השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.
לא האמנתי שאגיע לרגע, אבל כרגע לא מתחשקות לי יותר ארוחות מצוייצות, לא רוצה יותר רטבים מוקצפים ועננות הדרים, קוביות זעירות וזהות בגודלן של ירקות חתוכים, ואין לי צורך, לעת עתה, בשילובי הלמון גראס, קארי ירוק, דבש הדרים, סויה וג'ינג'ר ויין פורט או מה שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה להתרפק על ההסתפקות.
אני מוכרחה ללמוד משהו מהעם שבקרבו אני חיה. למשל לומר לא. "לא" כמו ב"לא, תודה". "לא" כמו ב"לא תודה, כבר אכלתי בננה בבית", משפט ששמעתי בוקר אחד מחברה שקפצה לבקר, והגשתי לה יחד עם התה, קווין אמאן שעדיין היה חמים מהאפייה וההשחמה שלו בתנור המאפיה המעולה שבכיכר הסמוכה. קווין אמאן, תבינו, הוא מאפה שמקורו בברטאן, שכמויות הסוכר והחמאה הפליליות שבו מקרמלות את בצק העלים ככה שאין כל אפשרות להתנגד להם. אז זהו, מתברר שאפשר. כל מה שצריך הוא חינוך ראוי, כלומר צרפתי.
במסגרת ההכפשות הפראיות שלהן זוכה המדינה המארחת שלנו, והניסיון לטעון שצרפת היא לא המקום הנפלא שאתם חושבים, עכשיו גם מיתוס הנשים-הצרפתיות-לא-משמינות נמצא תחת מתקפה. אלא שההשמצה הנוכחית מגובה במחקר שנערך בקרב עשרים וחמישה אלף משתתפים.
מדי שלוש שנים סוקרים בצרפת את מצב ההשמנה, והתמונות קשות, גם אם צבעוניות. הגרפים בדו"ח המחקר יפים כל כך, שלו הייתי מיסוני הייתי הופכת אותם למעיל גשם (אבל הייתי מקפידה שהעמודות ירוצו רק לאורך, כדי שיהיו מרזות). אבל הנתונים מחרידים. בשתים עשרה השנים האחרונות הוכפל כמעט שיעור השמנים באוכלוסיה, הצרפתיה הממוצעת עלתה בשלושה קילו ומתניה התעבו בכמעט חמישה סנטימטרים.
כיום, טוענים הממצאים, 14.5 מהצרפתים הם שמנים מאוד, וכמעט 32 אחוזים נוספים סובלים מעודף משקל. מדו"ח המחקר, שערכה האפידמיולוגית ד"ר מארי אלין שארל ומימנה חברת התרופות רוש, עולה שהחקלאים, הפועלים והפנסיונרים סובלים מההשמנה החריפה ביותר. העניים, כנהוג בעולם המערבי, השמינו יותר מכולם, בעוד בעלי המקצועות החופשיים משמינים במתינות יחסית ואילו העשירים ממש הצליחו לא רק לעצור את הגידול בהשמנה, אלא אפילו לרזות.
הכי משמין לגור בעיר קטנה, שיש בה עד עשרים אלף תושבים, ולמרות שהטבעת שמקיפה את פריז מסמנת את האזור המשמין ביותר במדינה, הפריזאים עצמם השמינו פחות משאר עמיתיהם למדינה, ואפילו בינינו, מתברר, יש 13 אחוז שהם שמנים ממש.
אבל אף גרף לא מודה בהשערתי הבלתי תקינה-פוליטית: הסיבה לתוצאות המחקר המפחידות, הן הדגימה הסטטיסטית, שמתעקשת שהנשאלים ייצגו את כל חלקי האוכלוסיה. וכך, בעוד הכותרות שמחות לאידן של הצרפתיות המשמינות, נדמה לי שאלה אנחנו, הזרים, שדופקים להן את הסטטיסטיקה.
האפריקאיות מגדלות ישבן לתפארת, שהוא בטח לא רק תורשתי, אלא גם חיוני כשהן משעינות עליו ילד בן שנתיים שאותו הן כורכות על גבן במטפחת בד דקה צבעונית ומודפסת. האמריקאים כאן ממילא משוכנעים שהם מתו והגיעו לגן עדן ולכן הם יכולים לחוקי הביולוגיה (ולא, הם לא). והישראליות? מכירה לפחות אחת, שגם אם תשנן כל חייה "לא תודה, אכלתי בננה", או "טעמתי קרואסון אחד, טעמתי את כולם", לא יחצו מילות האיפוק וההגיון האלה את סף פיה.
אל"ף, מפני שמדובר בשקר כלשהו. הקרואסונים שונים זה מזה, אני עדיין מחפשת את הטוב מכולם. בי"ת, בגלל שברגע שטעמת אחד טוב ממש, אי אפשר שלא לחשוב שחיים טובים הם כאלה שנפתחים מדי בוקר בחמש מאות הקלוריות האלה, הפריכות, העשויות מעלעלים דקיקים זהובים, עם השיזפון החמאתי שלהן, והקולות שהן משמיעות במהלך המעבר המהיר מדי שלהן מהדלפק במאפיה היישר לאזור המתניים. גימ"ל, בגלל הידיעה שיום אחד אאלץ להסתפק ברוגלעך.
גם הצרפתים מאמינים בקרואסון. אוכל, כידוע, הוא עניין מרכזי בחיים כאן, וברחובות רואים אנשים שהולכים בנחת יחסי עם עגלות שוק, גברים ממהרים בחליפות כשתחת זרועותיהם בגטים עטופים בנייר, ונשים הנוהרות לבית הספר לאסוף את ילדיהם עם קרואסונים טריים של שוקולד.
אבל בואו לא ניתן לשפע הפחמימות המתהלכות ברחובות להטעות אותנו. אם נייקי הצליחה לתפוס את הרוח האמריקאית כשהציעה לנו פשוט לעשות את זה, הצרפתים מצידם דוגלים ב"פשוט לא". האומה הזאת מתגרה בעצמה ללא הרף, מייצרת עוד ועוד אוכל טעים, פותחת שווקים חדשים, מגדלת ירקות, גבינות וחזרזירים יוצאי דופן באיכותם, מציעה עוד ועוד מסעדות מעולות ומפתחת טכניקות בישול קפדניות וחדשניות. ובמקביל היא מסתגרת בין גדרות, חוקים וכללים, מתגאה בעמידתה המבוצרת בפיתויים שהציגה בפני עצמה.
והם פשוט אומרים לא: לא מתחילים לאכול לפני שכולם מתיישבים לשולחן, לא מסכימים לקבל תוספת, לא אוכלים בין הארוחות, לעולם לא אוכלים ברחוב ובטח שלא בעמידה. ואם אתה לא יכול לעמוד בזה, צא לעשן סיגריה, או תעלה לישראל.
זאת לא סגפנות, זה משחק אינסופי של שידול והימנעות. בחודש אוקטובר מתקיים בבתי הספר שבוע הטעם, בו הם חוקרים בהנחיית המורה שלל טעמים, ובהשראתו החליטו הילדות לאכול את ארוחת הערב בעיניים עצומות, והבדילו בקלות בין סנט מור לקממבר לקונטה.
מפתה לקשור את העובדה שהצרפתיות הן רזות ועשויות היטב, ולמרות כל אלה אינן סקסיות, עם האופן בו הן מודדות כל דבר שהן מכניסות לפה. ואי אפשר להתעלם מההיבטים הדכאניים באומה כזאת, שעוצרת רעב ספונטני, שבה על הנשים בהריון נאסר להעלות גרם אחד יותר מאשר משקל העובר וכל הציוד ההיקפי שבא איתו, שנמנעת גם מחוסר נימוס, ועל הדרך גם מנמיכה את חומה האנושי, שהוא מסוכן באותה מידה, כי גם הוא עלול להמס את הגבולות הידועים.
ומה רע בקצת אנאליות, בעצם? המסגרות הברורות של מתי אוכלים ואיך, מייצרת סדר פנימי, הגיון, ובעיקר איזו הסתפקות במועט בכל תחומי החיים. הארונות של הצרפתיה המצויה לא מתפקעים מבגדים, והדירה הפריזאית קטנה וצנועה לאין שיעור ממקבילתה התל אביבית, למשל. אפילו הרזון כאן הוא לא הישגי, מתריס, מנקר עיניים, כמו זה שאני מכירה מתל אביב או מניו יורק. הצרפתיות אינן רזות נורא; הן פשוט לא שמנות. אף אחת מהן.
כי מעבר לרשת האיסורים והמגבלות שיש בה משהו חושני כשלעצמה, הריקוד הקבוע בין הפיתויים העזים וכוח הרצון הנחוש, אפשר להרגיש כאן בקיומה של הידיעה המוחלטת שכל הטוב הזה יהיה קיים גם מחר. הם אפילו לא יודעים כמה הרעיון הזה אופטימי.
אין כאן תחושת סכנה, או רעב עז, או מאבקים נחושים במשקל. אוכלים כדי ליהנות, וכשנהנים – נהנים במידה. נכון, ההסתפקות במועט הזאת הולכת יד ביד עם העדר שאפתנות ברמות בארט סימפסוניות כמעט. אבל כמה שלווה טמונה בקבלה של הנחת היסוד, שהקווין אמאן הזה יהיה כאן גם מחר, ולא תודה, כבר אכלתי בננה.
0
* גילוי נאות: במהלך כתיבת טור זה נאכלו מעדן חלב, עוגיות גאבוט נפלאות של קרפ דקיק, תחרתי וחמאתי, שוקולד מריר, ירקות בתנור מיום אמש ודי הרבה דיאט קולה. ואף לא בננה אחת.
0
* פורסם במוסף 24 של ידיעות
יובל
9 פבר 2010"הגרפים בדו"ח המחקר יפים כל כך, שלו הייתי מיסוני הייתי הופכת אותם למעיל גשם"
תענוג
טליה זליגמן
9 פבר 2010כולי הזדהות למרות שהקוראסון הוא לא אותו קווין אמאן ומסביב צעירות עם כרסים שופעים מעל ג'ינס בגיזרה נמוכה מדי מדי.
שמעתי באיזו הרצאת TED מעלפת על ברכת מזון יפנית שבה מבקשים להעזר באלים לא להתמלא יותר מ-80 אחוז. איפה אני ואיפה 80 אחוז….
עדנה
9 פבר 2010כרגיל, כנרת, מקסים.
אני לא מבינה את אנשי ה"אכלתי בבית" או "שכחתי לאכול היום". זהו ללא ספק זן בעל תבונה עליונה נשגבת שאינה מוכרת עוד לחברת בני האדם.
רונית
9 פבר 2010אז לא הבנתי -זה פורסם? כי זה שווה הדפסה ומסגור.
את כותבת כל כך יפה. טוב שמישהו שם קישור בפייסבוק והזכיר לי שאמרתי שאבקר ואקרא.
ועכשיו בא גם לי קרואסון.
כנרת
9 פבר 2010תודה לכם. איזה כיף לחזור מהשלג הקל שבחוץ (אה. עכשיו אני רואה שהוא מצטבר למרות שחשדתי שהוא מתבזבז לו באוויר), עם אסקרגו או שוקולה ביד (טוב, חצי ממנו), ולמצוא את התגובות שלכם. וגם מגניב שכולכם מצויידים בתמונות.
אני מנסה, מנסה ללמוד מהם. ובעיקר ללמד את בנותיי. אבל אני חוששת שזה חינוך של שנים, ובעיקר הידיעה, שכל הטוב הזה, יתקיים גם מחר. לכי תשיגי אותה, נראה אותך, ישראלית דור שלישי וכו'.
כנרת
9 פבר 2010פורסם, רוניתאס, פורסם עוד בימי הטור המהוללים.
אני מותחת את הישגי העבר ומתחילה להעלות לאיטי את הטורים שעוד לא העליתי.
תמר, שוויץ
9 פבר 2010הו כנרת, הצלחתי ממש להרגיש את הטעם של הקווין אמאן (שמעולם לא טעמתי) בעודי אוכלת מעדן חלב וחטיף אנרגיה – שניהם אורגנים כמובן
"אפשר להרגיש כאן בקיומה של הידיעה המוחלטת שכל הטוב הזה יהיה קיים גם מחר. הם אפילו לא יודעים כמה הרעיון הזה אופטימי" כה מדוייק – הם אשכרה לא יודעים (ומסתבר שלא רק השוויצרים)
דורית
9 פבר 2010האם את יכולה בבקשה לפרסם את השם בצרפתחת והכתובת של מישל קלוזיאל?
כנרת
9 פבר 2010בבקשה:
Chocolat Michel Cluizel
201, rue Saint-Honoré
75001 PARIS
ח ל י
9 פבר 2010אני מותחת את הישגי העבר ומתחילה להעלות לאיטי את הטורים שעוד לא העליתי :):):):)
טוב היו לך הרבה. לא רק יחסית 🙂
פינגבק: Tweets that mention פשוט לא. לא פשוט / מפריזה | פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם -- Topsy.com
טל
10 פבר 2010גם מרתק וגם כתוב נפלא.
אני כל כך מזדהה עם האנלוגיות השונות בין הרגלי אכילה לאספקטים שונים של חיינו. עד היום עסקתי בעיקר בזווית המגדרית של הנושא, אבל הזווית הלאומית מרתקת גם כן (אם כי גם את מדברת על "צרפתיות" ולא על "צרפתים").
ומה זה "ימי הטור המהוללים"? זה נגמר?
שונית
10 פבר 2010שלום כנרת.
בתור "פריזאית בהתהוות" אני עדיין מנסה לפתור את החידה של תחת קטן ורגלים ארוכות. אצלי "הבעיה" זה הלחם המשגע ששובר את ליבי כאשר הוא מתבונן בי מכול חלון ראווה שני, אני כל כך מרחמת עליו שמרגישה חייבת לחמם אותו בבטני…
נ.ב. חברות מישראל שואלות מה קרה לטור שלך בעיתון ?
עמיר
10 פבר 2010על איזה קרואסון כולם מדברים כאן ?!
הרי ברור שבפריז יש קרואסונים מעולים.
מה שמרעיש (אך בשקט) בתמונה דלעיל זה הקפה, שנראה כמעט טעים, אם אפשר לסמוך על תמונה.
גם לא הייתי מתנגד לטבול אצבע בצנצנת הריבה.
כנרת
10 פבר 2010טל ושונית והחברות של שונית מישראל: היה טור, למעלה משנתיים, ואיננו עוד. אני שוקדת על פורמטים אחרים, בכריכה רכה. שונית, בינתיים את מוזמנת להזמין את החברות שלך הנה.
עמיר, בטח שאפשר לסמוך על התמונה: הקפה אכן היה טוב, גם הקרואסון ואפילו המיץ לא היה חמוץ כהרגלו. בראסרי אנטיפתי מתחת לבית שלי, אבל היחידי בכיכר שעליו נופלת השמש מדי פעם.
טל
12 פבר 2010יקירתי,
כדאי לך לשקול להוסיף לאתר את התוסף הזה: http://www.satollo.net/plugins/comment-notifier
הוא מאפשר לכל מגיב לסמן צ'ק בוקס בעת השארת התגובה – ולקבל הודעה למייל כשיש תגובות נוספות (יעיל מאוד בין השאר כדי שאנשים יידעו שענית להם).
בהצלחה עם הכריכה הרכה – מתה לשמוע פרטים 🙂
תמר מושינסקי
14 פבר 2010כנרת יקרה
כתיבתך כרגיל מקסימה, אבל הפעם את מצטיינת בכל הנוגע לדייקנות ולהבנת הפרטים הקטנים. כי הרי ברור שלא מדובר רק על אוכל, קלוריות ונתוני השמנה – למרות שאלה הדברים החשובים באמת :).
בן סיניבר
14 פבר 2010כנכנרת היקרה,
א מזה זמן רב שאני עוקב אחר האתר וכמי שמבקר בערך פעמיים בשנה בפריז, אני מוצא כי הוא משמש לי כאורים ותומים ו דרך אגב, אשתי ואנוכי סעדנו ב- KGB לפני כחודש ושמחנו לגלות כי השף של המסעדה הוא בחור ישראלי צעיר העונה ה לשם יריב ברבי אשר עבד קודם לכן ב – ZKG
כנרת
14 פבר 2010תמר, תודה.
ובן – טוב לשמוע, מעניין מאוד. הייתי מבקשת שהשף ייגש לשולחני, לו רק הייתי יודעת מה אמורים להגיד לו במעמד המשונה הזה.
מחשבות
23 אוג 2011טוב, דיאט קולה זה בהחלט דבר משמין. מים, רק מים.
פינגבק: לחם עבודה כתיבה פריז « יכולה לפעמים