלבוע
24 יונ 2013דקלה יקרה.
כמה מרגש לקרוא סיפור קצר מהחיים…כמה מרתקים ומורכבים חייו של אמן..כמה תסכול ותשוקה.רצון עז להכרה ולאנונימיות בו בזמן.משפט אחד מפרגן יכול לשנות את התחושה הפנימית הכל כך מעורפלת.כפי שגדול הסופרים והמחזאים צכוב כתב בפיה של נינה בשחף, דע לשאת את צלבך והאמן….
בהצלחה גדולה ובאהבה
ג׳ודי
22 דצמ 2015דקלה יקרה לא קראתי את ספריך ועכשיו לאחר שהתוודעתי לכתיבתך אחפש אותם
מסתבר שגם לאחר שנתיים לא פג תוקפן של מילים נכוחות והבנה עמוקה ונראה שקיבלת מסר בזמן
שהתאים לך ביותר !